כתב סופר יורה דעה רמח

כן וציין לעיין בר"ש ותוי"ט מה שמביאים בשם ירושלמי אלו דבריו, גם בעיני יפלא על שלא רמז עכ"פ על משנה ההיא, ולפום רהיטא נ"ל דסברת אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל, אינו אלא בנדון דידי' שהרכבת החיטה פועלת שעי"ז ישרש הענף בקרקע, ויעלה ויצמח, וס"ל כיון שהחטה בשנותכת כחה, נרקבה בארץ בזה יש להסתפק, אבל באבטיח שנותן כחו באילן בעודו תחת הארץ ועושה פעולה באילן שע"ג קרקע עי"ז שני מינים ע"ג קרקע הם כיון שמוסיף כח, במה שע"ג קרקע, ועדיין האבטיח בעין, כן יש לקיים דבריו הקדושי' ומ"מ תמוה בעיני כעת והלא לפניו הי' נגלה כל תעלומות ומכ"ש משנה מפורשת והי' לו להביא עכ"פ

שוב קרא תמה על מ"ש בתשובה סי' ש"כ בפשיטות דשניהם יכולים לשאול הבעה"ב והשליח, ופר"מ ני' הראה במשנה ד' פ"ג דתרומות נגד זה בטל עד שלא תרם אין תרומתו תרומה משתרם בטל ת"ת אלו דברי מר ני', ידיד נפשי בזה לא מצאתי מקום תמוה כלל, במשנה איירי שיבטל השליחות סתם ויאמר המשלח לא ניחא לי בשליחות זה ובזה מחלק מתני' אם קודם שתרם או אחר שתרם דאחר שכבר נעשה מעשה איך יבטל השליחות, ויעיין ש"ס קדושין ר"פ האומר, והוי כמו שתרם הוא בעצמו שאינו יוכל לומר שחוזר בו והמעשה יהי' בטל וכן שלוחו אחר שכבר עשה, אבל פשיטא שלא אלים שלוחו יותר ממה שיעשה בעצמו, ואם תרם בעצמו, יוכל לשאל עליו, כן יוכל לשאול על מה שתרם השליח ברשותו, וצריך לשאול עליו כמו בשואל על תרומה שהפריש בעצמו כדין שאלה בכ"מ, ושפיר כתב אאמ"ו זצ"ל דפשיטא דשניהם יכולים לשאול רק דכששליח שואל עדיין יוכל להפריש דהרי לא קיים שליחותו והוא עשה אותו שליח שיפריש תרומה ועדיין לא תרם תרומה המועלת שיפטור בו כריו (ויעיי' גיטין ס"ג ע"ב מי קאמר להו כתובו וכו') וכן בזה וכי אמר לשליח שיעשה רק מעשה הפרשה רק שלחו כדי שיתיר טבלו או עיסתו וכיון ששאל עליו עדיין לא קיים רצון המשלח, ועדיין בשליחותו עומד, אבל המשלח אם שואל עליו בטל השליחות דהרי השליח כבר עשה את שלו ותרם כתקונו, והוא מתחרט ושואל על התרומה וצריך לעשות שליח מחדש

ונ"ל ראי' לדין זה ממתניתי' דפסחים כיצד מפרישים חלה בטומאה ביו"ט וכו' למה לא נתנו עצה שיעשה שליח להפריש ולא שייך דעובר על בל יראה משום דאי בעי מתשיל עלה, עיי' מג"א סי' תמ"ח ס"ק ה' דמה שביד אחר לעשות לא שייך הואיל שיעבור עליו וכן בזה עיי"ש, וע"כ דגם באופן זה יוכל לשאול עליו הבעה"ב, ועוד נ"ל ראי' מנדרים דף נ"ט דמקשה והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלה וכו' ודחוק שם בתרוצים שונים ולא מתרץ באופן שתרם ע"י שליח וע"כ דפשוט דע"י שליח ג"כ יוכל הבע"ה לשאול ולבטל מה שעשה השליח

ומש"ס שם נ"ל ג"כ ראי' למ"ש אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שם דלענין ברכה שכבר בירך אין כאן חשש ברכה לבטלה, דאל"כ מאי צריך ש"ס לחלק דבקונמות מצוה לאתשולי דכל המקיימו וכו' ובתרומה מה מצוה איכא ויעיי' ר"ן שם דצ"ל דהקדש דמנה לעיל היינו בהקדש בה"ב (שוב ראיתי שבתשובת חו"י סי' ק"ל הרגיש בזה ונדחק), ולא מחלק דבתרומה איסור יש בו ומשום ברכה לבטלה ואיירי שבירך על הפרשה זו לבד, מה שא"כ בקונמות וכן בהקדש, וע"כ דליכא בזה חשש ברכה לבטלה כנ"ל

והנה פשיטא לאבא זצ"ל בתשובה שם דשליח יוכל לשאל על מה שכבר עשאו דבמעשה דידי' כבעליו יחשב, ולולי דפשיטא לדידי' הוינא מסופק בו, דמאחר שעשה שליחותו אין לו כח בו ומה גם מאחר שע"פ רצון בעליו נעשה וכמו שלא יוכל להפריש רק מדעת בעלים כן לא יוכל לשאול עליו, אלא דבטלה דעתי נגד דעת רבן של ישראל, אבל צל"ע מש"ס כתובות פרק המדיר דף ע"ב ע"א, דטרח ש"ס לאוקמי הא דתנן במתניתין האכילתו שאינו מעושר ומקשה הש"ס מנא ידע, ואי דידע נפרוש, הלא י"ל שמיירי באופן זה שהפרישה מעשר בשליחותו ואכל כדין, ושוב שאלה על הפרשתה נמצא אכל למפרע את שאינו מעושר, והיינו שלא בא המעשר עדיין ליד המקבלי מעשר, והנה הייתי יוכל להקשות בלאו"ה דלמא מיירי כגון שהאכילתו מדידה והפרישה תחלה ושוב נשאלה עליו, דא"כ צ"ל שנתן לה אחד על מנת שאין לבעלה רשות בה וכה"ג, וזה לא שכיח, וכן לא רצה לומר שהודיעתו שהכשילה אותו כמ"ש הר"ן שם דלאו שכיח שתודה אחר המעשה, אבל באופן זה שכיח ושכיח שהפרישה בשליחותו ושוב שאלה עליו והוא ראה וידע ששאלה עליו, והי' מוכח מזה דשליח אין יוכל לשאל על שכבר עשה וקיים שליחותו וצ"ע כעת, (ויש לדחוק דדווקא בסתם שליח יוכל השליח לשאול עליו בפתח וחרטה דמשוי מעשה הפרשתו כטעות כי כל זה עיקר טעם פתח וחרטה כמבואר ברא"ש נדרים ומפריש עוד הפעם כהוגן ולתקוני שדרי' אבל כאן ע"י שאלה וחרטתה יבוא שיהא בעלה המשלח אוכל טבל למפרע כל כך לא שויתה שליח אם כבר אכל ועיי"ל אם באמת הדין כך דגם לאחר שאכל מכרי זה יוכל עוד לשאול עליו אם כן לא עשה שום איסור במה שאכל טבל למפרע כיון שבשעת אכילתו לא עלתה על דעת לשאול עליו כלל וגם היא לא עשתה שום איסור בזה על מה שהאכילתו כיון שלא היה בדעתה אז לשאול עליו כלל ודומה למי ששחט בהמה ולא בדק בח"י טריפות וסמך על הרוב ואחר אכילתו מצא באבר אחד ריעותא המטריף הבהמה דפטור דאונס הוא מכח התורה שהתירתו (וכמו שאין משום ברכה לבטלה שבירך בהפרשת תרומה אם אח"כ נשאל עליה)

ולאפס הפנאי אקצר בפלפולים והי' זה שלום כנפשו היפה ונפש אוה"נ דש"ת כל הימים אוהבו כותב בחיפזון רב פה פ"ב כאור בוקר ליום ה' כ' א"ר אדר"ת לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קסח

תיתי שלמא רבא, ומזלא טבא, לידידי הרב המופלג מלא פלג מורג חרוץ בעל פיפיות המאוה"ג מלא עתיק כש"ת מה"ו שלמה ני' רבק"ק אפ"ש יע"א

יום אתמול הגיעני מכתבו לידי והנה מעלתו ני' שאל בשתים ממני, ועל הראשון אשיב מיד כי שיהוי בזה איסורא, ועל השנית אשים עיוני כאשר אקח מועד בימים הבאים אי"ה, והראשון קשה ממנו, ע"ד איש רע בליעל שבגליל שלו, אשר זה איזה שנים עשה נבלה בישראל ונשא אשת אחי אמו האסורה עליו מדברי סופרים, זאת לא זאת היא אסורה עליו מדברי תורה, להיות כי אתברר והוא והיא מודים, כי בא עליה בעוד היתה אשת איש אשת דודו הנ"ל, וכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל והנה מעלתו' ני' קרא אותם ודיבר על לבם, כדברי חכמים בנחת ישמעון, ומענה רך משיב חמת גבר, ולא עלתה בידו עדיין עומדים בטומאתם באמרם נבחר מות מחיים אם יהי' פרודים זה מזה, והנה הדין פשוט שאם בדברים לא יוסרו אלו אשר בהפקירם ניחא, ומתפרצים מאדון העולם מצוה וחיובא איכא לכוף אותם, בשוטים בכל מיני רידוי וכפיות ויסורים עד אשר יתפרדו כל פועלי עון, ואפילו משום אחד מאיסורי הנ"ל ראוי' כן מכ"ש וקו"ח בצירוף שניהם יחד, וחיוב מוטל על מעלתו ני' להתאזר כגבור חלציו עם סיועת אקור"ט במקומו לילך אל מקום המשפט שרי העיר אשר המה מושלים מקשיבים על דבר אמת לעמוד לימינו להעמיד הדת על מכונו להכות באגרוף רשעים אלו עד אשר יתרצו בגט פטורין כדמו"י, ואין בזה משום גט מעושה, וכ"ז פשוט ומבואר לכל באי שערי פסקי דינים הש"ע אה"ע סי' קנ"ד

אמנם כן ראיתי והבנתי מדבר מעלתו ני' כנגע נראה לו שיש לחוש שאם יכוף אותם ילכו אחר ההבל ויהבלו ויצאו לתרבות רעות ח"ו, ומ"מ פשוט לי' שאין לדיין לחוש לזה רק מה שבידו לעשות יעשה אלו דבריו, הנה מאי דפשיטא לי' מספקא לי טובא כאשר אבאר, הנה דבר זה נפתח בגדולים בפסקי מהרא"י סי' קל"ח ומובא בהגהת רמ"א סי' של"ד שמנדין למי שראוי לנדות, ואפילו יש לחוש שיצא עי"כ לתרבות רעה אין לחוש לכך עכ"ל, והטו"ז שם דחה זה מהלכה והביא ראיו' נגד זה, אמנם ראיתי בתשובת חו"י סי' קכ"א הביא ראיות ברורות לדינו של התה"ד ודחה דברי הטו"ז בשתי ידים ומצאתי ראיתי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל יו"ד בח"ס ס' שכ"ב הסכים ע"י חו"י הנ"ל, והאריך הרחיב הדיבור בזה משיב דברים נכוחים על דברי הט"ז ואין לנו אלא כפסקא של הג"ה רמ"א הנ"ל, וראוי' לכוף וליסר עוברי עבירה הנ"ל עד שיתרצו לקיים דברי חכמים

ברם דא צריכא עיונא, כאשר הבנתי מדבריו, כבר יש להם בנים, וכבר העיר אאמ"ו זצ"ל בח"ס שם, דצ"ע אם צריכים אנו לחוס על הבנים שלא יטמעו בין העמים, או נימא צריכים אנו להעמיד דתינו ולא נחוש לשום דבר יעיי"ש, ולפע"ד נראה דוודאי לנו לחוס על הבנים שלא חטאו, מסברא וגמרא, מסברא דהא דאנו עושין דין ברשעים במקום שאנו רואים דאיכא חששא טובא ולפעמים קרוב לוודאי שישתמדו מכ"ש שיעמדו אז באיסור שעברו, ומה פעלנו והרווחנו, נהפוך הוא יוסיף חטא על פשע, מ"מ אנו מחוייבים להעמיד הדת ולעשות מה שעלינו ובכחינו למען ישמעו אחרים ויראו, והלעטהו לרשע וימות, אבל במקום שיש לחוש שיקח גם בניו אתו עמו והמה אנוסים בוודאי טוב לנו למשוך ידינו מלאבד נפשות אלו בשביל שאחרים יקחו מוסר מה לי לתקן אחרים ולאבד אלו הקטנים ולאנסם שימירו דתם ויאבדו מתוך קהל ה' ר"ל וקלקלנו יותר על התיקון כן הסברא נוטה לדעתי, ומגמרא נ"ל להביא ראי' מש"ס קדושין דף פ"א ע"א דאמר רב מלקין על הייחוד ואמר רב אשי לא אמרן אלא ביחוד פנוי' אבל דא"א לא שלא תהא מוציא לעז על בניה, וכן הוא בש"ע סי' כ"ב מבואר דבשביל חשש לעז בעלמא על הבנים לא מענשים האבות הראוי' לענוש קו"ח ב"ב של קו"ח שאם יש לחוש חשש הנראה שיצאו לתרבות רעה ח"ו שנהי' בשוא"ת בעונש האבות, ואין לדחות שם הוא לענוש על העבר שחטאו והתיחדו משא"כ בנידן דידן הוא על העתיד שיחדלו מלפשוע, הא תינח אם נרוויח זה בוודאי הי' לנו לעשות כל האפשר