כתב סופר יורה דעה רמז

והי' ראוי להקריב ועיין כעין זה בבכורו' דף ל"ד ע"א וקיי"ל כר"א דראוי מיקרי שאם יבא אלי' יעיין שם

ואאמ"ו מאוה"ג זצ"ל בח"ס כתב שם דאין לדון מטעם ספק דרבנן להקל דזיל בתר טעמא דנראה כעושה מום בקדשים וכיון דמספק אנו נוהגין בו קדושה, ואסור בגיזה ועבודה נראה כמטיל מום בקדשים ואפילו לרש"י ורא"ש אסור, ולדברינו ביותר יש להתיר לרמב"ם דלא מצינו שהחמירו רבנן משום שנראה כמטיל ומבזה קדשים ומדין דאורייתא הוי כמטיל מום בבע"מ כמ"ש

אלא דלפע"ד יש מקום לומר, בגוף איסור זה שהוא דרבנן שהם לא אסרו רק במטיל מום בזה"ז בקדשים שראוים להקרבה בזמן בהמ"ק גזרו לומר שלא לעשות מום לפסול קדשים להקרבה, כיון שבזמן בהמ"ק ראוי' להקריב וע"י מום מדחה בידים, ועיין גם זה בבכורות דף ל"ג ע"ב שמא יבא אלי', אבל להטיל מום בבע"מ לא אסרו כיון שבהמה בעצמותה כבר נדחה מלהקריב מה בזיון איכא במטיל מום בבעל מום שנדחה בעצמותה ואין גריעות בהטלת מום עוד נוסף על מומו הגם דבש"ס ע"ז מבואר דיותר אסור להטיל מום בבע"מ מלהטיל מום בזה"ז, היינו למ"ד דאורייתא מקרא דכל מום לרבות בעל מום יש לחלק דווקא בבע"מ קפיד קרא דחזי לדמי' משא"כ בזה"ז, אבל באיסור דרבנן י"ל איפכא, דבזיון קדשים רק בזה"ז משא"כ בבעל מום כן י"ל, וא"כ בספק בכור דאין לך מום להקרבה גדול מזה יש לצדד להקל בהטלת מום והיינו בספק אם נולד ראשון אבל לא בספיקא דדינא כמ"ש לעיל, אלא דבאמת מצאתי אח"כ בתוס' בכורות דף ל"ג ע"ב סוף ד"ה בע"מ דפשיטא לי' דגם להטיל בבע"מ איכא איסור דרבנן יעיי' שם, וא"כ פסקא של אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל שריר וקיים, מ"מ לשיטת הרמב"ם יש לצדד להקל כמ"ש, ולאשר לנדון שלפנינו אין נפקותא דאין לדון בו כלל, שהוא ספק בכור כמ"ש לכן הקצרתי וכ"ז כתבתי בעיון מעט מזער וד' יאיר עיני הכ"ד טרוד מאוד אוה"נ דש"ת פה פ"ב ג' י"ז תמוז דהאי שתא תרח"י לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קסו

בין המצרים, ה' קרנו ירים, ה"ה י"נ הרב הוותיק המהולל, ברכת ה' מלא, חרוץ בע"פ ובקי מצוין בהלכה, כש"ת מו"ה אורי מיללער ני', בשבת תחכמוני מורה לעם ה', בק"ק ש"ב יע"א

יקרתו קבלתי, שבוע זו, והיום פניתי מעט רגע, למבוקשו עברתי ע"ד במרוצה, כי טרדותי רבו עד למעלה ראש כידוע, ולכן כבודו מחול, אם לא אשעשע כעת באורך בח"ת אשר ערך לפנינו, ומ"מ לא אשיב פניו ריקם בלי ד"ת אביע אומר על מה שנתקשה על השעה"מ בהלכות שביתת עשור במכתבו לי"נ הרב הגאון דס"ה מהרי"א ני', דהקשה על הרשב"א יבמות דף קי"ד דסבר דבדרבנן מותר לספות בידים מש"ס שבת ר"פ מפנין, דמוקי למתניתין דתנן דטבל מוקצה הוא בטבל דרבנן והא ראוי' לספות לקטן, וע"ז תמה מע"כ ני' הא הנאה של כילוי אסור בטבל, וכי להאכיל לקטן עדיף מלהדליק או ליתן לבהמתו זאת קושיתו, ובעברי במרוצה תמה אני מה לו לבא עד שער המלך, בקושיא זו על הרשב"א עצמו היה לו לתמוה דהקשה לדנפשי' מש"ס עירובין ר"פ בכל מערבין דלמה אין מערבים בטבל דרבנן הלא ראוי' לספות לקטן וקשי' כהנ"ל, והפשוט כמ"ש מע"כ ני' דרשב"א לטעמי' בשבת דף ק"ו דבטבל טהור ליכא איסור הנאה רק באכילה, ומה דקשיא על הרשב"א שבת מש"ס חולין דף ז' ופסחים דף ט', והן אלו הראיות דמביא הר"ש שילהי תרומות ותוס' יבמות דגם בטהורה אסור, צע"ג על הרשב"א ואפשר דס"ל כשיטה זו דמייתי הר"ש שם דס"ל דלהאכיל לבהמתו אסור בתרומה משום דכתיב וכהן כי יקנה וכו' אפילו נפש בהמה אבל ישראל לא, וי"ל שוב ילפינן טבל מתרומה דלהאכיל לבהמה אסור כמ"ש תוס' יבמות דילפינן זה מזה, הגם דרשב"א ס"ל דבטהורה שיש איסור אכילה, מותר בהנאה דווקא להדליק, אבל להאכיל לבהמה לא, ורשב"א לא כתב רק להדליק מותר, ולפ"ז הדר תקשי ממ"ש רשב"א מהא דפ' בכל מערבין, ולכן היותר נכון דס"ל מדרבנן אסור אפילו בטהורה כמ"ש הגאון מהרי"א ני' ובטבל דרבנן לא אסרו ועיין פ"י פסחים דף ל"ד ע"א

ואיידי דאיירי אציע לפניו, מה שאמרתי ביישוב הרמב"ם דס"ל בפשיטות דלמספי' בידים גם בדרבנן אסור מנ"ל, ולכאורה הדין עם הרשב"א כמו למ"ד ב"ד מצווין להפרישו מחלק ש"ס בין דאורייתא לדרבנן, כן י"ל לדידן דספי לי' אסור דווקא בדאורייתא אבל בדרבנן מנ"ל, ונ"ל הנה התה"ד סי' ס"ו חקר אם יש איסור קלילא בקטן והעלה דע"כ ליכא איסור כלל דאת"ל דאיכא איסור היו מצווין להפרישו כמו גדול העושה איסור, והא דאסור למספי בידים משום שלא להרגילו באיסורים כשיגדל: ואומר לפ"ז לפי שיטתו של הרמב"ם כל דרבנן דאורייתא הוא בלאו דלא תסור, חוץ היכא דמחלו רבנן והקילו כגון בספק וכיוצא בו, כדאיתא בתשב"ץ בספר זוהר הרקיע ליישב בזה הרמב"ם מקושית הרמב"ן וכבר האריכו הקדמונים בזה, וכי כן א"א לחכמים להקל בזה להתיר לספותו בידים כיון דהאיסור משום שלא להרגילו בידים כשיגדל והא קטן זה כשיורגל באיסורים דידהו ויעשם כשיגדל יעבור בדאורייתא ממילא מי שמאכילו ומרגילו בכך עובר באיסור דאורייתא (ויש לומר דעבר מדאורייתא בלאו דלפני עור דהא ע"י שמאכילו עכשיו יורגל בגדלותו לאכול האיסור על ידו ומכשילו עתה על העתיד ועובר בלפני עור כמו מי שמשים אבן בדרך לפני עור אשר ילך בדרך זה אחרי יום או יומים) דאסור למספי בידים להרגילו בקטנותו שיבא לעבור על דאורייתא כשיגדל, ואין בכחם להקל בדדהו, וש"ס דמחלק בין דאורייתא לדרבנן, היינו אי ב"ד מצווין להפרישו בדאורייתא ולמאן דס"ל הכי הטעם משום שיש איסור לגבי קטן גם כן וצריך תשובה לכשיגדל צריך להפרישו כבגדול שצריך למחות על ידו כל האפשר ושפיר מחלק ש"ס דבדרבנן א"צ להפרישו דרבנן לא הטילו איסור דדיהו רק על גדול ועל קטנים לא הטילו איסור כלל, וא"צ להפרישו, אבל למ"ד דאין בדמ"ל רק דלא למספי' בידים לענין למספי בידים אין מקום לחלק בין דאדרייתא לדרבנן כנ"ל, ובמקמו הארכתי יותר בזה והוא נכון מסברא לפע"ד

ובלימוד הישיבה בשיעורא דיומא בגיטין דף נ"ה ע"א אמרתי ביישוב קושי' רשב"א שם על רש"י לפי פירושו דכוונת רש"י דמתני' כשמאכילה לה בידים איירי, לכן מפרש בתרומה דרבנן, מה מקשה וליכל קטן אוכל נבילות הוא הא מתני' בלהאכיל בידים קאי, וזה קשה גם לחד תי' בתוס' דלהאכיל קאי, ואמרתי ליישב ע"פ תה"ד הנ"ל דלמספי' אסור משום שלא להרגילו דאי משום שיש איסור בקטן הי' צריכים להפריש ונראה ומוכח מדבריו למ"ד בדמ"ל דס"ל דיש איסור בקטן דמשום שלא להרגילו בוודאי לא שייך זה בעושה מעצמו שנצריך להפרישו משום שלא יורגל לעתיד, ולפ"ז בחרש דל"ש שלא להרגילו, דלעולם עומד בחרשותו, ול"ש שיתפקחו, לכן למ"ד ב"ד מצווין להפרישו משום שיש איסור קלילא בקטן שפיר גם בחרש נמי מצווי' להפרישו משא"כ אי אין בדמ"ל רק דלא למספי' כדי שלא יורגל זה לא שייך בחרש, והא"ש דמקשה הא קטן אוכל נבילות הוא ואין צריך להפרישו ומשום איסור דספו לי' בידים זה לא שייך בחרשת, וכיון דאין בדמ"ל דליכא איסור בקטן וחרש ממילא אפילו להאכיל מותר, ורש"י במתני' בקטנה כתב דווקא תרומה דרבנן דלהאכיל איירי ואסור בקטנה וא"ש גם תי' ב' של תוס' כנ"ל

ובהא ארווח לן, ש"ס יבמות דף קי"ד ע"ב דמקשה בעל חרשת, הא קטן אוכל נבילת הוא, וצ"ע הא אין לך ספו לה בידים יותר משהוא עמה כאיש ואשה, ודוחק ורחוק שזהו שמתרץ משום איסור דידי' כמובן, ולדברינו א"ש דע"כ ב"ד מצווין להפרישו דאי אמ"ל ממילא מחרשת מותר לספות כמ"ש, ודחי משום איסור דידי' של עצמו כנ"ל, (ועיין חתם סופר או"ח פ"ג)

ומלתא דתמיה לי מאז, אזכיר פה, על הרשב"א יבמות דק קי"ד דנתקשה הא מתני' קטנה אוכלת בוודאי בהגיעה לחינוך ואפ"ה מקשה וליכול קטן אוכל נבילות הוא, וצל"ע הא בחרשת דעומדת בחרשותה לעולם בוודאי ל"ש מצות חינוך ורחוק לומר דלשון קטן או"נ קשי' לי' דהכי קאמר אוכל נבילות הוא, וכיון דאין ב"ד מצווין להפרישו וליכא איסור בקטן רק משום חינוך כשהגיע לכך ובחרשת ל"ש חינוך וצ"ע, ומיושב בזה הא דפי' רש"י במתני' בתרומה דרבנן משום דמשמע לי' דמתני' בסתמא הגיע לחינוך וצ"ל לתירוצי תוס' דש"ס יבמות רצה לומר למ"ד ב"ד מצווין להפרישו והא"ש דמקשה ש"ס הא קטן או"נ הוא כמ"ש ול"ק קושי' רשב"א על רש"י שם

אם כי הזמן יקר לי מאוד, אמרתי עבידנא לי' לפר"מ ני' נייח נפשי' במה דאפשר לי, כי חפץ בשעשועי אורייתא הכ"ד אוה"נ דש"ת פ"ב נגהי ליום ה' פ' מסעי תרי"ט לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קסז

יצו ה' את הברכה, שמורה בכל וערוכה, לכבוד י"נ וחביבי הרב הגאון המהולל המפורסים בקי בחדרי תורה קולע אל השערה מעוז ומגדול כקש"ת מה"ו אברהם וועכסלער ני' אבדק"ק שוואבאך והמדינה יע"א

זה ימים עברו אשר קבלתי יקרתו ובשבוע זו בא פר"מ ני' בלוחות שניות, והן אם רבו טרדותי בפרט לעת כזאת, מ"מ לאהבתי למר י"נ ני' פניתי כמו רגע לשום עין על השגותיו וחיציו אשר ירה על תשובת חת"ם סופר, מה שתמה במה שמסופק בסי' רפ"ז אם שייך הרכבה אף בשני מינים שאחד מהם לא יעלה על הקרקע וירקב בארץ, ופר"מ ני' הראה מקום במשנה ח' פ"א מכלאים דלא משמע