כתב סופר יורה דעה רמו

ירעה ויאכל במומו לבעלים הגם דשם לא אקבע מכ"ז נראה דס"ל דאפי' בספק השקול אסור להטיל מום בזה"ז דהא מתני' וודאי בזה"ז קאי כמ"ש לעיל ורש"י עצמו כ' דמתני' בזה"ז ונ"ל דהוכיח רש"י חידוש זה דגם ספק אסור להטיל ואפי' לא אקבע ממתני' י"ט ע"א יוצא דופן והבא אחריו ר"י אומר שניהם ירעו עד שיסתאבו וכו' מפורש דאפי' לא אקבע וודאי מ"מ אסור להטיל מום וצריך להמתין עד שיסתאבו וכבר כתבנו דמתנ' בודאי בזה"ז לכהפ"ח ג"כ קאי

וטעמא דמלתא דספק אסור הגם דבכ"מ ס"ד להקל, צ"ל משום חומרא דקדשי' ויותר י"ל דכיון דיש בספק זה לדין בדאוריי' לענין גיזה ועבודה ויש בו דרבנן לענין הטלת מום, וכיון שמה שנוגע לדאוריי' צריכי' אנו להחמיר מספק גם לענין דרבנן צריכי' להחמיר ועיין כעין זה בב"י או"ח סי' תל"ז ושכ"מ בשם מהר"מ לענין ביטול ובדיקה כיון שנולד הספק בדאוריי' וצרי' להחמיר שוב גם לענין דרבנן מחמירי' וכבר עשיתי סמוכי' לזה במק"א, וגם להחולקי' על זה במק"א י"ל דהחמירו בקדשי' מהאי טעמא כיון דיש בו גם כן דאורייתא כנ"ל

וליישב מ"ש רש"י במתני' דצור' דאיירי ביד כהן נ"ל להחזיק ביישובי דס"ל ספק בכור ביד ישראל מותר, היינו דודאי אסור להטיל בו מום כמו שהוכחנו, אלא אם עבר והטיל בו מום כל כי האי לא קנסו בספק, ואבאר דברי דבאמת היה מקום לומר דלא קנסו בעבר והטיל בו מום רק בזמן הבית דעבר אדאוריי' אבל בזה"ז דהטלת מום רק דרבנן מנ"ל, הגם שמצינו שקנסו רבנן להעובר על איסור דרבנן מ"מ אין מדמי' בקנסו' זו לזו, ועיין גיטין פ' השולח מ"ד ע"א, ונ"ל דפשיטא להו לפוסקי' דגם בזה"ז אסור ועיי' טוש"ע יו"ד סי' שנ"ג משו' דמתני' בצורם אוזן מסתמא גם בזה"ז קאי, ועוד דמוכח ממתני' ל"ה ע"א מעשה בזכר של רחלים וכו', וסיפא דמתני' ובא מעשה לפני חכמי' ואסרו, מ"מ בספק בכור בזה"ז ניהו דאסור להטיל בו מום לכתחלה משו' חומרא דקדשי' אבל בעבר והטיל בו מום, ס"ל לרש"י מסברא כ"כ לא קנסו, וא"ש יותר לפמ"ש הא דהחמירו כאן משו' דיש בו לדון לענין דאוריי' ג"כ שוב אין ראוי להקל בדרבנן דמיחזי כמזלזל בדרבנן, כ"ז כשנתיר לו להטיל מום, אבל בעבר ועשה, אין ראוי לקנסו, ואין בזה זלזול מה שלא נקנוס אותו בעבר והטיל בו מום, ומיושב פיר' רש"י והוא נכון לפענ"ד בעה"י

פירות הנושרי' מדברינו דמוכח מפי' רש"י דס"ל בעבר והטיל מום בספק בכור בזה"ז דמותר לשחוט על מום זה, וכבר כתבנו דמ"ש בש"מ בכורו' בשם הרגמ"ה דמתני' גם בספק בכור ביד כהן י"ל דס"ל כרמב"ם דמדאוריי' אסור להטיל בו מום בזה"ז, ולכן ס"ל דגם בדיעבד קנסו ואפי' בספק דעבר אדאוריי' דס"ל ספק דאוריי' לחומרא אבל מודה, אי לה היה רק איסור דרבנן אין ראוי לקונסו בדיעבד מסברא שכתבנו, וי"ל דלרמב"ם דס"ל דמטיל מום בזהז"ה דאוריי' י"ל לשיטתו דס"ל ספק דאוריי' מדרבנן לחומרא, אי עבר והטיל מום בספק בכור אפשר לא קנסו דלא קנסו רק היכא דעבר על דאוריי' אבל בספק בכור לא עבר רק על דרבנן, הגם שהוכחנו לעיל ממתני' דגם בעבר על דרבנן קנסו ממתני' ל"ה וממתני' דצורם אוזן, היינו לדס"ל הטלת מום בזה"ז דרבנן, אבל לרמב"ם דדאוריי' הוא לא מוכח מידי, וי"ל בספק בכור דלא עבר רק על דרבנן לא קנסו, ומתני' דצור' אוזן בכור וודאי ביד כהן כפירש"י, וכיון דמלתא דרבנן הוא, יש לנו למיזל להקל, ועכ"פ אין לנו להחמיר בעבר והטיל מום לחוש לשיטת הרמב"ם דגם בזה"ז דאוריי' הוא דאפשר גם לרמב"ם מותר כמ"ש, הגם דאנן קיי"ל ס"ד להחמיר מדאוריי' עכ"פ יצאנו לפי שיטתו דס"ל ספק דאוריי' רק מדרבנן אסור, וכ"ש בח"ל דס"ל לרמב"ם לפי הגרסא שלפנינו דאיסור בכור רק דרבנן, וכעין זה כ' בתשוב' הר"ן סי' ועיי' כזה בבית מאיר סי' ו'

וזאת תורת העולה לדינא א) דעיקר לדינא דהטלת מום בזה"ז דרבנן ב) דבארנו והוכחנו דאסור להטיל מום בספק בכור בזה"ז, ואפילו להסוברי' והוא שיטת רוב ראשוני' דבזה"ז הטלת מום בבכור דרבנן מ"מ גם ספיקו אסור, וכן מוכח מתוכו ממ"ש הטור סי' שט"ו ספק בכור אין הבעלי' צריכי' לתנו לכהן רק ישהנו עד שיפול בו מום, והרי שיטת אביו הרא"ש דהטלת מום בזה"ז דרבנן ומ"מ כ' הטור דישהנו אבל לא יטיל בו מום וכן הוא לשון השו"ע, ג) דווקא לכתחלה אבל אם עבר והטיל בו מום נ"ל דמותר לשחטו על מום זה דלהלכתא נקטינן כשיטת רש"י תוס' ורא"ש, וכפשטות סוגי' ארוכה דע"ז דהוא רק מדרבנן ומותר בדיעבד, והמחמי' ונושא פני הרמב"ם לחוש לשיטתו מפריז על המידה מאחר דגם לרמב"ם י"ל דמותר כמ"ש, ד) מי שמכר בהמתו לנכרי בקנין כסף בלי משיכה ועבר והטיל בו מום נ"ל דאסור כיון דנקטינן לעיקר כשיטת ר"ת ורוב ראשוני' דבנכרי משיכה קונה והא דמחמריני' כרש"י, ולכמה דיעות אפי' בדיעבד, היינו להחמיר אבל לא להקל לעשות מזה ספק השקול ולהקל בעבר והטיל דהעיקר דלא קנה נכרי והמטיל בו מום כעובר וודאי איסור ובדיעבד אסור משום קנסא, ה) מי שמכר בהמתו ועשה משיכה בלי נתינת כסף, קרוב לומר דמותר להטיל מום לכתחלה כיון דעיקר דקנה הנכרי במשיכ' ואנו מחמירי' לחוש לשיטת רש"י היינו בדאוריי' לענין גיזה, אבל לענין הטלת מום דרבנן בזה"ז לא, אלא דמשמעות גדולי האחרונים לא נרא' כן מדלא יעצו עצה בכה"ג להטיל בו מום, לכן לא מלאה לבי אותי לאמר בו היתר, מ"מ לענין דיעבד בוודאי לא מחמריני' כולי האי ואפי' בספק השקול נ"ל להקל מטעמא דכתיבנא, הנלפענ"ד כתבתי להלכה ולמעשה, אם יסכימו עמי מורים בהלכה, ואסיי' בברכה, יוסיף ה' עליו א"פ ככה הכ"ד אוה"נ דש"ת פה באדען אור ליום וי"ו עש"ק ח' מנחם אב תרכ"ו לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קסב

צום הרביעי יהי' לנו לששון ולשמחה, לבוא אל הנחלה ואל המנוחה, ובתוכם חביבי תלמידי הרב הוותיק עומק בחוקי חורב, חרוץ בעל פיפיות מלא וגדוש כש"ת מו"ה אלי' א"ש ני' אב"ד בק"ק דערעטשקע יע"א

יקרתו קבלתי, ואותיותיו שאלוני, ע"ד בכור שנולד ממין שנקרא בופע"ל, אם יש לדונו כוודאי או ספק בכור, ומקום ספיקתו נובע ממ"ש הב"י יו"ד סי' כ"ח דיש ס"ל דמין זה ספק חי' או בהמה ורמ"א חושש להנך שיטות א"כ לענין בכור ג"כ יש ספק זה, אלו דבריו בקיצור, ולאפס הפנאי, אשיב בקיצור אומר, הנה המחבר פסק הלכה פסוקה דבופעל הוא בהמה וא"צ לכסות משום ספיקא, ורמ"א אחר שהביא דיש ס"ל דספק הוא כתב ולכן טוב לכסות בלא ברכה, או לשחוט עוף, מדכתב וטוב לכסות משמע, דאינו אלא חומרא בעלמא לחוש לה להסוברים דספק הוא, אבל לעיקר הדין נראה לו כמ"ש המחבר וכן ס"ל בפר"ח בכוונת רמ"א, ותב"ש כתב דא"כ ביו"ט יהי' מותר לשוחטו בלא כיסוי כיון שאין הכיסוי רק מהיות טוב, ועוד הקשה הו"ל לחוש מהיות טוב גם לענין כלאים, ומזה הוליד מ"ש בישוב הרמ"א דבופע"ל, אינו מספק שור הבר שבש"ס, ובפלתי ג"כ כתב דלא כפר"ח מכוח הקושיא דביו"ט יהי' שרי לשחוט, ולפע"ד משום הא לא קשה כיון שאנו מחמירים לעצמינו מהיות טוב לכסות בכל פעם בכל השנה אין ראוי' לשחוט ביו"ט בלא כיסוי כיון שכבר הרגלנו לכסות סבורים כי חייב לכסות והרואה יחשדו כי לא קיים מצות כיסוי, ובלאו"ה לא נכון לשנות פעם כך ופעם כך ולכן גם ביו"ט לא ישחוט וזה פשוט, אלא דמה שהקשה בתבו"ש עוד, דהי' לו לרמ"א ג"כ להגיה לענין כלאים וטוב לחוש לכתחלה, כגון דא קושיא היא, וא"נ דלא חייש רמ"א שמא הבופעל שור הבר מין בהמה או חי' היא אלא הבופעל ספק בפני עצמו הוא, ומ"מ אין לשון הרמ"א יוצא מידי פשוטו דכתב דטוב לכסות שאינו רק מהיות טוב וה"ה לענין איסור כלאים יש לחוש מהיות טוב אלא דלא איירי ממין זה התם לענין כלאים כנ"ל

ולפ"ז אין לעשות שום ספק מזה לענין בכור לדון בו ספק בכור דהעיקר דמין בהמה הוא כפסק המחבר וכן אם נתערב חלב בופעל, אי נתחדש עוד ספק ממקום אחר אין לעשות ספק ספיקא להקל, מאחר שהעיקר לדינא, דמין בהמה הוא כנ"ל

ולו יהיבנא דרמ"א מחמיר מעיקר הדין ומספק גמור כאלו פוסקים דס"ל דספק ממש הוא, מ"מ להקל בספיקו לענין חלבו כשיצרף עוד ספק, או אם יש לנו קולא בספק בכור אין לצרף ספק זה לס"ס או להקל בספק בכור דיש כעין ס"ס להחמיר דלמא העיקר כשיטות הסוברים דוודאי בהמה וגם לדסוברים דספק הוא מידי ספיקא לא נפקא מיהא וכ"ז פשוט

והנה מעלת תלמידי הרב ני' ציין על תשובת חתם סופר יו"ד סי' ש"ו דנסתפק השואל לשיטת רש"י ורא"ש דהטלת מום בזה"ז דרבנן אם יש להקל בספק בכור משום ספק דרבנן להקל, ולפע"ד יש לדין גם לשיטת רמב"ם דאסור מדאורייתא אבל לעשות מום בבעל מום ליכא איסור דאורייתא כמ"ש פרק א' מאיסורי מזבח ממשמעות הרמב"ם והכרח מש"ס בכורות א"כ ספק בכור דאינו ראוי' להקרבה מספיקא אין לך מום גדול מזה, והוי כמטיל מום בבעל מום, דליכא איסור דאורייתא ונראה לרמב"ם אפילו איסור דרבנן ליכא דלרמב"ם לא מצינו שאסרו חכמים והחמירו בדבר זה, וע"כ הרמב"ם מפרש ש"ס דע"ז י"ח ע"ב דרבא מדאורייתא אמר שאסור בקדשים בזה"ז וא"כ מנ"ל לחדש איסור דרבנן במטיל מום בבעל מום, אלא שיש לחלק בין הספיקות בספק בכור ראשון לאמו אם יבא משיח צדקינו ויבנה בהמ"ק ב"ב לא יהי' ראוי' להקרבה מספק, גם עכשיו הוי כמטיל מום בבעל מום, אבל בספק דדינא, אם חיה או בהמה וכיוצא בו בזמן בהמ"ק לעתיד שיתבררו הספיקות לדינא, אפשר יתברר להחמיר ויהי' ראוי' להקרבה, גם עכשיו אסור להטיל בו מום, אולי