כתב סופר יורה דעה רמה

ושמא הלכה כר"ת אין יוכל הכהן להוציא, דבס"ס אין מוציאין ממונא לפענ"ד יש לעיי' בזה, דכיון דרוב ראשוני' כר"ת ס"ל, גם איכא ס"ס בצירו' שני' אפשר גם מאן דס"ל שאין מוציאי' בס"ס כמו ברוב מ"מ כה"ג מודה, ועיי' הרז"ה ורמב"ן כתובות רפ"ב ברוב וחזקה אי אזלינן בתרי' לענין ממון, ובס"ס ורוב אפשר כ"ע מודים וכ"ש הכא דעיקר להלכה פסוקה כר"ת וצ"ע

ונוראות נפלאתי על המל"מ בעסק ובא בשכבר הטיל בו מום לדון בו משום ס"ד, והרבה בראיו' והארי' דזה שאסו' לשחוט כשהטיל בו מום הוא מדרבנן, אבל הטלת מום דאורייתא הוא, ולכן כ' כיון שתחלת הספק בדאורייתא והדרבנן ע"י גלגול אזלינן להחמיר ולא זכר השר בכל דבריו סוגי' דע"ז י"ג ע"ב דהטלת מום בזה"ז, דרבנן הוא, ועיי' רש"י ותוס' שם ובבכורות ל"ג ע"ב ד"ה בעל מום וברא"ש ב"מ פ' הפועלים סי' וי"ו וצ"ע

הן אמת דשיטת הרמב"ם בפ"א מאיסורי מזבח דמטיל מום בקדשים בזה"ז איסור דאורייתא הוא ומלקות ליכא וכבר תמה עליו הלח"מ איך אמר רבא דמחזי כמטיל מום, הא מדאוריי' אסור, וגם מדאמר ל"ל בה משמע דליכא איסור כלל, ונדחק כיון דמלקות לית בה לכן אמר דמחזי, ולית לן בה דאמר היינו בערך המלקות, והנה מ"ש כיון דליכא מלקות אמר דנראה, דוחק זה יש לסבול דמשו"ה ליכא מלקות כיון דלא מטיל מום ממש, לכן אין לוקין אבל איסורא איכא אבל מ"ש דבערך המלקות אמר ל"ל בה זה דוחק דא"א לסבול, דאיך שייך ל"ל בה כיון שאסור מדאורייתא, ונ"ל דכוונת ל"ל בה היינו דכל איסור שיש בו מלקות על הב"ד להעניש העובר, משא"ש באיסור זה דלית בו מלקות לית לן בה לעשות ולענוש למי שעבר והוא עוני ישא וא"א אחראי' להענישו, ויותר נ"ל לפי דמסיק דגרע בזה"ז ממטיל מום בבעלי מומין דבבעלי מומי' ניהו דלא חזי להקרבה, לדמי מיה' חזי וכ' רש"י להחליפו באחר ולהקריבו משא"כ בזמן הזה לא לדמי' חזי' ולא לגופא חזי, וי"ל שזה דקאמר לית לן בה שאין לנו בזה"ז מידי בה דלא חזי לכלל כנ"ל

ונלפענ"ד דרמב"ם מכח הכרח נדחק בלשנא דרבא, דקשי' לי' דרבא אדרבא בבכור' ל"ד ע"ב דאמר רבא ר"א אדר"א קשי' רבנן אדרבנן ל"ק וכו' וקשי' לי טובא דרבנן אדרבנן ל"ק די"ל מתני' בזה"ז קאי וסתמא הכי הוא, ובדרבנן לא קנסו כ"כ לעולם, אבל בבהרת דעבר אדאוריית' קנסו טפי ול"ק על דרבנן, אבל על ר"א קשה מכ"ש מה בדרבנן קנס לעולם כ"ש בדאוריי' וצ"ע, מזה הוכיח הרמב"ם דרבא ס"ל להטיל מום בזה"ז מדאוריי' אסור רק שאין לוקי' ומקשה שפיר דרבנן אדרבנן ל"ק, וע"כ הא דאמר רבא בע"ז דנראה כמטיל צריך לדחוק שאינו מטיל מום דלוקה ובזה"ז אינו לוקה, וי"ל עוד הא דלרבה ור' יוסף ל"ק להו רבנן אדרבנן, דס"ל מטיל מום בזה"ז דרבנן הוא ולכן ל"ק דרבנן אדרבנן רק ר"א אדר"א ורבא ס"ל דאורייתא הוא לכן לא קשי' לי' דרבנן אדרבנן ג"כ

וליישב שיטת רש"י ותוס' ורא"ש דס"ל דלרבא רק איסור דרבנן הוא דקשי' עליה קושי' הנ"ל צ"ל דקושי' רבא דס"ל מסתמא מתני' בין בזה"ז בין בזמן הבית קאי, ויש להוסיף דהכי קאמר רבא ר"א אדר"א קשי' דרבנן אדרבנן ל"ק דאם תמצא לומר דמתני' בזה"ז לחוד קאי ובדרבנן לא גזרו כולי האי גם ר"א אדר"א ל"ק י"ל כי קנס לעולם בדרבנן דקיל לב"א אבל בדאורייתא לא קיל כ"כ, ועיין כזה בש"ס גיטין פ' הניזקין נ"ג ע"ב דר"י קנס בדאורייתא שוגג אטו מזיד ולא בדרבנן ור"מ ס"ל איפכא בדרבנן קנס שוגג אטו מזיד ולא בדאוריי' וכן י"ל דבהא פליגי ר"א ורבנן מהיפוך להיפוך, ומדקשי' לי ר"א אדר"א ש"מ דפשיט' להו דמתניתי' סתמא בין בזה"ב בין בזה"ז קאי וקשי' דר"א אדר"א מדאוריי' אדאוריי', כן קשי' לרבנן וא"ש עיי', ונדחה ישובי בשיטת הרמב"ם כיון דנדחה הראי' די"ל כהנ"ל

והמציא לי הש"י ראי' אחרת מש"ס גיטי' מ"ד ע"א ומ"ק י"ב ע"א, דאיבעי אם יקנסו בנו אחרי' ועשה צריכותא דאת"ל בצורם אוזן קנסי' בנו משו' דעביד איסור' מדאוריי', ואי צורם אוזן בזה"ז דרבנן מאין אמר בפשיטות, ואת"ל קנסי' משו' דעבר אדאוריי' הא בזה"ז דרבנן הוא ומתני' בודאי גם בזה"ז איירי, וגם העיקר האיבעי' בוודאי לאו על בזמן המקדש היא והעיקר בזה"ז, אלא ש"מ דגם בזה"ז, איכא איסור דאורייתא וזו ראי' מוכרחת כרמב"ם, וליישב שיטות הסוברי' דדרבנן הוא צ"ל דבעל האיבעי ר' ירמי' דמבעי לי' מר"ז ס"ל דמטיל מום בזה"ז אסור מדאוריי' דל"ל סבר' דרבא דבזה"ז גרע ממטיל מום בבע"מ וס"ל כמ"ד מטיל מום במע"מ מדאוריי' הוא כר"מ דס"ל הכי אבל אנן קיי"ל כרבא דהוא בתרא דאמר דנרא' כמטיל בקדשי' וגרע ממטיל מום בבע"מ כנ"ל

ורמב"ם נ"ל דהי' לו הגרסא שמביא תוס' בכורו' ל"ז ע"ב ד"ה בעי מיני' ר' ירמי' בסופו, דיש ספרים דכ' במ"ק בעי מיני' רבא מר"נ עיי"ש ואפשר הרמב"ם היה לו גרסא זו גם בגיטין ובבכור', ולרבא ודאי קשי' איך אמר בצור' דהוא דאורייתא, ודוחק לומר כיון דיש בו דאורייתא בזמן המקדש מזה הוכיח הרמב"ם דס"ל לרבא דדאורייתא הוא גם בזה"ז ועכ"צ אנו לדחוק בלשנא דרבא בע"ז כנ"ל יישוב נכון בעזרת החונן לאדם דעת

ולדינא נראה דנקטי' כשיטת רש"י תוס' ורא"ש דרבי' נינהו נגד הרמב"ם ולא נמצא חבר לשיטתו, ומוקשה, וצרי' לדחוק, ולפמ"ש בישובו דהי' לו הגרסא בעי' מיני' רבא מר"נ כבר דחה תוס' גרסא זו במ"ק מפני סוגי' דגיטי' ובכורו' דקתני ר"י מר"ז, ואפשר הרמב"ם היה לו הגירסא בכל ג' סוגי' אלו רבא מר"נ ואנן בתר גרסא שלפנינו אזלי' בכ"מ ר"י מר"ז בודאי לנו למנקט כוותי' דס"ל דהוא מדרבנן, ועיי' יש"ש חולי' פ' א"ט נ"ז ע"א, כל דפליגי ראשוני' ותלי' בגרסא אין לילך בתר הגדול בחכמה כיון דתלי' בחילופי גרסאות עיי"ש, וכאן נרא' יותר גרסא שלפנינו, כן משמע ונרא' מלשנא דרבא דמחזי כמטיל מום דגרסי בעי מינ' ר"י מר"ז עיקר, ואתי' דברי רבא בע"ז דמחזי כמטיל מום כפשוטן בלי דוחק והכי נקטי' לפע"ד

והנה לפי שיטת רש"י ותוס' והרא"ש דהטלת מום בזה"ז מדרבנן יש לעיי' ספק בכור אם מותר להטיל בו מום משום ספיקא דרבנן לקולא, או אפשר משו' חומרא דקדשי' החמירו בספיקו, כעין שכ' הרא"ש ב"מ, דאפי' ע"י נכרי דהוי שבות דשבות דאסור משום חומרא, כן אפשר בספק החמירו ול"מ לעשות מום ע"י ישראל דיש ללמוד מהא דרא"ש דלעולם חמור ע"י ישראל מע"י נכרי, ועיי' עירובי' פ' הדר ולא שאני לך בין שבות דאית בי' מעשה וכו' וברבינו יהונתן שם שבות דאית בי' מעשה ע"י ישראל חמיר מעי"נ, ואפי' ע"י נכרי יש מקום לומר דהחמירו משו' חומרא דקדשים או י"ל דווקא בוודאי החמירו אבל בספק לא וצ"ע

ואחר העיון הנה מקום אתי להביא ראי' להתיר, ומנא אמינא לה ממ"ש רש"י מתני' בכורו' ל"ד ע"א הצורם אוזן בכור וכ' רש"י ובכהן קמיירי, וצ"ע הא אפשר גם בישראל, כגון בספק בכור דא"צ לתתו לכהן דהממע"ה כמבואר, ומשהו ישראל בידו עד שיפול בו מום, מזה נ"ל להוכיח דס"ל לרש"י ספק בכור בזה"ז מותר להטיל בו מום דס"ד להקל ולכן כ' דקאי מתני' בבכור ביד כהן דוודאי מתני' גם בזה"ז איירי' וסתמא קתני ובזה"ז א"א רק בבכור ודאי ביד כהן כן נראה לי בכוונת רש"י

וכאשר בינותי בספרי' מצאתי שכבר עמד על רש"י זו ברי"ט אלגאז"י ולא מצא מענה והנכון כאשר כתבתי, ומה שהקשה עוד גם בוודאי אפשר שירש מאבי אמו כהן זה לק"מ היינו ביד כהן, ולא בא רש"י רק לאפוקי ביד ישראל מתחלה וזה א"א רק בספק וקמ"ל דבספק מותר להטיל בו מום ומתני' בוודאי בכור, ומהרי"ט אלגאזי מביא שמצא בש"מ בשם הרגמ"ה דכ' דמתני' בין בכור ביד כהן בין ביד ישראל כהן בודאי בכור וביד ישראל ספק בכור דנאכל לו במומו, הנראה לכאורה דס"ל דאסור להטיל מום בספק בכור בזה"ז משום חומרא דקדשים, ויש לדחות אולי הרגמ"ה ס"ל כשיטת הרמב"ם דגם בזה"ז איסור' דאורייתא איכא ולכן ס"ל דאסור להטיל מום בספק או מדאורייתא דס"ל דספק דאוריי' מדאוריי' לחומרא או עכ"פ מדרבנן כנ"ל נכון ועיי'

ואחרי שובי נחמתי כי עשיתי מקום יישוב לרש"י דס"ל ספק בכור בזה"ז מותר להטיל בו מום, דיש לי' ראיי' ממתניתי' דאסור והוא מתני' פ"ב דבכורות י"ז ע"א רחל שלא בכרה וכו' ר"ע אומר משמני' ביניהן והשני ירעה עד שיסתאב, ואי מותר להטיל מום בספק בכור בזה"ז למה ירעה עד שיסתאב יטיל בו מום לכתחלה, ובודאי דוחק לומר מתני' רק בזמן המקדש מיירי, ועיין רש"י שם שכ' דבכהן פשיט' דאינו נשחט עד שיהי' בו מום, דמתני' בזה"ז איירי א"נ בזמן הבית וכו' ומ"ש א"נ בזמן הבית היינו גם בזה"ב מ"מ גם לכהן א"א רק שירעה וכו' דא"א להקריב, אבל בודאי בזה"ז ג"כ איירי, ועכ"פ הא כ' רש"י דמתני' אפשר גם בזה"ז איירי, ומוכח דאפי' בזה"ז אסור להטיל מום בספק בכור, (וי"ל דמשם לא מוכח, רק היכא דא' וודאי בכור כמו התם דיצאו ב' כאחד דא' וודאי בכור רק דלא ידענו איזהו כיון דאקבע בכור וודאי אזלינן להחמיר אפי' בדרבנן ועיי' ש"ך סי' ק"י בדיני ס"ס סעיף כ' וכ"א, ואפי' להחולקי' עליו בזה עיי' במנחת יעקב בקונטרס הספיקות ס"ק ל"ה וס"ק ל"ז מ"מ י"ל משו' חומרא דקדשי' החמירו כל דאיקבע בכור א' ודאי אבל בספק בכור לא אקבע אזלינן בספיקו להקל, וא"ש רש"י במתני' דצור', כי"ל אלא מלבד דעדיי' קשה קצת דאפשר דמתני' דצור' בספק בכור ביד ישראל וכגון דאקבע בכור ודאי כבמתני' הנ"ל, עוד קשה דרש"י בעצמו כ' בסוף מתני' שם זכר ונקיבה אין כאן לכהן כלום, ומיהא ירעה עד שיסת' ואח"כ יאכלנו דספק הוא והא שם לא אקבע א' בכור ודאי, ונ"ל דמשו"ה כ' רש"י ומיהא ירעה עד שיסת' דספק הוא וכו' לכאור' מה רצה רש"י בזה הא כן מפורש במתני' והשני ירעה וכו', י"ל דרצה רש"י דלא תימא דוקא באקבע א' ודאי אסור להטיל בו מום, אבל בסיפא דלא אקבע מותר בזה"ז קמ"ל רש"י דאסור משו' דספק הוא, הגם דלא אתחזק ולא אקבע אסור והיינו דסיי' דספק עכ"פ הוא, וכ"כ רש"י במתני' ר"פ הלוקח עובר פרתו מכאן ואילך ספק כ' רש"י