כתב סופר יורה דעה רמב

הלכה ט"ו ודלא כפר"ח, וגם מ"ש הטו"ז לחלק בין שפחה לישראל, כוונתו, דלנכרי אין זכיה ושליחות משא"כ לישראל דיש שליחות, גם זה מלבד שמסברא אין לחלק דהא בוודאי לא ניחא לי' בשלחותו לעוותו ולעשות איסור בשלו, וגם אין שליח לדבר עבירה, גם מוכח מכל מה שהבאנו דכל שהחליף אחר מותר, אלא דטעמא לא ידענא למה מותר, הרי נהנה משלו כמ"ש הפר"ח, ונרא' דר"ן ס"ל דטעם האיסור או כמ"ש הרא"ש בקדושין כדי שלא יבא להנות מאיה"נ עצמו, והיינו למחליף עצמו שייך זה, אבל אחר שהחליף והוא לא החליף אין למגזר כ"כ, ויותר נכון לפמ"ש רשב"א בנדרים משום קנס שעבר והחליף אסרו לו ופשיטא דל"ש קנס לבעלים בשביל שעבר אחר והחליף, ואפילו החליף לטובתו, והאמת שכן מצינו במבטל איסור לכתחלה, דאסור למי שנתבטל בשבילו ג"כ, והוא משום קנס, אלא דיש"ש ומובא בטו"ז סי' צ"ט ס"ק יו"ד שכתב דוקא שעשה בידיעתו וניחא לי' אבל עשה בלא ידיעתו כלל שרי לי', דהרי הוא כשוגג, יעיי"ש, וכן במחליף הדין כן, ומינה לרש"י דנראה דס"ל דאסרו משום שנהנה הנכון כמ"ש הפר"ח, וכיון דר"ן ורשב"א ס"ל אם אחר החליף מותר לו וכ"כ בכ"מ וברש"י אין מפורש דאסור נקטינן להתיר כנ"ל, וכבר כתבתי לעיל דע"כ הטור הכי ס"ל דאין מנוס ליישבו רק ע"פ חלוקו של הב"ח

ד) עבר והחליף בשוגג, דבר זה תלי' ג"כ בטעמא אי אסרו משום שנהנה, א"כ מה לי החליף בשוגג או במזיד סוף כל סוף נהנה משלו ומשתכר מאיה"נ שלו, אבל לפי דס"ל לרשב"א ור"ן דמשום קנסא הוא וכיון דקיי"ל דלא קנסינן שוגג אטו מזיד אם החליף בשוגג מותר, ויש לעיין בנדרים היכא רצה למפשט ממכרן וקידש דחליפים מותרים י"ל לאו ברשיעא עסקינן אלא שמכרן בשוגג ולכן מותר, ואין לומר דהא פשיטא, דטובא אשמועינן דאינו תופס דמים וגם קמ"ל דלא נימא דאסור לדידי' מדאורייתא או מדרבנן משום שנהנה קמ"ל דמקודשת, אבל לעולם אם החליף במזיד אפשר אסור משום קנס, ודוחק לומר דאזיל למ"ד קנסינן שוגג אטו מזיד דסתם מתני' ר"מ דס"ל לא קנסו שוגג אטו מזיד בדאורייתא ואפשר לומר דהכי קפשיט לי' אפילו תמצי לומר בעבר ומכר בשוגג עכ"פ מוכח דאין האיסור משום שנהנה, אלא משום קנס, ומשו"ה בשוגג מותר מוכח עכ"פ דחליפים לאו כגדולים ממש הוא שאסורים בכל אופן משום שנהנה כן י"ל ודוחק וצ"ע, וגם לטעמי' דרא"ש שלא יהנה מאיסור עצמו י"ל דוקא במחליף במזיד ועבר, שהחליף ונהנה חששו כשנתיר לו החליפים יבוא להנות מאיה"נ עצמו, אבל כשהחליף בשוגג דלא שייך חשש זה כמובן לא אסרו

ה) לדס"ל דחליפים אסור, אם גם באיסור דרבנן אסור, לברר דבר זה צריכים אנו להאריך קצת, הכה כבר נסתפק בזה, המל"מ פ"ה מאישות, ד"ה הכלל העולה וכו' וסיים וכעת לא מצאתי דין זה מבואר עיי"ש, במח"כ לא ראה ולא ידע לשעתו מ"ש הרשב"א בחולין בהקשותו לשיטת רש"י כדמוקי ברייתא כר"ש מה מרוויחים גם עכשיו איסורו מדרבנן כקודם החילוף כרא' לעין דס"ל גם בדרבנן חליפים אסורים, וכן מצאתי לריטב"א בחולין שכ' כדמוקי כר"ש מ"מ מרויחים דמותר לאחרים ומרויחים גם לדדהו דשאני להו בין אכילת חמץ עצמו וכו' הרי רשב"א וריטב"א שניהם ס"ל בפשיטות דגם בדרבנן אסור, וכן משמע דס"ל לתוס' דכתב דהי' לו גירסא ברש"י דמרויחים דלאחרים שרי, ותוס' כ' דאפילו לדדהו מרוויח לס"ד דכר"י אתיא מדכתב ס"ד משמע דגם למסקנא כר"ש אסור, וצ"ל כמ"ש רש"י משום דמותר לאחרים וכן נ"ל ודברי רש"י עצמו לגירסא שלפנינו דמ"מ מרויחים פורתא, וצ"ל הא מרויחים הרבה תחלה הי' אסור מדאורייתא והשתא רק מדרבנן, וכי חילוק בין איסור דאורייתא לדרבנן, פורתא קריא ליי, וע"כ דרצה לומר דאפילו למסקנא דאתיא כר"ש מ"מ איכא ריוח פורתא או דשרי לאחרים או דחמירא להו החמץ עצמו כנ"ל

וכאשר בינותי קצת בספרים ובאתי אל שעה"מ הלכו' חמץ פ"א מצאתי כי כבר עמד על המל"מ שנעלמו ממנו דברי רשב"א הנ"ל וכתב דכן משמע מתוס', אבל מם הוא לא ראה הריטב"א, וגם לא עשה דיוק מדברי רש"י כמ"ש, ושם מצאתי מקצת דמקצת מדברינו באות ג' בדברי הב"ח בסי' תמ"ג עיי"ש והמעיין יבחר

והנה בשעה"מ עשה מחלוקת בין השיטות בדבר זה, אי בדרבנן אסרו ג"כ והוכיח דרא"ש בקדושי' ל"ל כן דשם נאמר ראיי' דאיסור דחליפי איה"נ דרבנן הוא דאל"כ קשיא מש"ס חולין מה מרוי' בחילוף וע"כ דרבנן הוא וקשיא למסקנא דכר"ש אתיא נה מרויחי' והא הרא"ש לנ"ל לומר דמרויפים לאחרינא או דחמירא להו חוץ עצמו וע"כ דס"ל דלמסקנא א"ש דבדרבנן לא אסרו אלו דבריו ז"ל, ולפע"ד להשוות השווים דאין כאן פלוגתא, עפמ"ש כבר לעיל באות ב' לחסוברים דח"ח מותרין בלא"ה לא קשה מה מרויחים דת דתלינן שהחליפו וחזרו והחליפו אלא לשיטתו אזל דס"ל חליפי חליפים ג"כ אסורים ורשב"א וריטב"א הקשו ותרצו לר"ש, היינו ליישב רש"י לפי שיטתו, וקשה לפ"ז הרא"ש דס"ל דח"ח מותרים א"כ ליכא ראיי' כלל דאיסורו רק דרבנן דתלינן דהחליפו פעמים וראיי' הרא"ש צ"ע לכאורה, וי"ל דרא"ש ג"כ ס"ל דאי אסור מדאורייתא וכבר כתבנו באות א' דה"ט משום שנהנה דמה לי הן מה לי דמיהם ה"ה ח"ח אסורים דבאים וכח איה"נ שלו, אבל אם איסורו רק מדרבנן והא ס"ל לרא"ש דאין הטעם משום שאסרו הנאה כזו, אלא גדר גדרו שלא יבא להנות מאיסור עצמו משו"ה ח"ח לא אסרו דגזירה רחוקה היא שיש בין חליפי חליפים ובין חליפים הראשונים ולפ"ז א"ש דהוכיח הרא"ש דאי איסורו מדאורייתא לא מרויחים מידי דאין לתלות בח"ח דגם ח"ח אסורים מדאורייתא וע"כ דרבנן הוא וח"ח שרי וא"ש, וממילא א"ש דלא תיקשי לפי דמוקי כר"ש מה מרויחים דס"ל דתולים שהחליפו וחזרו והחליפו עד דשרו להו לגמרי ואין הכרח דרא"ש פליג על הרשב"א וריטב"א ורש"י ותוס' והבן

אמנם אם כי דחינו ראיי' שהע"מ, אבל יש ראי' מזה עצמו מדס"ל לרא"ש דח"ח מותרין, ואם גם באיסור דרבנן אסרו החליפ' יהי' ח"ח ג"כ אסורים לא משום איסור הראשון, אלא משום החליפי' עצמן מאחר שאסרו החליפים שוב המה ככל האיסורים דרבנן דאסרו החליפים ויהי' חליפים של חליפים ג"כ אסורים כדי שלא יבא להכות מן החליפים עצמן וע"כ דלא חששו כ"כ לאיסור דדהו שלא יבא להנות וכמ"ש מל"מ מסברא, וזו ראי' ברורה, לפ"ז יש לט הרבה שיטות דהכי ס"ל דהא הר"ן בנדרים וכן רשב"א מפרשים הסוגי' דלמא לכתחלה הוא דלא היינו דמחדש דחליפי חליפים שרי ואפשר דחליפים אסורים ומוכח ממילא דלא אסרו חליפים רק בדאורייתא אבל בדרבנן לא דא"כ גם ח"ח יהי' אסורים כמ"ש וע"כ כהנ"ל ורשב"א וריטב"א בחולין אזלו לשיטת רש"י דח"ח אסורים כתבו שפיר מ"ש

אלא דטעמא לא ידענא לפי דס"ל לרשב"א בנדרים דטעמא דאסרו משום קנסא שעבר והחליף א"כ מה לי דרבנן מה לי דאורייתא ובמבטל איסור לכתחלה דקנסו בעבר וביטל, ואפילו בעבר וביטל איסור דרבנן ומבטל איסור לכתחלה עצמו דרבנן לרוב הפוסקים וגם מצינו לפעמים שקנסו ביותר לדדהו מבדאורייתא, ונראה לומר כיון דחליפים עצמן שאסורים קנס הוא לא קנסו כולי האי קנסא לקנסא היכא דעבר והחליף החליפים דחליפים עצמן אסורים רק מקנס וקנסא לקנסא לא עבדינן לפ"ז אפשר באיסורי דרבנן אסרו נ"כ החליפי' וכ"ז לטעם רשב"א אבל לטעם הרא"ש אין לחלק בין ח"ח לשארי איסרי הנאה דרבנן ורבים החולקים על הרא"ש הלא המה רש"י ותוס' ורשב"א וריטב"א בחולי' ולפמ"ש גם הר"ן ורשב"א בנדרים י"ל דהכי ס"ל והכי נקטינן כנ"ל, וזהו מה שרצינו לבאר ובארבוה בעזה"י

ואחרי שהוצעכו כל הוצעות אלו ויצאנו די באר שיטות ראשונים ופוסקים והמסתעפים כבא לדון בנדון שלפנינו, והכה דברי פר"מ כי' באו סתומים ולא נתברר לכו מתוך שאלתו, אם הבן הוא שלוחא דאב, במו"מ ונשא ונתן בשל אב, או לעצמו נושא ונותן והריוח שלו, גם לא הודיע לכו אם הדמים של צמר של שנה זו ושל שנה דאשתקיד כבר נעשה מהם חליפי חליפים או הם בעין, או לא גבה המעות עדיין ונתן הצמר בהקפה, וצריכים אנו לברר הצדדים כן אם כבר גבה דמי זביני לא מבעיא אם כבר קנה דבר אחר בדמים אלו דהו"ל ח"ח ובארנו אפילו למאן דס"ל דחליפים אסורים ח"ח מותרים ואפילו לא הוחלפו הדמי' עדיין והו"ל חליפים הרי בררנו ובארנו באר רחובות דרוב ראשוני' ופוסקי' ס"ל דחליפים עצמן מותרים וכ"ע ס"ל דליכא בחליפים לכל היותר רק איסור דרבנן בוודאי יש לכו לסמוך על דברי המתירים והם רובא דמנכיר, ב) וכ"ז אנו צריכין אם בן המוכר לעצמו מוכר והריוח שלו הוא, אבל אם הבן שלוחא דאב סגם אם עשה בידיעת האב ובשליחותו, אסור לו למדס"ל דחליפים אסורים אבל בן זה הלא עשה שלא בידיעתו ומסתמא שלא לרצונו הוא ואיסורא לא ניחא לי' דליעבד, והוי לי' כמבטל עבור חבירו בלי ידיעתו ובלי רצונו דלא קנסינן למי שנתבטל עבורו והוא שלו וכן ה"ה נמי בנדון שלנו, ועוד ה"ה כער זה מנוער, ואומר מותר ועיין טו"ז יו"ד ס' צ"ט במבטל איסור והוא אומר מותר דהוי לי' כשוגג, ג) אם עדיין לא גבה המעות, עיי' מל"מ פ"א דמכירה דהוי כתחלת מכירה, כיון שעכשיו הוא לוקח הדמים עבור האיסור הו' כתחלת מכירה ומיירי שם בדמים של מחליפי איה"נ, כ"ש דמאיה"נ עצמן דאסור לגבות, ויש לצדד להתיר עפמ"ש תוס' בכורות דף כ"ה גזיזת בכור בעל מום אינו אסור רק מדרבנן בזמן הזה, ובח"ס יו"ד סי' ש"ז טעות הדפוס הוא וכבר הארכתי במק"א דלא נמצא מי שחולק על תוס' בכורות הנ"ל, וכיון דאין כאן וודאי בכור דעדות נכרי לא מעלה ולא מוריד וליכא רק ספק בכור והוי לי' ספק דרבנן ומותר לגבות המעות, הגם דהוי כתחלת מכירת אי"ה שאסור מדאורייתא למכור דנהנה, מ"מ האיסור הצמר רק מדרבנן הוא, והוי לי' ספק דרבנן, ויש לפקפק כיון שבתחלה נולד הספק באיסור דאורייתא אם הוא בכור ועכשיו נתגלגל לספיקא דרבק, ע"י