כתב סופר יורה דעה רמא

ואחר שבארנו שיטת רש"י וההולכים בשיטתו, הלא המה תוס' חולי' והרא"ש בקדושין וכן דעת הריטב"א בחולין פניתי לדעת החולקים המתירי', ומצאתי ראיתי כי רבו המתירים על האוסרים, ואפתח בראש המורים אשר עמודי הוראה נשעני' עליו הוא הרמב"ם פ' ח' הלכות מאכלות אסורות הלכה י"ו כ' כל מאכל שהוא אסור וכו' ודמיהם מותרים מדסתם נראה דאפילו לבעליהם המחליפים מותרים וכמו שכ' הה"מ בכוונתו וסיים וכן עיקר, ושם מביא ג"כ דעת הרמב"ן והוא בחידושים לקדושין ומביאו הר"ן באיזהו מקומן ורשב"א בחולין ומביא לו ראי' מירושלמי ונדחק לפרש איבעאת ש"ס נדרים דאזיל אי מותר למכור ולהחליף לכתחלה וכן פי' הרא"ש בפירושו לנדרים ופי' זה מוקשה דאיך ס"ד דיהי' מותר למכור, וכבר נתקשה בו במל"מ פ"ה מאישות, ונר' שנכנס רמב"ן בדוחק פי' זה דלא לשווי' התלמודים חולקים בהדדי, והרשב"א ור"ן בנדרי' מפרשים הסוגיא בחליפים בדיעבד ואיבעיא לא איפשטא וכתבו שניהם דכיון דדרבנן הוא אזלינן בספיק' להקל, ובריטב"א קדושין כתב דאין איסור בדמי איה"נ וסיים מפי מורי ני', וצ"ל בחולין כ' דעתו דמסכים לרש"י ובקידושי' כ' מפי מורי וחולק על רבו בזה, ובע"ז דף נ"ד ע"ב מביא שיטת רש"י ודחה שיטתו בשתי ידים, והוא סותר שיטתו בחולין ולא עוד אלא שבע"ז סיים ובחולין במקומו הארכתי יותר, ושם כתב נגד מ"ש בע"ז וצלע"ג

והטור או"ח סס"י תמ"ג כתב מעשה בשפחה אחת שמכרה חמץ וכו' והתיר ר"ת, וקשה על הטור למה פסק בהחלט להתיר נגד שיטות אביו הרא"ש ז"ל דס"ל חליפי איה"נ אסורים ועכ"פ היה לו להביאו, וע"כ צריכין אנו לומר או דהמעשה היה שקנה ממנה, או נתנה לו במתנה אח"כ כמ"ש בהג"ה מהרלנ"ח שם, וזה דוחק דעיקר ההיתר חסר ונראה יותר מ"ש הב"ח דשפחה החליפה שלא מדעתו וכ"ע מודים דמותר בכה"ג, ועיין בפר"ח או"ח שם שכ' דאין צריך לכל זה די"ל דר"ת כשיטת המקילים ומתירים האמת שמר"ת אין הכרע, אבל מדהביא הטור מעשה הזה בלי חולק ע"כ צ"ל כדברי הב"ח

אבל דקשה לן מ"ש הטור בסי' ת"נ בשם הרשב"א דאסור לקבל דמי התור אחה"פ ואם קיבל כבר מותר דתנן מכרן וקידש בדמיהם מקודשת ועיין ב"י שם וצ"ע איך לא חש לשיטת אביו דלדידי' אם כבר קיבל אסור, והא ס"ל דמכרן וקידש דוקא דיעבד, והב"ח בסי' ת"נ נראה שרוצה להשוות החלוקים דבזה כ"ע מודים שמותר לקבל קודם שהורו ב"ד לאסור ורמז עליו המ"א ססי' תמ"ג ודבריו דחוקים ורחוקי' מאד, ואין להבינם במח"כ

והנלפענ"ד דס"ל לטור דבאיסור קיל כי האי דחמץ שעבר עליו הפסח, דקנסא בעלמא הוא ומקילין בו טובא לא אסרו חליפים והא דמביא הטור ראי' ממכרן וקידש, י"ל דס"ל אי הטעם משום שכן נהנה ורבנן אסרו הנאה כזו, גם בחמץ אחה"פ אסור כיון שנהנה, לכן מביא ראי' ממכרן וקידש דמותר, ואחז בשיטת אביו דמשם הוכיח דח"ח מותרי' וכ' הטעם שלא אסרו אלא כדי שלא יהנה מאיסור עצמו ובח"ח לא שייך זה, וכיון שהטעם שלא יבא להנות באיסור עצמו א"כ באיסור קיל דחמץ אחה"פ דקנסא הוא לא אסרו משום שלא יבא להנות דכולי האי ואולי, וא"ש הראיי' דמביא הטור ממכרן וקידש דמוכח שאסרו משום שמא יבא להנות הוא ולא משום דמחשב הנאה ממילא בחמץ שעבר עליו הפסח דקיל טובא גם זה מותר כנלפע"ד

וכשנבוא למנין רבו המתירים ועיין פר"ח סי' תנ"ג שכתב שכן משמע מתוס' פסחים דס"ל להתיר דלא כתוס' חולין, וכן שיטת הרמב"ם ומסתמא כן היא שיטת הרי"ף רבו ועיין סמ"ע ח"מ סי' כ"ה דבכ"מ הלכה כרי"ף חוץ במקום שתוס' חולקים ועיי' מג"א רס"י תמ"ז, וכאן גם תוס' פסחי' ס"ל כן ונקטינן להלכה להקל וכן פסק המחבר ססי' תמ"ג שאם קנה מחמץ דבר אחר מותר ולא כתב שקנתה שפחתו נראה מפורש דאפילו הוא עצמו קנה מותר וכ"כ מג"א דלא כב"ח, וצ"ל הא דפסק המחבר ביו"ד סי' קל"ב סעי' א' דלדידי' אסור והוא מרא"ש בע"ז ר"פ השוכר והרא"ש שם כ' כמו דתנן מכרן וקידש, והלא המחבר ל"ל כוותי' דרא"ש וצ"ל בע"ז מחמיר טפי משום דתופס דמיה, ואפילו אם משך תחילה, דאינו תופס דמיו מ"מ מחמירים לאסור עליו עכ"פ, כיון דבלאו"ה יש חולקים וס"ל כ"ז שהוא ביד נכרי תופס דמיה הגם דנקטינן להקל מ"מ מחמיר המחבר לאסור עכ"פ על המחליף, אבל בחמץ וכיוצא בו, דאינו תופס דמיו שאין לנו רק דעת המחמירים בחליפים והמקילים רבו כמו רבו, לכן פסק להקל כנ"ל נכון, ומ"ש המג"א במשך תחלה דשרי גם לדידי' אף להב"ח דמחמיר, לכאורה אינו מובן, דלאסור בהנאה אין חילוק בין מושך תחלה, ול"נ חילוק זה רק לענין תפיסת דמיו, אבל לענין הנאה מ"ש, וצ"ל דפשר דבר הוא, והיותר נ"ל דס"ל למג"א דוקא כה"ג שאסור בע"ז דתופס דמיו אסרו בכל איסורים עכ"פ לעצמו, אבל היכא שמשך תחלה, וגם בע"ז לא נאסר מדאורייתא גם רבנן לא אסרו בשום מקום אפילו למחליף והבן

ועיי' ח"י שכ' דגם למחמירים הדמים מותרים דוקא כסות פירות וכלים אסורים והראה לתוס' חולין, ודבריו תמוהי' בעיני הא קתני במתני' מכרן וקידש בדמיהם ותו איך בעי למפשט בנדרי' האיבעיא דחליפים כגדולים המה ממכרן וקידש בדמי' ולא אמר דמיהן שאני, דאינו דבר המסוים וע"כ דלא כתב תוס' רק בחליפי חליפים אבל בחליפים עצמן אין חילוק וצ"ע

ב) למאן דאוסר חליפי איה"נ אם גם חליפי חליפים אסורים, הנה הח"י סי' תמ"ג כ' דח"ח מותרי', והוא מסתם קסתים לן ולא גלה לנו טעמו, אם מעיקר הדין ס"ל, אפילו לשיטת האוסרים מ"מ ח"ח מותרי' או היא פשר דבר למחמירים כשיטת האוסרים בחליפים מ"מ בח"ח לא מחמירים ודבריו סתומים, ואני בעניי אבאר, הנה מדכתב רש"י בע"ז דף נ"ד דבקדושין התירו נראה דס"ל דמדין היא אסורה לו עד שיקדשנה שנית דחליפי חליפים אסורים וכ"כ מהרש"ל חולין ומל"מ פ"ה מאישות וכן ס"ל לתוס' דנראה דאזיל בשיטתו ומסביר טעמו ש"מ דהכי ס"ל, אבל הרא"ש בקדושין כ' דל"א רק חליפי' אבל לא ח"ח וכ"כ במל"מ הנ"ל דזה כוונתו ואמת נכון הדבר ופשוט, וכ"כ תוס' בנדרים מפורש, והרשב"א שם תמה למה יאסרו ח"ח דל"מ רק בע"ז דח"ח אסורי' וכ' אפשר דאסרו כמו ע"ז דח"ח ג"כ אסורי' ושוב כ' אפשר בשביעית זה יוצא וזה נכנס עיי"ש, והנה מ"ש דשוויה כע"ז תמוה הא קיי"ל בע"ז דחליפי חליפים מותר דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים וצל"ע

ולפמ"ש י"ל דרש"י ס"ל לאמת דחליפי חליפים מותרים והיינו לפי דקיי"ל דחליפי חליפים בע"ז מותרים, ומשום לתא דשביעית לא אסרו דקיל ודינו משונה זה יוצא וזה נכנס, ומ"ש רש"י בע"ז דבקדושי אשה התירו, היינו לפי דאזל ש"ס התם למ"ד דח"ח אסורי' והוא צריך למעוטי ערלה וכלאי כרם דאם מכרן וקידש בדמיהם מקודשת וע"ז כ' רש"י דמקודשת דיעבד דוקא קדושי אשה וכו' אבל לפי דקיי"ל ב' כתובי' אין מלמדי' והוא למעט ח"ח בע"ז גם רבנן לא אסרו ח"ח כנ"ל, ותוס' בע"ז עשה פי' לרש"י ג"כ כהנ"ל למ"ד ב' כתובי' אין מלמדי' אלא מתוס' חולי' שכ' ומיהא דוקא בקידושי אשה וכו' משמע דס"ל לאמת כן דח"ח אסורי' ואין מוכרח כ"כ

אבל יש להוכיח דרש"י ע"כ ס"ל לאמת דחליפי חליפים אסורים מדכתב רש"י בחולין דמחליפין אע"פ דגם עכשיו אסור מ"מ מה דמצי למיעבד בהיתר עביד, וקשה לכאורה למה לא נתלה דעבדו בהיתר שהחליפו פעמים והוי ח"ח ומותר לדדהו, וע"כ דרש"י לטעמי' דס"ל ח"ח אסורים וכ"כ בראש יוסף שם דרש"י לטעמי' כהנ"ל ויש לדחות לפמ"ש דרש"י הוצרך לכך לפי דס"ד דברייתא כר"י והוא ס"ל שני כתובים הבאים כאחד מלמדים וח"ח בע"ז אסורים וה"ה שאסרו רבנן ח"ח מדבריהם לדידי' והי' דוחק לרש"י לומר דס"ד דאתי ברייתא כר"י בדין זה, ולא כר"י ממש לענין ח"ח לכן כתב רש"י האמת דמה דמצי למיעבד בהיתרא עבדו כן י"ל, והא"ש מה דנתקשה הרשב"א כדמוקי כר"ש מה מרוויחין בחילוף הא גם תחלה לא היה רק אסור מדרבנן ועכשיו ג"כ מדרבנן, ולפמ"ש א"ש כדמוקי כר"ש בלא"ה א"ש די"ל דמחליפים פעמיים והוי ח"ח דמותר דלהלכתא קיי"ל ח"ח בע"ז שרי וה"ה רבנן ל"א ח"ח כנ"ל עד"פ קצת

והנה הרא"ש מפורש כתב דחליפי חליפים שרי, ומרש"י ותוס' אין ראי' דס"ל לדינא דאסור כמ"ש, ויש לנו עוד תרי רברבתא דס"ל ח"ח מותרי' דרשב"א ור"ן מפרשים סוגית ש"ס נדרים דרצה לפשוט ממכרן וקידש בדמיהם וכו' דאי איכא איסור ה"ה ח"ח ודחי דלמא לכתחלה לא וכו' היינו דיש חילוק בין ח"ח לחליפים, וא"כ בח"ח ליכא ספק דמותר, דא"א לומר דאסור כדמוכח ממתני' דמותר, ולא נשאר הספק רק בחליפים ואם ננקוט האיבעיא לחומרא דוקא חליפים עצמן ולא בח"ח, והרי לנו הרא"ש רשב"א ור"ן דס"ל דחליפים שאני מח"ח, ואם גם רש"י ותוס' הי' חולקי' היה לנו להקל וליזל בתר רובא, כ"ש לפמ"ש גם רש"י ותוס' אפשר דס"ל להלכה דמותר, בוודאי גם אם ננקוט האיבעיא דוקא להחמיר היינו בחליפים אבל לא בח"ח כנלפע"ד

ג) אם אחר החליף בלא ידיעת הבעלים, אם החליפים אסורים לבעלים, דבר זה אנו למדין מתורתו של הב"ח סי' תמ"ג שכ' לפרש מעשה דר"ת דשפחה היתה מוכרת בלי ידיעתו והוי כאחר שמחליף שמותר לאחרים ובפר"ח השיג עליו לפמ"ש רש"י בחולה דמשתכר ונהנה מאיה"נ א"כ כשהחליף אחר סוף סוף הוא נהנין משלו, והנה מסברא הנכון אתו, אלא שנעלם ממנו במח"כ דברי הר"ן בנדרים שכ' דוקא למחליף הוא דאסור אבל אחר שהחליף מותר גם לו עיי"ש, וכן נראה מלשון רשב"א שם, שכ' וז"ל, בעבר והחליפן קמבעיא לי' ודוקא לאותו ממש שעבר והחליפן קמבעיא לי' ומדדייק כולי האי אותו שהחליפו ממש, ואי כוונתו לומר דלאחרים שרי כמ"ש אח"כ ומביא ראי' מחולין, לא היה צ"ל אלא דוקא לדידי' אסור, ולאחרינ' שרי, וע"כ דרצה לדייק תרתי דוקא למחליף אסור ולאחרינא שרי, ודוקא לאותו ממש שעבר והחליפן, אבל למי שהחליף בשבילו בלי ידיעתו מותר וכ"כ הכ"מ בפ"ה מנדרים