כתב סופר יורה דעה רמ

לאו כנהנה מאיה"נ הוה, ולהחליף אסור, אבל הדמים שבאים מהם מותרים או כמ"ש בירושלמי מפני שאינן דמיהם דבמתנה או גזל באו לידו ומדרבנן אסרו כצ"ל, והנה ראי' זו של הרא"ש מחולין, אינה ראיי' כ"כ די"ל דאסור מדאורייתא ומרוויחים פורתא דלאחרים שרי כמ"ש תוס' חולין לפי גרסתם ברש"י או משום דחמירא להו האיסור עצמו מהחליפי' כמ"ש הרשב"א שם, ולכאורה איכא ראי' דמדאורייתא שרי מהא דמכרן וקידש בדמיהם מקודשת, ואי מדאורייתא חליפים אסורים דמקרי נהנה משום דבא לו מאיה"נ הה"נ חליפי חליפי' למה יהי' מותרין, דהא באו לו מאיה"נ והא דפליגי תנאי בע"ז אי חליפי חליפים אסורים או מותרים היינו שיהי' אסורים בעצמם שתופסים דמיהם ואפילו לאחרים והוא גזה"כ וחדוש בע"ז ושביעית ובהא פליגי, אי ילפינן במק"א מקרא ואפילו חליפי חליפין אבל למחליף עצמו אי נימא דחליפים אסורים ה"ה חליפי חליפים דמה לי הן מה לי דמיהם כן י"ל מסברא, וכן ס"ל לרש"י באמת אם חליפי איסור הנאה אסורים מדרבנן ה"ה ח"ח כמ"ש מהרש"ל בחולין ומל"מ בפ"ה מאישות, וה"ה אם חליפים אסורים מדאורייתא ה"ה חליפי חליפים, ואיך קתני קידש בדמיהם מקודשת וכתב רש"י בקידושין הקילו, ואי דאורייתא הוא למה הקילו, וע"כ דכל איסורו רק מדרבנן החליפי' והחליפי חליפים ובקידושין בדיעבד לא אסרו ח"ח, והא"ש דכתב רש"י בע"ז דף נ"ד דאסור למחליף ומדרבנן דשם כ' כן על מתניתין דמכרן וקידש מזה מוכח דרק מדרבנן הוא, אבל בחולין לא ביאר, אם אסור מדאורייתא דס"ל משם לא מוכח מידי די"ל דהעוברי עבירה מרוויחים דיהא שרי לאחריני או דקיל להו איסורא דהחליפים ולכן סתם וסמך לעיקר הדין על מש"כ בע"ז כי שם מקור הוכחתו דדרבנן הוא כנ"ל, והא דלא הכריח הרא"ש מהא דקידש בדמיהם לטעמי' אזיל דס"ל דיש לחלק בין חליפים לח"ח, דחליפי חליפים לא מקרי כ"כ נהנה, ממילא אין ראיי' משם כ"כ ואפשר לומר דעל עיקר הסברא איננו חולק הרא"ש דאם חליפים אסורים מדאורייתא אין חילוק בין ח"ח לחליפים, ומ"ש הרא"ש דחליפי חליפים מותרים דווקא אם חליפים אסורים מדרבנן ומטעם שכ' דאסרו שלא יבא להנות מגוף האיסור, וזו הגזירה לא שייך כל כך בחליפי לחליפים אבל אם היה מדאורייתא ס"ל להרא"ש דגם ח"ח אסורים אלא כיון שאפשר לדחות ולחלק בין ח"ח לחליפים אפילו אי אסורים מדאורייתא ולדעתו ראי' זו מחולין ראי' מוכרחת לכן הביא ראי' מוכרחת יותר מחולין כנ"ל לבאור

וראיתי לפר"מ ני' שכתב ליישב רש"י בחולין דלא כתב דאסור מדרבנן דתליא באי עביד לא מהני ואי ל"מ ממילא אסור מדאוריי', לא אבין איך תלי' איסור דדמי זביני באי עביד ל"מ וכי מפני שהמכירה בטילה יהי' המעות אסורים ונהפוך הוא, אי המכירה לא מהני, אין אלו החליפים חליפי איה"נ אלא המעות גזל או מתנה הם בידו וכדאמר בירושלמי שהביא ר"ן ורשב"א בחולין ויעיין באורו במל"מ פ"ה מאישות, ואיפכא היה יוכל לומר למ"ד אי עביד לא מהני הדמים מותרים ולמ"ד מהני הדמים אסורין, אלא דלא העלה כלום ביישוב רש"י דחולין דאזיל שם לרבא דס"ל א"ע ל"מ ול"מ המכירה, ואינו דמי חליפין, ולא היה צריך רש"י לפרש, אבל בע"ז אשמועינן רש"י דמדרבנן אסור לכ"ע אפילו למאן דס"ל א"ע מהני חליפים רק מדרבנן אסור דלאו הנאה מדאורייתא מקרי או כירושלמי, שאינן דמיהם, דאיה"נ לאו שלו הוא כן נ"ל עד"פ בעלמא

והנה רש"י בחולין כ' ראי' דחליפים אסורים דאל"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ודחה תוס' וראשונים ראי' זו בשתי ידים כיון דאסור להחליף לא מקרי דמים לו, ורש"י סובר כיון דיוכל להמציא לו דמים עבורו הגם דבאיסור הוא יכול לומר שהיה עובר איסורא, אבל כשאסרו החליפים אין לו בו זכות דאיה"נ אינו שלו והפקר הוא, וצ"ע יותר מה שהקשה הריטב"א בחולין מה יענה רש"י לסוגיא נדרים דף נ"ה דמספקא לרמב"ח אי חליפים כגדולי' ומדפשט ממכרן וקידש בדמיהן ש"מ בכל איה"נ מספקא לי' וכ"כ ראשונים שם, ותקשה לרש"י הא מוכח דאסור דאל"כ מצינו דמים לחמץ בפסח וקושיא זו עצומה על רש"י

ולחומר הקושיא עלה בדעתי במושכל ראשון יישוב לזה, דס"ל לרש"י דאיבעאת רמב"ח דווקא בקונמות וכן משמע מדהעמיד ספיקתו דווקא במודר לחברו ולא בכל איה"נ, נראה דווקא בהא מספקא לרמב"ח אי חליפי' אסורים די"ל הא דאסרו בכל איה"נ היינו טעמא כיון דמצינו בע"ז ושביעית דאסרה התורה חליפים לכ"ע לכן אסרו חכמים בכל איסורי הנאה עכ"פ למחליף עצמו משום שנהנה ממנו ומשתכר בו וכמ"ש רש"י בחולין, אבל במודר דלא דמי' לשאר איסורי תורה, דאיסור הבדוי ממנו מהמודר הוא, וגם הוא קיל דאיתא בשאלה בכה"ג לא אסרו הנאה בגרמא ומצינו כה"ג דקיל איסור הבא עליו מרצונו, מאיסור הבא מאיליו, ועיין פ' שבועות שתיים וב"ב סוג' דח"ש ובתוס' שם, והא דרצה לפשוט ממכרן וקידש י"ל דלחומרא פשיט לי' מקידש בדמיהן מקודשת ש"מ דחליפי חליפין מותרין כמ"ש הר"ן בפירושו דמסברא גם חליפי חליפים ראוי' שיהי' אסורים והיינו אי הטעם שאסרו משום שנהנה גם חליפי חליפים ראוי' שיהי' אסורים, וע"כ דאין זה הטעם רק משום קנס מפני שעבר והחליף וכולי האי לאסור ח"ח לא קנסו וכיון שזהו הטעם שאסרו, גם במודר הנאה ראוי' לקנוס כיון דעבר אדאוריי' והחליף ונהנה ונפשטה האיבעיא לחומרא וע"ז דחי דלמא דיעבד וכו' והיינו דחליפי חליפים ג"כ אסורים ומשום שנהנה ודיעבד שרי ודוקא בקידושי אשה כמ"ש רש"י בע"ז ותוס' בנדרים שם בפי' הדחיי' ולא איפשטא האיבעיא לחומרא, כן י"ל לחומר הקושיא

והנה נראה מתוס' חולין הגם דדחה ראיי' רש"י מ"מ לעיקר הדין מסכים עמו וכן נראה דעת הרא"ש בקידושין פ' האיש מקדש ושניהם תוס' ורא"ש מביאים ראיי' מש"ס נדרים דף נ"ה דמסיק סתמא דש"ס על הא דמכרן וקידש בדמיה' לכתחלה הוא דלא וכו' וראי' זו אינני מכיר וצריכא עיונא רבא הא האיבעיא לא איפשטא וכל בדרבנן לקולא אזלינן, ומצאתי ראיתי בקרבן נתנאל בנדרי' פ' הנודר שכתב על מ"ש הרא"ש בפסקים שם דאיבעיא לא איפשטא, ולחומרא וכ"כ הרא"ש בקי בקידושין פ' הא"מ סי' ל"א ודלא כב"י יו"ד סעי"ו דמדברי רבינו אין הכרע, והקשה למה פסק להחמיר בדרבנן, ונדחק מאד, כיון שלענין נדר ראוי' להחמיר דהוי דשיל"מ, לכן מחמיר בכל איסורים וכמה גדול הדוחק

והיה נר' לפענ"ד דס"ל לתוס' ורא"ש דמוכח יותר דאסור דכן משמעות מתניתי', דמכרן וקידש בדמיהם משמע דוקא קידש דיעבד ולכתחלה לא, וכדרוצה לפשוט בנדרים שם מהך מתני' דחליפים מותרין כתב הרשב"א ור"ן דס"ד אם חליפ' אסורי' ה"ה חליפי חליפים ומדקתני מקודשת ע"כ צ"ל דחליפים ג"כ מותרים וצ"ל דקידש לאו דוקא ה"ה לכתחלה, ואיידי דנקט מכרן נקיט קידש ויש מראשוני' שכתבו דבס"ד ס"ל דקידש לאו דוקא וה"ה לכתחלה ולכן רצה לפשוט וזה דוחק דמנ"ל לס"ד לדחוק בקידש דלאו דוקא הוא, ולפי הר"ן א"ש דהו"א דחליפי חליפים ס"ל ג"כ ראוי' לאסור וע"כ דקידש לאו דוקא דליכא איסור כלל, ולפ"ז כדדחי ה"נ לכתחלה דלא דח"ח מותרים כמ"ש הר"ן, או לשיטת רש"י ותוס' קידושי אשה שאני וכיון דנחתי לחלק בין ח"ח לחליפים או דקידש שאני הדרינן לפשיטת לשון מתניתי' דקידש דוקא מלדחוק דקידשה משום איידי נקיט, ואם אמנם שאינו הכרח כ"כ, מ"מ מסתבר ונוטה יותר מלשון מתני' לאסור מלהתיר לכן נקטו להחמיר כנ"ל (עיי' תשובת כתב סופר או"ח סי' פ"ג)

ונראה לי לעשות סמוכים לזה מלישנא דש"ס בנדרים דתחלה כשרצה לפשוט, מהא דאמר לאשתו קונם וכו' אמר רבא דלמא לכתחלה הוא דלא וכו' ובתר הכי כדרצה לפשוט ממתני' דמכרן וקידש בדמי' וכו' אמר ה"נ לכתחלה הוא דלא ולא אמר דלמא לכתחלה הוא דלא כדאמר לעיל בלשון דלמא והלא דבר הוא, ולפמ"ש א"ש דחידש דיש לחלק בין חליפי' לח"ח ואין ראי' ממתני' להתיר, ונראה יותר לומר דחליפים אסורים מדנקט לשון דיעבד קידשה בדמיהם ולכן לא אמר דלמא אלא ה"נ לכתחלה וכו', ולאמת או דנפשטא האיבעיא במודר להחמיר מהך מתני', או נשאר הספק במודר אולי לא החמירו באיסור נדר כמו בכל האיסורים כמ"ש כבר לעיל כנ"ל, ובזה א"ש מ"ש הב"י סי' רי"ו דמרא"ש אין הכרע, דכ' והאיבעיא לא נפשטה אי ס"ל דאזלינן להקל או להחמיר והק"נ הקשה הא מפורש במק"א בקידושין דס"ל להחמיר, ולמ"ש א"ש בקידושין בכל איסורין ס"ל לרא"ש להחמיר מטעם שכתבתי, דנראה דאסר' מלשון מתניתי' דקדושין, אבל בנדרים סתם וכ' דאיבעיא לא איפשטא, די"ל נדרים שאני ותחלה רצה לפשוט להקל מקו"ח אבל כדדחי דאין ראי' להקל ממתני', י"ל דנדרים קיל יותר כמ"ש וא"ש, וכד דייקת בדברי הרא"ש בפסקי' לנדרי' פ' הנודר דמביא הסוגי' שכ' דבכל איה"נ מספקא לי' לרמב"ח ומבאר ואזיל הספק ואח"כ מביא אר"א ב"מ תא שמע האומר לאשתו וכו' ודחי' רבא דלמא לכתחלה הוא דלא וכו' וסיי' ואיבעיא לא נפשטה, וצ"ל כיון דמביא שקלא וטריא דרצה לפשוט מהאומר לאשתו ודחי' רבא למה לא אסיק שכולה שמעתא דרצה לפשוט ממכרן וקידש וכו' ולפמ"ש א"ש דרצה הרא"ש לסיים דלא איפשט' והיינו בנדרים לא איפשטא אבל ס"ל דבכל איסורים איפשטא או עכ"פ נראה יותר לאסור מלהתיר, ואי הוי מביא מכרן וקידש וכו' והי' מסיים דלא איפשטא הו"א בכל איסורים בספק השקול קיימא ואזלינן להקל, לכן לא הביא רק מה דרצה לפשוט מהאומר לאשתו ודחי' רבא וסיים דלא איפשטא היינו במה דאיירי באיסור נדרי' ובחליפי שארי איסורים שאין שם מקומם סמך על מ"ש בקידושי' להחמיר כנ"ל והדברים נכונים לפענ"ד

ומלתא דתמיה' לי טובא, מה שראיתי בריטב"א חולין דף ד' כדמייתי ראי' לשיטת רש"י כ' וכיון דדחי לה ולא איפשטו בעיין ואיסורא דאורייתא הוא לחומרא אזלינן עכ"ל, והוא תימא הא אין כאן רק ספק דרבנן כמ"ש רש"י בע"ז בעצמו וגם ריטב"א בעצמו כ"כ אח"כ להחליף לכתחלה אסור מדאורייתא אבל עבר והחליף אין איסורו רק מדרבנן, וסותר דבריו מיני' ובי' ולא ידעתי פתר למו: