כתב סופר יורה דעה רלח

דהו"ל לאשמועינן כ"ז במתני' פ' הזהב במקומו וצ"ע לכאורה, ולמ"ש א"ש דקמ"ל במתני' דחולין בגווני דאיירי במשחיטין הטבח אפילו אין לו אלא שוה דינר והמוכר מפסיד הרבה מ"מ משחיטין אותו בע"כ, וקמ"ל אפי' בכה"ג כל ימות השנה אינו כן דלא קנה בלא משיכה, הגם דל"ש כה"ג הטעם שלא יאמר נשרף חלקך בעליה, מ"מ לא קנה ואם מת מת למוכר וא"ש

והרווחנו בדברינו אלו כי מצאנו מקום יישוב לרי"ף ורמב"ם דלא העתיקו רק דקתני ר"א אומר ר"י ולא העתיקו תי' ר"ש בר"י ארבעה פרקים זכות הוא לו, ורא"ש מביא שני תירוצים ועיין ב"י חו"מ סי' קצ"ט דרא"ש ס"ל מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וצ"ע מנ"ל לרי"ף ורמב"ם דר"י ל"ל הא ר"ש בר"י דזכות הוא לו, ולמ"ש א"ש דאי ס"ל לר"י כר"ש בר"י מה לי' לתרץ ממתני' כמו שתי' ולחדש מכח זה דגם בכה"ג שאין לו ללוקח רק חלק מעט מזער בבהמה דאמרו משיכה קונה ולא כסף, וצ"ל משום לא פלוג הול"ל כדמתרץ ר"ש בר"י בזוכה לו ע"י אחר והיינו שלא נתן הלוקח מעות רק אמר למוכר שיתן לו בדינר בשר או המוכר מעצמו עשה כן ובארבעה פרקים זכות הוא לו מקנה לו משא"כ כל ימות השנה, וי"ל באמת דהוא טעמו של ר"ש ב"י דלא רצה לתרץ כר"י, ומדר"י חידש כ"ז ש"מ דל"ל כר"ש בר"י ופסק הרי"ף ורמב"ם כר"י נגד ר"ש בר"י כנלפענ"ד ועיין

ולולי דמסתפינא היה נ"ל לחדש ע"פ דברינו דין חדש הא דהעמידו על דין תורה בארבעה פרקים הגם בכל מקום ראו שהוא לטובת הלוקח שלא יקנה רק במשיכה כדי שלא יאמר נשרפו חיטיך וכו' צ"ל בארבעה פרקים ראו שיש זכות יותר ללוקח שיהי' קנויה לו הגם שאפשר לו לבוא עי"ז לידי פסידא יצא הפסידו בשכרו שמקיים מצות שמחה ביו"ט בבשר, וי"ל לדברינו דוקא בגוונא דאיירי מתני' שאין לו ללוקח רק חלק בבהמה כדמפרש אפילו שוה אלף, ונ"ל משחיטים את הטבח דנקט ולא אמר משחיטים או מכריחים המוכר בהמה כדקתני רישא דמתני' המוכר בהמה לחבירו דכוונת מתני' מיד משחיטים הטבח שמוכר לחלקים משחיטין אותו בע"כ ואפילו שאין לו לוקחין כדי צרכו, ומפרש אפילו שור שוה אלף ואין ללוקח רק בדינר דפסידו מרובה מ"מ משחיטים אותו וכולי מתני' באין לו ללוקח רק חלק כדרך שמוכר למקצת וכ"כ רש"י משחיטים הטבח כדמפרש ואזיל שאם קיבל דינר וכו', ובכה"ג קמ"ל רבותא דבכל יום אינו כן אבל בד' פרקים קנה הלוקח כיון דליכא פסידא ללוקח דאין לחוש שיאמר נשרף חלקך ובכ"י השנה משום לא פלוג אמרו משיכה, אבל בד' פרקים העמידו על הדין דניחא לי' ללוקח דנקני שאין לו פסידא, אבל בלוקח שקונה בהמה כולה ממוכר טבח בכה"ג לא העמידו על הדין דיצא שכרו דיש לו בשר בהפסידו שיאמר נשרף בהמתך כנ"ל וכן נראה מלשון הרמב"ם, וביותר מלשון טור ושו"ע סי' קצ"ט שכתב פירוש כגון שור שוה אלף אז וכו' מדכתב פי' משמע דוקא כה"ג אבל כל הבהמה לא, ועיין סמ"ע שכ' וה"ה אם קנה כל הבהמה ולפענ"ד יש מקום לומר דוקא כשלא קנה כל הבהמה מטעם שכתבתי, ועכ"פ פשיטותא דלא כסמ"ע וצ"ע לדינא, זהו הנלפענ"ד מעט לפי מסת הפנאי וחולשת מזגי כעת, ה' יחזקני למען שמו ויראנו בתורתו נפלאות, ויעשה עמנו לטובה אות, הכ"ד אוהבו הנאמן פ"ב ח"י אדר

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קסא

אלף שלומים, מגבהי מרומים, לאיש היקר מפנינים ה"ה בני תלמידי חמדת לבבי הרבני החריף המופלג, קולע אל השערה, לוחם במלחמתה של תורה אוצר נחמד כש"ת מה"ו שמחה בונם סופר ני'

מכתבך נעימת ימינך החביב לי קבלתי בעתו ובזמנו ותחלתך ע"ד תורה דבר בעטך על מ"ש זקינך אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס יו"ד סי' שי"ד ובדברי קדשו כתוב לאמר, כי י"ל מ"ש רש"י ב"מ פ' הזהב דף מ"ח ע"א נ"מ בין ר"י ור"ל בקדש בו האשה לר"י מקודשת משום דס"ל כרז"ה דאם איתנס אתנס ללוקח דכ"ז שלא חזר, הקנין במקומו עומד ולכן בקדש בו קודם שחזר מהני, ונתקשית איך אפשר דרש"י כרז"ה ס"ל א"כ הי' לרש"י לומר נ"מ לענין ממון אם נשרף ונאנס פסידא דלוקח הוא לר"י משא"כ לר"ל וע"כ מדמביא רש"י ממרחק נ"מ לענין אסורא ש"מ דלא ס"ל כרז"ה אלו דבריך, והנה יפה הקשית ואני אפרש ביותר, הנה הפ"י נתקשה למה לא כ' רש"י נפקותא אם ביתו של לוקח מושכר למוכר או במכור לי באלה דלר"י מעות קונות, קושיא זו א"צ לפני', די"ל דרצה להודיענו דעתו גם במקום שאמרו חכמים דמעות אינו קונה מ"מ מדאורייתא קונה ואשה מקודשת בו קדושי דאורייתא דלא נימא דעקרו לגמרי קנין כסף, קמ"ל דלא, ולפ"ז נדחה ג"כ דצריך לכאורה מדלא כתב רש"י נ"מ לענין אתנס י"ל אה"נ הי' יוכל לומר נפקותא זו, אלא דרצה להשמיענו אגב דין זה דקונה מדאורייתא לקדש בו אשה ומקוימי' מילי דאבוהון רבן של ישראל זצ"ל, אלא דהא ליתא דאם ס"ל לרש"י כרז"ה פשיטא דשלו הוא המעות כ"ז שלא חזר ואפילו מדרבנן הקנין בתוקפו רק כשחוזר אחד מהם במקח הפקיעו חכמים מרשות הקונה, וכ"ז שלא חזר הקנין בתוקפו בין מדאורייתא בין מדרבנן ואם כן פשוט הוא דמקודשת, והי' לרש"י לומר דנ"מ באתנס וממילא נידע דמקודשת וע"כ רש"י דלא כהרז"ה, ואפשר יש לדחוק בכוונת רש"י דקמ"ל דאם קידש בו אשה אחר שחזר במקח בדבור ועדיין לא החזיר המעות דמקודשת כיון דמאורייתא לא מהני החזרה רק חכמים אמרו שיוכל לחזור וקמ"ל טובא כיון דמאורייתא שלו הוא מקודשת, מלבד שזה דוחין כל כי האי הוי לרש"י לפרושי' וגם אם נקבל דוחק זה ואפשר רש"י ס"ל כרז"ה, ממ"נ אם כוונת רש"י קודם שחזר פשיטא דמקודשת ואי כוונתו לאחר שחזר וביטל הקנין מדרבנן ע"כ טעמא דרש"י דמקודשת משום דאין כח ביד חכמים או שלא רצו לעקור הקנין של תורה לגמרי, ומוכח עכ"פ דלא כמ"ש בח"ס דטעמו של רש"י משום דס"ל כרז"ה, ועוד אני אומר אי טעמא דרש"י משום דס"ל כרז"ה ומיירי קודם חזרה מה האי דכתב רש"י דאם קדש בו לר"י מקודשת כיון דמדאורייתא קניא הא גם מדרבנן קניא קודם שחזר הקנין במלואו בין מדאורייתא בין מדרבנן, וע"כ דאין זה טעמו, וברוך טעמך

ומני ומנך תסתייע לנו ליישב ע"ד פלפלא טבא למה כ' רש"י, נ"מ בין ר"י לר"ל כדמתרץ הש"ס לר"ל דקאי באבל כל דאיכא דברים ואיכא בהדיא מעות, ולא כתב זה תחלת הסוגי' או בסופו ואין לו מקום ושייכות כאן יותר מבכל הסוגיא, ואקדים לך תחלה מ"ש בישוב קושית רמב"ן במלחמות על שיטת הרז"ה דאתנס ללוקח אתנס וצ"ל הא דמוכר טרח ומציל בשביל שיוכל לחזור כשיוקרו כן יחוש המוכר שיחזור הלוקח אם יוזלו דשכיח כמו יוקרא ויותר וקושי' זו צ"ע ליישב, והנעלפנ"ד הנה תוס' נתקשה וכי תיקנו משום שאינם הגונים שיעברו במי שפרע ועיין מהרש"א קושי' תוס' לר"ש דלרבנן יציל משו' שיחזיר בו הלוקח כשירצה, ולרז"ה קשיא גם לרבנן ותי' תוס' בוודאי תיקנו משום אין הגונים שינוחו לשרוף של חבירו, ותי' תוס' מפוקפק אצלי בוודאי לא חשידי ישראל שיניח ולא יציל של חבירו אלא חששו שלא יהי' עוסק וטרח בו דשלא למסור נפשו עינו ולבו עליו כעל ממונו, וכך אמרו בגמרא אי מוקמי' ברשותו טרח ומסר נפשו ומציל היינו שימסור נפשו ומציל שיהי' בהול עליו כעל ממונו, ועיין לשון רמב"ם וטוש"ע שיהי' ממהר להציל היינו שיה' ממהר זריז ונשכר כבשלו, ולולי שיש בו הרווחה לא יעשה בזריזות ומסירת נפש כבשלו, ומ"מ לא כתב משום אינם הגונים כשלא מסר נפשו בזריזות כבשלו, ולכן תירוץ תוס' אינו מיישב דעת כ"כ, ולקושית תוס' נ"ל מסברא אם המוכר טרח ומסר נפשו להציל כשלו, שוב אם חוזר בו אינו עובר במי שפרע דהא הכל משלו הוא ואם לא מסר נפשו הי' הלוקח מפסיד הכל לשיטת הרז"ה ולשיטת הרי"ף דצריך המוכר לתת לו הדמים, עכ"פ מה שקנה לא הי' לו אם לא מסר נפשו וטרח להציל, לכן אם אחר שהציל אם המוכר חוזר אינו עובר במש"פ כי כחו ועוצם ידו עשה לו כל אלה, וא"ש דתיקנו להגונים דמכח שיוכל לחזור בו אחר שהציל יהי' יוכל לחזור בו בהיתר גמור לכן מסר נפשו טרח ומציל ומיושב קוש' תוס' על נכון

וממילא מיושב קושי' רמב"ן על הרז"ה כמו שמוכר יוכל לחזור בו יש לו לחוש שיחזור בו הלוקח משום זולא, י"ל דלא יחוש המוכר שיחזור הלוקח ויעבור במש"פ דלא נחשדו ישראל על כך, אבל יציל משום שהוא יוכל לחזור משום יוקרא אחר שהציל כי אז לא יעבור במש"פ כמ"ש, וא"ש והוא ישוב ברור לפענ"ד

אלא דלפ"ז קשה קושי' תוס' למה עקרו קנין דאורייתא הו"ל לומר דבעי תרתי כסף ומשיכה ואיידי דאיירי אומר לך דאין כוונת תוס' שיאמרו דכסף ומשיכה יחד קונין, וע"ז כתב הריטב"א דלא רצו כזה דומי' דגופו בחדא ונ"ל דכוונת תוס' דלא הי' להם לעקור דין תורה כלל, אלא להתנות כמתנה תנאי שרשאי בדבר שבממון דאין כסף קונה עד שימשוך אז נגמר הקנין למפרע ולא מעקר קנין דאורייתא כלל כנ"ל, ותי' בשם ר"א דאם משיכה לחוד אין קונה יאמר הלוקח נשרפו חיטיך בעלי', וצריך להסביר הלא לוקח זה קנה חיטין וחפץ ורוצה במקח זו למה יונח לשרוף מפני שעדיין של המוכר הם הלא מתחלה נכנס למקח ומשכה לביתו כדי שיזכה בהם, וצ"ל דאינו טרח דחושש דלמא יחזר בו המוכר וטרח ומסר נפשו על מגן, ולפמ"ש דלא יחשוד המוכר ללוקח שיחזור בו שלא נחשד בעיניו שיעבור במש"פ ולכן טרח ומציל, כן לא יחשוד הלוקח למוכר שיחזור בו ויעבור במש"פ ואיך חששו חכמים שלא יטריח הלוקח עצמו בשביל שיחשוד למוכר שיחזור בו משום יוקרא ויעבור במש"פ, וע"כ דחששו חכמים לכך שיחשוד הלוקח למוכר שיחזור ויעבור במש"פ ולא יציל, א"כ ה"ה שיחוש המוכר ויחשוד ללוקח שיעבור במש"פ הדרא קושי' הרמב"ן מה הועילו חכמים בתקנתם עדיין לא יציל המוכר שיחשוד ללוקח שיחזור בו משום זולא ויהי' טרחתו על מגן, ומ"מ א"ש דברינו לרז"ה די"ל דס"ל בישוב