כתב סופר יורה דעה רלז

טיבותא דבר זה החזקת טובה דבר מועט נגד פסידו שצריך לתת כל התערובות חנם אין כסף

לפ"ז נ"ל היכא דישראל קונה ביוקר מנכרי אסור למכור התערובות אפילו מוזיל לגבי דידי' ונותן לו במחיר שקונה הנכרי דהא מחזיק לו טובה עבור שנותן לו בזול הגם דמותר לתתו לישראל במתנה היינו כל התערובות דיצא שכרו החזקת טובה עבור שהתיר לו האיסור בהפסידו שצריך ליתן התערובת בחנם, אבל כשמוכר התערובת ומוזיל גבי' מה שישראל נותן יותר בשביל דבר המותר שנתערב בו אין בזה קנס כלל דהא גם עד שלא עירב לא היה נותן לי' ישראל, יותר, ואין לו פסידא כלל ע"י ביטולו ולא נקנס כלל כנ"ל עיין והבן, וכד דייקת בלשון ש"ך שם שכתב דווקא כשישראל קונה ביוקר אבל כשישראל אינו קונה ביוקר מותר למכור ולא כתב אם מוזיל גבי' מה שקונה ישראל ביוקר נראה דזה באמת אסור, ועוד אי ס"ל לש"ך דגם אי מוזיל גבי' שרי, לא היה צריך לדחוק באו"ה במתנה לאו דווקא, י"ל דמתנה שכתב או"ה היינו דמוזיל גבי' מה שישראל קונה ביוקר מנכרי ואיכא רבותא טפי מאם ישראל קונה תמיד בדמים שווים כנכרי, ומ"ש או"ה במתנה היינו שנותן לו במתנה מה דמוזיל גבי', ע"כ דס"ל לש"ך כה"ג באמת אסור מטעמא דכתיבנא וכנ"ל בעזה"י נכון לדינא

ולהיות כן כהן הצורם אוזן בכור אסור לו ליתן במתנה לאחרים דהא מעיקרא לא היה ראוי' לו עד שיפול בו מום מאליו במקרה, ועכשיו מחזיק לו המקבל טובה, אם כן הרויח ע"י מעשיו, וממילא דאסור ג"כ למכור פחות מדמים דשווי' עתה דמה שמוזיל נגדו, הו"ל מתנה שמחזיק לו טובה עבורה, ולכן כתב הש"ך דמותר לאחרים, היינו שלוקחים מעצמם אבל הוא לא יתן ולא ימכור

אבל אחד אני יודע דרך היתר לכהן, והוא דבאמת יש לעיין הא דמותר למכור איה"נ לנכרי בפחות מדמי שווי' הא מהנה לנכרי במה דמוזיל גבי' שווי' איה"נ שבו וכבר נתקשה בזה הפלתי רסי' ק"י הא נהנה מאה"נ במה שנכרי יחזיק לו טובה והעלה דאי אפשר אלא בשכנרי אינו יודע מה ששוה באמת דבר זה והשואל מטעהו ונכרי מאמינו שאינו שוה יותר ממה שנותן לו עבורו, ומשום מתנת חנם ליכא כיון שאינו מתכוין לכך הגם דרשב"א ס"ל גם כדי לצרפו לעשרה אסור לשחרר לעבד משום מתנת חנם רבים מן הראשונים לא ס"ל הכי אלו דבריו ז"ל, ואדם נתפס בגמר דבריו מ"ש משום לא תחנם ליכא דלא מתכוין לכך הגם דרשב"א ס"ל אפי' אינו מתכוין תמוה לי מי הגיד לו והיכן ראה דרשב"א י"ל כן, דלא בא הרשב"א לחלוק אלא במה דס"ל לרמב"ן דלעולם בהם תעבודו הוא משום לא תחנם, ע"ז צווח הרשב"א הא אפילו לגר תושב מותר ליתן מתנת חנם כ"ש לעבד שחייב במצות אבל בהך מלתא דחידש רמב"ן דכל דמכוין ישראל לטובתו ולהנאתו ליכא משום לא תחנם לא פליג הרשב"א, אדרב' מדשתי' לי' בהא ולא פליג על חידוש דין זה ש"מ דמודה לי' וכ"כ הר"ן שם בשם י"מ וניחא לי', אלא לפ"מ שהעלתי בתשובה דרמב"ן לא אמר למלתיה רק בשיחרור כיון דברגע שנותן לו גט שיחרור נעשה ישראל ונהנה ישראל ממתנת חנם, אלא היכא דלא מכוין ישראל לטובת עצמו אסור לשחררו כיון דרחומי מרחם עליו כשהוא עוד עבד לעשות אותו חפשי משעבודו וזה אסור, ולכן כשעושה לטובת עצמו הגם דסוף כל סוף איכא לעבד מתנה בחנם ונהנה מותר דהא כשיהנה ממתנה זו כבר הוא ישראל, וכ"ז בשיחרור דעבד אבל מת"ח לנכרי גם דמכוין לטובת עצמו אסור, דהא סוף כל סוף הוא מהנה לנכרי והנכרי נהנה בחנם, וכן קשה כאן איך נותן לנכרי בחנם גם כשנכרי שאינו יודע שנותן לו בזול מ"מ אסור משום מתנת חנם וצ"ע

גם צ"ע הא בירושלמי איתי' ומובא בטואו"ח סי' תמ"ח ופסקו בטוש"ע דאסור להשליך חמץ אפילו לכלבי הפקר משום דנהנה גם בזה ואיך שרי לתת במתנה לנכרי גם בלא ידיעת הנכרי, מי עדיפא מכלבי הפקר, אמנם כן במקור חיים סי' תמ"ח מביא מירושלמי עצמו דליכא איסור לתת לכלבי הפקר רק בחמץ דכתיב לא יאכל ועיין פר"ח או"ח סי' תמ"ז דס"ל דחמץ ג"כ מותר למכור חוץ מדמי איסור שבו וצ"ע מאי שנא כלבי הפקר דאסור בחמץ וצ"ע

המורם מכל זה דכל שמוכר לנכרי חוץ מדמי איסור או בזול והוא אינו יודע ששוה יותר מותר אפילו באה"נ, כל שכן וקו"ח בדבר המותר בהנאה כמו בכור שהטיל בו מום דאסור למוכרו משום קנס אפילו בפחות מדמי שווי' אבל כשאין הלוקח יודע דשוה יותר מותר, דהא לא יחזיק לו טובה עבור זה ועיי'

ונבוא לנדון שלפנינו, עד כה דברנו אם הכהן עשה בו מום אם מותר למכור או ליתן לאחר קודם או אחר השחיטה, אבל ישראל שעשה בו מום אם שרי לי' ליתן לכהן עדיין יש לעיין כיון דצריך לתנו לכהן כמצווה עליו ואינו נהנה בנתינה זו דמצוה המוטלת עליו הוא דעביד ומה הנאה יש לו, ונרא' לי לחלק בין הפרקים, אם יוכל לכוף לכהן שיקבלנו עד שלא נפל בו מום אז אין לישראל תועלת במום זה, דגם בלא מום יכול לכופו אז שרי לתתו לו, דאין לו הנאה ממום זה וליכא מקום לקונסו בזה כי היכי דלא ליהני מעשיו דהא לא אהני לי' מידי, אבל באופן שאינו יכול לכופו לכהן כגון שפשע ולא עשה בו תיקון כמבואר רסי' ש"ו ובש"ך שם דא"י לכופו, או אפילו לא פשע רק שעשה בו מום תוך למ"ד דאין רשאי הכהן לקבלו עד שיפול בו מום הרי נהנה ישראל במום זה שעכשיו ששם בו מום בוודאי יקבלנו הכהן א"כ אם פשע שאין יכול לכוף לכהן שיקבלנו אסור ליתנו לכהן דהא אהני לי' מעשיו ואם לא פשע מ"מ אסור מיהת לתנו לכהן עד אחר שלושים כנ"ל, ויש לפקפק קצת גם אם לא פשע ואחר שלושים דיכול לכופו, מ"מ אית לי' תועלת דלא צריך לכופו בב"ד והכהן ברצון טוב יקבלו בלי כפיית ב"ד, כ"ש במקום שאין ב"ד דכייפו לי' כהנא וגם איכא החזקת טובה של כהן שנותן לו דבר הראוי' לו מיד ולא נתן לכהן אחר ואיכא משום טובת הנאה וכיון שנהנה וליכא למקנסי' בדבר אחר רק שלא ליתנו לכהן קנסוהו בהנאה מועטת בזה ג"כ ומשום ביטול מצוה הלא אפשר שיאמר מי שירצה יטול, הגם גם בזה יש לו תועלת שיטלו הכהנים ברצון בלי כפיי', אין ראוי' לקונסו כזה לבטלו ממצות נתינה לכהן, ומ"ש פר"מ ני' ממשמעות רש"י דכ' הצורם כהן נ"ל פשוט דדייק לי' לשון מתניתין הרי זה לא ישחוט משמע דקאי על כהן דאי בישראל ל"ש הרי זה דמשמע הצורם עצמו כמ"ש לעיל, והא ישראל זה הצורם בלאו"ה אסור לשחוט

הנלפע"ד כתבתי אחר עיון היטב בקוצר זמן נכון לדינא, בעזרת החונן דעת ובינה, ומע"כ ידידי שי' ברוחב בינתו יתבונן בדברינו וה' יראנו מתורתו נפלאות, יראנו בקרוב ישועות רבות ונחמות הכ"ד אוה"נ חותם באהבה, פה מרחץ באדען ג' מנחם אב תרכ"ו לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קס

שובע שמחות, ורב ברכות, לה"ה י"נ חביבי הרב הגאון הגדול בקי בחדרי תורה, המפורסם עה"י פה"ח צדיק ישר ונאמן כבוד קש"ת מה"ו יששכר בער ני' אבדק"ק מק"ל יע"א והגלילות

מכ"ק קבלתי בעידנא דטרידנא טובא ושלא להשיב פני הדר"ג ריקם נקיטנא נפשי בקצרה כל האפשר, על דבר, ישראל שקנה מישראל חצי בהמה חיה ונתן כסף ועדיין לא משך ועכשיו רוצה לחזור וקבל על עצמו מי שפרע אם מהנה חזרתו, וטעם ספיקתו דזיל בתר טעמא דתיקנו משיכה שלא יאמר המוכר נשרפו חיטיך או בהמתך, וכ"ז בחיטים וכדומה אבל בקנה חצי בהמה או מקצתה דטריח ומציל בשביל חלק שיש לו בו וא"א לחלוק, ממילא ניצול גם של לוקח ומה"ט אם ביתו של לוקח מושכר למוכר לא בעי משיכה משום דלוקח יטריח להציל ביתו, וכן איפכא כשביתו של מוכר מושכר ללוקח כמבואר בטוש"ע ח"מ סי' קצ"ח, חזינן דלא בכל מקום אמרו משיכה דווקא קונה דכל היכא שאין חשש שלא יאמר נשרפו חיטיך ולא יבוא לוקח לידי פסידא לא תקנו משיכה ואמרו חוץ, כן י"ל בנדון זה דליכא משום שלא יאמר נשרפו חיטיך וכדומה דהא טרח בשל עצמו ובזה לא תיקנו, אלו תוכן דברי פר"מ ני' וגם אני עמדתי בחקירה זו, ובאמת לא נמצא לפוסקים שידובר בזה בסי' קצ"ח, ולא התעוררו גדולי אחרונים להשו"ע על זה, אבל בתר דמבעיא לי הדר נפשוט לי מש"ס חולין דף פ"ג ע"א דמתרץ ר"י מתני' דבארבעה פרקים העמידו דיניהם על דין תורה משא"כ בשאר ימות השנה, והרי במתני' קתני אפילו שור שוה אלף דינרים ואין לו ללוקח אלא דינר ונוסף רש"י שם שאין לו לוקחים לשאר הגם שאין לו ללוקח בה אלא בדינר מבהמה מ"מ בשאר ימות השנה אינו כן משום דאמרו משיכה קונה שלא יאמר נשרפו חיטיך מוכח דאפילו באין לו ללוקח אלא מקצת מבהמה משיכה קונה ולא מעות הגם שאי אפשר לחלוק חלק של מוכר משל לוקח המועט בכ"ז אמרו משיכה קונה משום לא פלוג בין קנה כולה או מקצתה או אפשר לחלוק או לא, ואין לומר כיון שנתן לו דינר שיתן לו בדינר בשר חששו שמא יאמר ששחט וחתך לו בעד דינר בשר ונשרף חלקו, ולכן גם כשלא שחט בכל השנה מת ללוקח שלא יאמר ששחט או שבאמת שחט ויאמר של לוקח נשרף הא ליתא כיון שאין מבורר חלקו של לוקח, אלא שיש לו ללוקח חלק בבשר לא יוכל לומר של לוקח נשרף כמובן

ואתי' לי שפיר בזה מה שלא הבנתי הא דקתני במתניתן ובשאר ימות השנה אינו כן הא כבר מפורש במתניתין דב"מ פ' הזהב דכ"ז שלא משך יוכל לחזור בו, ואם כן הוא כמשנה שאינה צריכה, ואין מקומה כאן בחולין רק חידוש דין זה דבארבעה פרקים משחיטין את הטבח בעל כרחו ומת ללוקח, אבל סיפא דמתני' ובשאר ימות השנה אינו כאן כבר אמור בפ' הזהב, ואי דקמ"ל דאם מת מת למוכר לאפוקי שיטת הרז"ה דאם אתניסי איתנס ללוקח קמ"ל דלא כוותי', ולהרז"ה קמ"ל מיתה שאני, גם זה אין מקומו כאן