כתב סופר יורה דעה רלו

פלוגתא דירושלמי הנ"ל, ואח"כ כתב דאחר הפסח אסור משמע דקאי גם על ביטל ולא ביער, והא דפשיטא לי' להר"ן כל זה מסוגיא דחולין דלמא התם משום דחוששים דלא ביטל כל עיקר ביארתי במק"א ואכ"מ, והנב"י קמא חאו"ח סי' ס' היה נעלם ממנו מ"ש חו"י סי' תמ"ח וכתב הוא מדנפשי' מדלא אבעיא בשום מקום אם בחמץ קנסינן בנו אחריו ש"מ דפשיטא לי' דקנסינן וטרח למצוא טעם מ"ש רש"י בכורות ובגיטין דף מ"ד דהאבעיא מה לקנוס בנו אחריו שלא יאכל מבכור זה עולמית הרי ס"ל לרש"י דהאבעיא ודפשיט לי' דלא קנסינן גם לר"א קאי דס"ל דאסור לשוחטו לעולם, ונראה שרצה רש"י בזה דגם לר"א שאסור לעולם מ"מ מספקי' לי' אם קנסו בנו אחריו וכל שכן לרבנן ולאמת אפילו לר"א לא קניס דאין סברא לחלק כחלוקו של הנוב"י, ואפשר רצה לומר דגם לבן בנו של הצורם מבעיא לי' כיון דמכוחו של אבי אביו בא לו בירושה ודין זה רחוק בעצמו להעמיד בכוונת רש"י, והפשוט כמ"ש דלא כנב"י

וביותר תמה אני על הנב"י שנעלמו ממנו דברי הש"ך סי' שי"ג סק"ב שכתב וז"ל, לדידי' קנסו ולא לבנו לפ"ז נראה אם שחטוהו בדיעבד הבשר מותר לאחרים, כוונתו רצויה דאם היה אסור לאחרים פשיטא דהיו קונסים בנו ולאחרים אחריו כמו בחייו מדשרי לבנו אחריו ש"מ דלאחרים מותר לעולם אפילו בחייו, והדברים פשוטים וברורים

ומתורתו של הש"ך אנו לומדים דפשיט' לי' אם עבר ושחט הבשר אסור עולמית לדידי' כמו דקנסוהו שלא לשחוט אם עבר ושחט אסור, ונ"ל ראי' לזה ממ"ש רש"י בכורות דף ל"ד ע"ב ובגיטין דף מ"ד ע"א מה לקנוס בנו אחריו שלא יאכל מאותו בכור עולמית, מדכתב רש"י שלא יאכל ולא כתב שלא ישחוט הבכור עולמית, ש"מ דס"ל לרש"י דהצורם הוא גופו אם עבר ושחט אסור לו לאכול, וכן אי קנסינן בנו אחריו ועבר ושחט אסור לו לאכול כמו האב עצמו להך צד דקנסינן בנו אחריו כשם שאסור לו לשחוט כן אם עבר ושחט וכ"ש כשהאב עבר ושחט ומת דאסור לבנו לאכול מאותו בשר כנ"ל

ויש לעיין בטעמא דהאי מלתא דאסרו כשעבר ושחט אם על העבירה שעשה תחלה שצרם קנסו שיהי' אסור לו כשעבר ושחט הגם שלו ההפסד לעולם, ולא סגי להו בקנס זה שיהי' אסור לשוחטו דליכא אלא איסור במעשה דלא חמירא לי' כולי האי כדי שלא לעבור, וגם האיסור אינו אלא פעם אחד ועיין זה בחולין סוג' דמחליפי' בראשונים שם הא דתלינן דבהיתר עשה שהחליף הגם דגם בזה עושה איסור דאסור להחליף מ"מ כל שאפשר לו בהיתר שלא יעבור באכילת איסור עדיפא לי' עיי"ש, או נימא משום דעבר וצרם סגי לקנסו שאסור לשחוט, אלא מאחר שאסרו לו לשחוט אם עבר ושחט קונסים אותו דאסור לאוכלו משום דעשה איסור ועבר ושחט ג"כ והוסיף חטא על פשע זו שצרם אוזן כבר, ונפקא מיני' היכא דשחטו אחר שלא במכווין ולא ידע דשלו הוא מותר גם לדידי' לאכול הבשר דהא לא עבר ושחט, ואפשר גם להך צד דקנסו בנו אחריו, אם עבר הבן ושחט לא קנסו אותו שלא לאכול הבשר, דלאב עצמו אסרו כשעבר ושחט משום דהוסיף חטא על פשע, בשחיטתו עם צרימת אוזן, שכבר עבר ובצירוף שניהם יחד אוסרים עליו הבשר בדיעבד, ואם מת אחר ששחט אסור גם לבנו דעומד באיסורו שהיה בחיי האב, אבל אם מת קודם ששחט ושחטו בנו, ניהי דאסור לו לשחוט משום קנסא דאבוהא, אבל קנס שני שקנסו משום שעבר ושחט ועשה תרתי והחמירו עליו דאסור לאוכלו זה דווקא באב, אבל בבנו משום דעביד איסור ששחט במקום שאסור לו לשחוט כיון שאיסור זה דשחיטה הוא משום קנס דאב וסוף כל סוף לא עבר הבן רק שעבר על קנס חכמים שקנסוהו משום האב, כולי האי לא קנסו הבן משום דעבר איסור קל והבן

וממ"ש רש"י שאסור לאכול לעולם איכא למשמע קצת דאם עבר הבן ושחט דאסור לו לעולם כמו אם שחט האב, ואינו מוכרח, וי"ל מ"ש רש"י אסור לאכלו לעולם לא רצה לומר לעולם, אפילו נפל בו מום אחר כר"א אלא לעולם דכתב יש לומר כוונתו בעבר ושחט אסור לאכול לעולם דגם לבנו אחריו קנסו כ"כ דיהא מופסד לעולם לאכול דלא נימא, דהאבעיא רק אי אסור לבנו לשחוט דאפשר שיותר לו ע"י מום אחר, אבל אם שחט האב או הבן לאסור עליו לעולם כולי האי וודאי לא קנסו קמ"ל רש"י דמבעיא לי' גם בזה, וי"ל עוד דרש"י הוכיח כל זה מדקשה לי' לנפשי' דס"ל דנטייבי' ג"כ דרבנן איך פשט משביעית כקושית תוס' בגיטין ומ"ש תוס' דבשביעית דקיל לאינשי יש להחמיר יותר כתב מהרש"א שם משו"ה אין להחמיר יותר בשביעית דרבנן מבכור דאורייתא, מזה הוכיח רש"י דהאבעיא רק בעבר ושחט דקנסינן לי' משום שעבר על קנס דרבנן דאמרי לא ישחוט אם קנסו בנו אחריו, ומה דאמר את"ל במכוין וכו' דאיכא איסורא דאורייתא היינו יש בעיקר צורם אוזן דאורייתא וקנסו שלא ישחוט דבדאורייתא בוודאי קונסים בנו י"ל גם עבר ושחט דליכא רק קנס בדרבנן השוו מדותיהם לקנוס בנו בכל אופן, משא"כ בחול המועד ועבר, ופשיט לו משביעית דקילי ולא קנסו ה"ה דלא קנסו בנו בעבר ושחט, ועוד גם בשביעית איכא אופן איסור דאורייתא שזרע, מ"מ בדרבנן לא קנסו ה"ה בזה, ובחוה"מ ס"ל דרבנן הוא אפילו דבר האבוד וא"ש ויש להוכיח מזה דעבר ושחט משום איסור שחיטה קנסוהו ואם שחטו אחר מותר

והנה בכל זה ליכא נפקותא לדינא דהא קי"ל, דלא קנסינן בנו אחריו ומותר לשוחטו, אבל מאי דמספקא לן אם בא אחר ושחט, ולא שחט לדידי' אם מותר לאב לאכול ממנו, ואם הטעם דאסור לאכול משום עבירה שצרם גם שחטו אחר אסור, ואם הטעם משום דחזר ועבר ושחט באיסור, אם שחטו אחר שלא במכוין כדי שיאכלנו הצורם מותר לצורם לאכול ממנו, ועיין בטו"ז יו"ד סי' צ"ט סעק"י אם ביטל בשבילו והוא לא ידע ולא ניחא לי' מותר למי שביטל בשבילו

וכן יש להוכיח מלשון ש"ך הנ"ל דאסר הבשר בדיעבד משום שעבר ושחט, ואם שחט אחר לעצמו ולא בעד הצורם מותר גם לצורם מדכתב הש"ך ונראה אם שחטוהו מותר הבשר לאחרים למה כתב אם שחטוהו ולא אמר דאחרים מותרים לשחטו כמו דלא קנסו בנו אחריו ומותר לשחטו וצ"ע, מזה נראה דס"ל דאם נשחט הבשר אסור לו משום הך עבירה דעבר ושחט, ואם היה אחר שחטו לעצמו מותר הבשר גם להצורם עצמו, קמ"ל ש"ך רבותא אפי' שחטו הצורם מותר הבשר לאחרים, לא מבעיא כשלא עבר ושחט דיש היתר לבשר, זה גם לעצמו כששחטו אחר וליכא איסור על גוף הבשר כלל רק על מעשה שחיטה דילי' דלא קנסו ולא הטילו איסור זה על אחרים, אבל כשעבר ושחט, דנאסר לדידי' הבשר לעולם, ושם איסור על הבשר הו"א דגם לאחרים לא התירו הבשר דשוויא כחתיכה דאיסורא לכ"ע, קמ"ל דגם אם עבר ושחט מותר לאחרים דלא אסרו אלא למאן דעבד איסור, ויש לדחות קצת, וראי' שהבאתי לרש"י היא כראי' מוקצת ועדיין צריך עיון לדינא

עוד למדנו מתורתו של הש"ך כד נדייק מלשונו דכתב ואם שחטוהו בדיעבד הבשר מותר לאחרים, ולא כתב מותר למכור או ליתן במתנה לאחרים נראה דאסור למכור וליתן במתנה לאחר, ולשיטתו אזיל בסי' צ"ט סעי"ק י"ב דמסכים עם האו"ה שאסור למכור לישראל, ושמוכר ביוקר לישראל מלנכרי, דאהני לי' מעשיו שמרוויח והה"נ כאן בוודאי נותן לו הישראל יותר בשביל בכור שיש בו מום שיוכל לשחטו מיד, מאם מוכר לו בכור דאין בו מום שצריך להמתין עד אשר יפול בו מום ואולי לעולם לא יהי' בו מום

ונ"ל גם לפר"ח דחולק על הש"ך שם מודה כאן דאסור, הנה הפר"ח חולק על הש"ך, כיון דצריך למוכרו די בקנס זה, שהרי בטלו לעצמו, ומביא ראי' מש"ס ב"מ דף צ' ע"ב דס"ל אביי הכי וקיי"ל כוותי' דמותר למוכרו לנכרי לחרישה דדי שקונסין אותו שצריך למוכרו, וכתב רש"י לצרכו סרסו, והפלתי דחה ראי' זו שם אי לא היה עושה מעשה סירוס היה מותר לו בשחיטה ועכשיו אסור לו אפילו לשחיטה וצריך למוכרו, איכא קנס ממה שהי' מקודם, אבל במבטל איסור, גם קודם הביטול היה אסור לו ואין זה לו לקנס כלל במה שמכרו עכשיו הגם דמעשיו לא אהני לי' גם קנס אין כאן עי"ש, ולפענ"ד נרא' להליץ בעד הפר"ח מאחר שנתערב בהיתר שלו שהי' ראוי לו לאכול קודם שנתערב בו האיסור ועכשיו אנו מצריכים אותו למכור הכל די קנס בזה שאסרו לו לעצמו גם המותר לו שהוא יותר ששים פעמים בלח או רוב ביבש ביבש נגד האיסור ויצא שכרו במה שמוכר עתה האיסור ביוקר ע"י שיוכל למכרנו גם לישראל בהפסידו שמפסיד בהיתר שלו שצריך דווקא למוכרו ולא יכול לאכלו וא"ש נכון

לפ"ז בצורם אוזן דקודם לכן היה אסור לדידי' עד שיפול בו מום ואינו יודע אם יפול בו ועכשיו ע"י הטלת מום אם יהי' מותר למוכרו בדמים כדי שווי' עכשיו, ליכא קנס כלל דהא הוא כמו שהי', בזה גם הפר"ח מודה דאסור למכור דלא הפסיד כלל כמ"ש הפלתי

ובזה יתיישב לי דמבטל איסור למה יהי' מותר לתת במתנה לישראל כמ"ש הרמ"א שם והא אהני לי' מעשיו דמחזיק לו הישראל טובה שנותן לו דבר המותר לו, וא' היה נותן לו במתנה קודם הביטול הי' אסור לו לאכול ומותר לו רק בהנאה, ועכשיו יוכל לאוכלו ומחזיק לו הישראל טיבותא יותר בזה ועיין ר"ן נדרים דף מ"ז ע"א ד"ה והוי יודע דהמדיר חבירו אסור ליתן לו מתנה דהרי נהנה ועיי' ב"מ דף ט"ז ע"א ומגילה דף כ"ו ע"ב אי לאו דהוי לי' הנאה מיני' לא הוי יהב לי' וכו' ועי' רא"ש ספ"ק דגיטין וצ"ע

ולמ"ש א"ש דגם האו"ה וש"ך דס"ל דאסור למכור ביוקר לישראל משמכרו לנכרי משום דאהני לי' מעשיו הגם דקנוס הוא במה שצריך למוכו כיון דמוכר כל התערובות וגם בהיתר דילי' אין לו פסידא רק דלא יוכל לאכול בעצמו, והאיסור עצמו גם קודם ביטול היה אסור למיכל ואם יקבל עכשיו יותר עבור האיסור ממה שהי' שווה תחלה ס"ל לש"ך דלא סגי למקנסי בהם שצריך למכור היתר שלו, ופר"ח ס"ל גם בהכא סגי שיצא שכרו בהפסידו, אבל מותר לתת במתנה דמפסיד טובא האיסור וההיתר, הגם דמחזיק לו מקבל