כתב סופר יורה דעה רלה

פועלים, ויפה השיב דבשבת עצמו איכא איסור באמירה בעצמה משום ממצא חפציך ודבר דבר וכו' אבל בחול ניהי דאמירה לנכרי שיעשה לו המלאכה בשבת אסור, מ"מ י"ל דאמירה הזו לנכרי בחול שיאמר לנכרי אחר לעשות מלאכתו כיון דבחול לא שייך איסור ממצא חפצך ודבר דבר כ"כ לא אסרו, ועיין בית מאיר סי' ה' דבשבת לא שייך שליחות לנכרי להחמיר דקפדה תורה שינוח ישראל והא נח עיי"ש, לפ"ז יש לחלק בין מ"ש החו"י לנדון שלפנינו וכדומה, דבשבת מותר אמירה דלא שייך שליחות כהנ"ל אבל לאמר לנכרי שיאמר לנכרי להטיל מום הוי נכרי ראשון שלוחו ונעשו על ידו, והגאון מו"ה גרשון כתב דמה"ט אסור בשבת לצוות לנכרי שיאמר לנכרי דלחומרא יש שליחות לנכרי, ולא נחית לסברת בית מאיר דבשבת ל"ש שליחות לנכרי, וא"כ יש לחלק כהנ"ל, אלא דיפה השיב הח"ס ע"ז דקיי"ל דאין שליחות לנכרי להחמיר כמ"ש ב"ש, וגם מה שמחלק בין מצוה לו שיאמר לנכרי פלוני או אומר לו סתם שיאמר לנכרי נכון הוא, ויש להקל בנדון שלנו שיצווה לנכרי שיצווה לנכרי קטן לאיזהו שירצה שיטיל בו מום, עוד עלה במחשבה לפני קולא אחת דאפשר לומר דלא אסרו ע"י נכרי רק לעשות מום בידים, אבל לגרום מום על ידי נכרי אפשר כולי האי לא אסרו דלולי דכתיב כל מום הו"א דגרמא שרי עיין בכורות דף ל"ג ע"ב, וי"ל דעי"נ לא אסרו רק כשמצוה לו לעשות בו מום, ויש לחלק גם מסברא כך דכיון דלא אסרו רבנן אלא משום הרחקה לא אסרו רק שלא יצוה לעשות בידים אבל לגרום מום כגון שמניח בצק על אזנו שיבוא כלב, ואם לא יבא כלב ולא עשה בו מום לא עשה איסור, רק האיסור הוא למפרע כשבא הכלב על ידי זה ויעשה בו מום, וכשמצוה לנכרי ליתן בצק על אזנו אין מצוה לו דבר מעשה איסור לשעתו, רק כשיבוא הכלב ויעשה בו מום הו"ל גרמא למפרע, ועל ידי נכרי הו"ל גרמא דגרמא, כולי האי לא אסרו, ועוד י"ל דגרמא ע"י ישראל מרבינן מכל מום וכו' אין בו רק איסור בעלמא דאורייתא דקיל כמו איסור דחצי שיעור דמרבינן מכל ועיין תוס' בכורות דף ל"ד ע"א ד"ה אחד מום, וצל"ע על הרמב"ם דלא כתב דין זה רק בהלכות בכור' פ"ב הלכה ח' וגם שם לא כתב דאסור לגרום מום, אלא אם עשה כן אסור לשחוט על מום זה, ולא כתב דאסור מדאורייתא לגרום מום ולוקין עליו או שיש בו לכהפ"ח איסור דאורייתא וצל"ע, ואם אין בגרמא רק איסור בעלמא בוודאי יש לחלק דלא אסור עי"נ רק מום ממש דחמיר אבל גרמא דלית בי' איסור מלקות לא החמירו על ידי נכרי, הגם דהטלת מום בזה"ז דרבנן ומ"מ אסור עי"נ משום דבזמן בהמ"ק אסור מדאורייתא ולוקין עליו אסרוה חז"ל גם בזמן הזה עי"נ כמ"ש כבר לעיל אבל גרמא דלעולם ליכא רק איסור קל דאתי מריבויי דקרא מנ"ל דאסרו על ידי נכרי וכן משמע לי מרמב"ם שם שכתב וז"ל הרגיל בבכור לעשות בו מום כגון וכו' או שאמר לנכרי לעשות בו מום וכו' מדכתב שרגיל לעשות מום וכתב או שאמר לנכרי לעשות בו מום משמע דע"י נכרי ליכא איסור רק כשמצוה לו לעשות בו מום אבל לצוות שיגרום מום שרי, וכן נראה משטיחות לשון הרמב"ם דכייל הנך שנים גורם מום ועל ידי נכרי דאסור לשחוט עליהם דעי"נ אסור משום דגורם מום עפ"י ציווי שמצווהו, וכיון דגרמא בידיו אסור אסרו רבנן ג"כ לצוות לנכרי שיעשה מום בידים דהוא כגורם, אלא גורם ע"י ישראל דאורייתא ולצוות לנכרי לעשות מום החילוק שזהו דאורייתא וזהו דרבנן, וכן משמע מסוגי' שם, ויש להאריך לעת הפנאי והואיל דמקלעי אורחים תמיד ואין פנאי לשקול דבר זה במאזני שכלי הטוב לע"ע ולא מצאתי לי חבר לא אסמוך להתיר גרמא ע"י נכרי אבל חזי לנו לצרופי אחר צירוף שצרפנו כצרף כסף, לבי בטוח ולא אכסוף להתיר ע"י אמירה דאמירה לנכרי קטן ויתן פרוטה לנכרי ראשון דיעשה קצת על דעתו, הנלפע"ד כתבתי במהירות, וה' יצילנו משגיאות, ויראנו בתורתו נפלאות

ולחביבותי למע"כ י"נ נ"י אשעשע מעט רגע בדברים שבאו בשולי המכתב באותו ענין שהקשה על רש"י ע"ז דף י"ג ע"ב שכתב על קושית ש"ס ונשחטי' משחט דליכא משום שחוטי חוץ דברייתא בקדשי בדה"ב, וקשי' לי די"ל דקושי' ש"ס דיעקור פרסותי' ומשום דמאריך בבזיון קדשי' מקשה דישחוט ויקרב מיתתו ומשום שחוטי חוץ ליכא דאינו ראוי אחר שעשה בו מום כך הבנתי בקושי' מדבריו שבאו קצת מגומגמים, ולפום רהיטא נ"ל דקשי' לרש"י איך לא ידע אביי דלעקור פרסות מן הארכוב אסור משום מום בבכור בזה"ז וצ"ל עפמ"ש הגאון מהרמ"פ בנוב"י קמא חיו"ד סי' פ"א ופ"ב דהא דהקשה דניעבד עקירה ע"י עקירת פרסות' משום דאיכא צער בעלי חיים טפי ע"י הכנסה לכיפה דרעב קשה מכולם וי"ל אפילו אם בקציצת פרסותי' ליכא צעב"ח כל כך שיהא אסור מדאורייתא מ"מ צעב"ח כולי האי לא שרי ומדאורייתא הוא ועיי' נ"ג ע"א וגם אם שניהם מדאורייתא מ"מ אסורים בוודאי גדול האיסור יותר במה שמצערו ברעב דקשה מכולהו משאר צער דאיננו קשה לה כרעב, ומקשה דטוב יותר לעשות בו מום שאינו רק איסור דרבנן, ומתרץ משום דאיכא בזיון לקדשים טפי ומקשה נשחוט, ואי הקושיא שיעקור פרסותיו תחלה ואח"כ ישחוט א"כ יעשה שני מומים ועושה איסור דרבנן פעמים בוודאי לא סלקא דעתא שיעשה איסור דרבנן פעמים כדי למעט בצעב"ח, ומתחלה הקשה שיעקור פרסותי' ועושה איסור דרבנן רק פעם אחד, ועוד דבחד מעשה עושה שניהם צעב"ח ומום, אבל כששוחט אח"כ ועושה ענין ומעשה בפ"ע כולי האי לא הוה ס"ל להתיר, וע"כ דהקושי' שישחוט ולא יעקור פרסותי' וקשה לתוס' ורש"י שפיר הא עובר איסור חמיר דאורייתא דקדשים בחוץ, דוודאי משום צעב"ח דהוא איסור דאורייתא מ"מ יודחה משום זה איסור כרת וא"ש כנ"ל לפום רהיטא ליישב סגנון הסוג' וקושיתו

מה שהקשה מש"ס תמורה דף כ"ד ע"ב דמדיוק עולה אין שלמים לא, וכ"ש דאסור להפקיע מקדושת בכור, והקשה דלמא דווקא שלמים לא דמפקיע מתנת כהונה, משא"כ כשעושה מום דאינו מפקיעו ממתנות כהונה והא רב מרי בר רחל נענש בשביל שהפקיע מתנות כהונה בכורות דף ע"ג ע"ב, קושיא זו א"צ לפנים ולק"מ דר"מ ב"ר לא נענש בשביל שהפסיד לכהנים דהא נתנו לכהן ולא הפסידם מידי, אלא משום דהפקיע קדושת מתנות כהונה כמ"ש רש"י שם דאין זה רק כנותן חולין לכהן דוודאי כל מה שנותן לכהן מצוה קעביד, אלא דלאו קדושת מתנת כהונה עלה דהיא מצוה בפני עצמו וכיון דמכח קדושה אתינ' עלה בוודאי מעלה בקדושה יותר שלמים שיש בו מהם למזבח חלק גבוה מקדושת מתנות כהונה וכ"ש דאסור להפקיע קדושת מזבח לגמרי ע"י דמטיל בו מום דלא נשאר רק קדושה קלה דמתנות כהונה, הכ"ד אוה"נ דש"ת נעתק מענין לענין, לגדור גדר, ולחזק הבנין, פ"ב כאור בוקר ליום ד' כ' למב"י תרל"א לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קנט

מנחם ציון וירושלם, ישביעהו אורך ימים ושנות חיים, ה"ה ידידי הרב המאוה"ג המופלג בהפלגת חכמים אוצר נחמד חרוץ ושנון כש"ת מו"ה יוסף וו"ב ני' אבדק"ק ה"ב במדינת שווייץ יע"א

גי"ה בכורי פרי עטו קבלתי ונפשו בשאלתו ע"ד מעשה שבא לפניו בבכור אחד שביד ישראל בעליו שעשה נכרי מום בו לדעתו של ישראל שאסור לשחטו על מום זה, אם מותר לישראל לתנו לכהן והוא ישחטנו במומו, או נימא דגם זה בכלל הקנס שקנסוהו רבנן, ומשמע לי' מדכתב רש"י בכורות דף ל"ד במתני' הצורם אוזן, בכהן קא מיירי מה רצה רש"י בזה, נראה דרצה לומר בישראל שהטיל בו מום יוכל לתתו לכהן כמו קודם שהטיל בו מום ופלפל קצת בזה

טרם אענה על שאלתו אומר אני דפשיטא דלא קנסו אלא אותו הצורם לבד ולאחרים שרי מדבעי בבכורו' אי קנסינן בנו אחריו, ופשוט דאין קונסים בנו אחריו ולא מיבעי אי מותר או אסור לאחרי' או לדידי' קנסו ולאחרים לא קנסו ש"מ דלאחרים פשיטא דלא קנסו ולא אבעיא להו אלא אם קנסו לבנו דבא מכוחו ויורשו אם לממונא קנסו והניחו האיסור על ממונו ורשות יורש כרשות מורישו, או לגברא קנסו דעביד עבירה אבל לאחרים פשיטא לי' דשרי' ונ"ל הא דמפשיט פשיטא לי' דלאחרים שרי' הגם דמצינו בחמץ דקנסו ואסרו גם לאחרים כמ"ש הר"ן בפסחים דמוכח מסוגיא דפ"ק דחולין סוגיא דמחליפים דקנסו ואסרו לכולי עלמא, ואפשר גם בצורם אוזן קנסו ואסור לכולא עלמא י"ל מדקתני במתני' הרי זה לא ישחוט, מדקתני הרי ז' ה' ולא אמר לא ישחט, יש לדקדק דווקא ז' ה' הצורם לא ישחוט אבל לאחר דלא קעביד איסור לא קנסו וכן משמע מדאמר לא ישחוט ואי הטילו איסור על בהמה זו דלא תשחט, הו"ל לא תשחט מדאמר לא ישחוט נראה דעל גברא דצרם קאי שלא ישחוט, אבל יש היתר לבכור זה כשישחטנו אחר, ולכן איבעא ליה רק אם קנסו בנו אחריו והוא בכח ובכלל אביו שצרם ומשו"ה קתני הרי זה לא ישחוט והוא הוא השוחט ברא כרעא דאבוה כנ"ל

ולאמת דפשטינן דלא קנסו בנו אחריו פשוט בוודאי מסברא דלא אסרו לכ"ע כל זמן חיי הצורם ולאחר מותו יחזור להתירא שיהא שרי לעלמא כי היכן מצינו דבר כזה שיחזור להתירא אחר שכבר היה נאסר לכ"ע ושם איסור עליו כל ימי חייו, וכיון דפשיטא דלא קנסינן בנו אחריו ש"מ שכ"י חייו גם כן לא היה אסור רק לדידי' ולאחרים שרי, ועיי' חו"י סי' תמ"ח במבטל ולא ביער ומת אסור לבנו אחריו לפמ"ש הר"ן פסחים הנ"ל דחמץ אחר הפסח לכו"ע אסור גם לאחר מותו אסור לכל, נראה דפשיטא לי' הא מלתא כיון דבחייו אסור לכ"ע פשיטא דגם לאחר מותו לא חזר להתירא

ואיידי דאיירי אומר מה דפשיטא לי' לחו"י מדברי הר"ן הנ"ל דבביטל ולא ביער אסר לכ"ע לכאור' יש לומר דווקא, בלא ביטול אסרו לכ"ע דעבר אדאורייתא אבל בביטול ולא ביער הא פליגי ר"י ור"ל בירושלמי אי קנסו, הגם דנקטינן כר"י אבל כולי האי לאסור לכ"ע מנ"ל, ומסוגיא דחליפים לא מוכח רק אי עבר אדאורייתא אז אסרו לכ"ע, נראה לי דיצא לו כן מסדורו של הר"ן דתחלה מביא