כתב סופר יורה דעה רלד

בהמ"ק א"ש דברינו, אבל בספיקא דדינא כבנדון שלנו דהספק אם נכרי קונה במשיכה כר"ת או בכסף כרש"י וכשיבוא אלי' ויפשוט כל הספיקות לא יהי' עוד ספק צריכים אנו לחוש שמא יברר הלכה דנכרי קונה בכסף ויהי' אז ראוי' להקרבה ואסור לעשות בו מום עכשיו מה"ת ולתוס' ורש"י מדרבנן ועיין

והנה מלבד שהעליתי בתשובה דנקטינן כשיטות רוב ככל פוסקים דבזה"ז ליכא איסור דאורייתא בלאו"ה בנדון שלנו כבר יצאנו ידי הרמב"ם לשיטתו דס"ל דקנין נכרי בתרתי בכסף ובמשיכה, עוד יצא לי קולא א' מתוך דברי מהרי"ט אלגאזי בכורו' הנ"ל דתמה על תוס' בכורו' דף ל"ג ע"ב על דפשיט' ל' דמטיל מום בקדשים בזה"ז דרבנן הוא גם לפי' דקיי"ל מטיל מום בבעל מום מותר מדאורייתא דמסוגי' דע"ז י"ל דרבא מתרץ הברייתא כמ"ד דמטיל מום בבע"מ לוקין ולדידי' בזה"ז דגרע דגם ל"ח מדרבנן מיהת אסור אבל להלכתא דמטיל מום בבע"מ שרי מדאוריי' מנ"ל דאסרו רבנן בזה"ז, וכ' דיש קצת הוכחה לכך מדמקשה על רבא ויהי' כמטיל מום בבע"מ הא קיי"ל כרבנן דר"מ וע"כ דס"ל לרבנן דר"מ אפי' איסורא דרבנן ליכא, וע"כ דמתרץ ברייתא לר"מ ולדידי' אסור מה"ת ומתרץ דבזה"ז גרע וגם לר"מ אסור רק מדרבנן ומנ"ל לתוס' דלהלכתא בזה"ז אסור מדרבנן עיי"ש, לדבריו אין מרש"י בע"ז ראי' דלהלכתא מדרבנן אסור, ואין לנו אלא תוס' באיזהו מקומן דס"ל דאסור מה"ת, וכן רא"ש בשם ראב"ד כ"כ בב"מ פ' הפועלי' ססי' ו' הגם דרא"ש משמי' דראב"ד כ"כ מ"מ מדמביאו ושתיק לי' כהודאה דמי' דאסור מדרבנן בזה"ז, ובאמת צל"ע על הראב"ד דשתיק לי' לרמב"ם בהלכו' איסורי מזבח כשכתב דמטיל מום בזה"ז איסור דאוריי' איכא וסותר שיטתו דמביא הרא"ש על שמו בב"מ דבזה"ז הטלת מום מדרבנן, וצ"ל תרי ראב"ד הוא ועיין ש"ך ח"מ רס"י ל"ט וצ"ע, ועיי' יבמות דף קי"ט ע"א מה לי איסור לאו וקיי"ל הכי עיין נב"י קמא חאו"ח סי' כ"א א"כ ליכא ספק אם בשבת החמירו משו' דחמיר דמה לי איסור לאו ואפשר דסקילה חמיר ועיין מל"מ פ"א מהלכות יו"ט הלכ' י"ג לרש"י ניחא וצ"ע

בכ"ז כיון דתוס' ורא"ש וראב"ד ס"ל דבזמן הזה אסור מדרבנן מיהת וכן פסק בטוש"ע מי ירים ראש להקל בוודאי בכור, אבל בספק חזי לצרופי, ונשית פנינו אם יש להקל בספק בכור משום דהטלת מום בזה"ז בספק בכור ספק דרבנן הוא, ונבא לדברי קדשו של הח"ס זצ"ל סי' ש"ו שכ' דאין להקל משום דסוף כל סוף מחזי כמטיל מום ומבזה קדשים ומביא ראי' ממ"ש הרא"ש ב"מ דאסור להטיל מום ע"י נכרי בקדשים משום חומרא דקדשים יש בזה, דהא כל שבות דשבות מותר באמירה לנכרי וע"כ משום דהוי כמבזה קדשים, כיון דאסור בגיזה ועבודה משום ספק דאורייתא מחזי כמבזה קדשים אלו דבריו הקדושים, והנה מ"ש דהרא"ש כתב דבקדשים החמירו אין זה מדברי הרא"ש אלא מהראב"ד נ"כ דס"ל דלא איפשטי' האבעיא דשם להחמיר ואזלינן להקל דספק דרבנן הוא ושאני קדשים משום חומרא וכוונתו לפי איבעיאת ש"ס שם אם דווקא משום חומר שבת דאית בי' סקילה החמירו ואסרו ע"י נכרי ובאיסורי לאו לא או ל"ש, וכ' הראב"ד דאין למדין מקדשים דחמירו וכמו דלא ילפינן משבת דחמירא כן י"ל דבקדשים החמירו ודבריו מוכרחים, דאל"כ קשה למה לא פשיט לו ממתני' דבכור' דף ל"ה ע"א ומסוגי' ש"ס שם דבזה"ז איירי בוודאי ומבואר שם דאסור להטיל ע"י נכרי ואפילו עושה מעצמו לדעת ישראל, וע"כ צ"ל שזה הוא בכלל האבעיא דבשבת החמירו ה"ה בקדשי' י"ל דהחמירו טפי, וי"ל באפשר לפמ"ש הרא"ש דנפשטה האבעיא ובכל איסורים החמירו חז"ל ע"י נכרי שוב אין לנו דהחמירו בקדשים טפי מבכל מקום, הגם דבס"ד צ"ל דאין למדין מקדשים דאפשר דהחמירו בקדשים יותר אבל לאמת אין אנו צריכין לזה ואין דבר המכריחנו להוסיף חומרא על חומרא להחמיר בקדשים יותר מבכ"מ ולומר דגם בספק החמירו יותר וכדומה, ומה שכ' הח"ס למה אסור בקדשים ע"י נכרי דהא שבות דשבות מקרי י"ל גם אם במלאכת שבת מותר שבות על ידי נכרי משום דמלאכה זו שהיא שבות אי אפשר בשום פעם שתהי' אסורה מדאורייתא כמות שהיא לפנינו ולא היתה מדאוריי' מעולם לא החמירו כ"כ על ידי נכרי אבל הטלת מום בבכור בזמן שבהמ"ק קיים היה דאורייתא וכשיבנה בהמ"ק תחזור לאיסור דאורייתא שתהא הטלת מום בקדשי' אסור על ידי נכרי ככל איסורי לאוין שאסרו עי"נ לכן הניחו הדבר גם עתה שאסור עי"ל והחילוק נכון, אבל תמה אני בתמי' קיימת על דברי קדשו של הח"ס זצ"ל הא גם באיסורי שבת שבות דשבות אסור חוץ לדבר מצוה רבו הדיעות אם דווקא למצות מילה דדוחה שבת התירו שבות דשבות ואפשר דס"ל דהטלת מום בבכור למצוה יחשב להציל ממכשול דגיזה ועבודה ושחיטה וחיישינן לתקלה דמשו"ה בטלו מעשר בהמה בזה"ז, ואם כי העמידו דבריהם בשוא"ת מ"מ עי"נ דשבות דשבות למצוה מותר לרב פפא יש להתיר גם כאן, כן י"ל דברי קדשו ועדיין צל"ע, וה' יורני לירד לסוף דעתו הקדושה

והנה בתשובה שמועתקת לפני פר"מ ני' יראה כי הבאתי ראיות כראי' מוצקות דאסור להטיל מום בספק בכור בזה"ז ואמרתי מלתא בטעמא, כיון שלפנינו לדון על שני דברים על דאורייתא ועל דרבנן אין לנו להחמיר בדאורייתא ולהקל בדרבנן אחד דמשום דמחזי כמזלזל בדרבנן להקל בדבריהם במקום דמחמיר מדאוריי' ועוד דיש לחוש שיבא להקל בדאורייתא ג"כ ועיין ב"י או"ח סי' תל"ח כעין זה ושם אחר הביטול אין כאן איסור דאורייתא ואין לפנינו לדון רק על ביעור דרבנן, ובמק"א אמרתי אפילו מאן דס"ל התם דסגי כשמבטל ושוב הוי ספיקא דרבנן ואזלינן להקל מ"מ אין לעשות כן במק"א לעשות מדאורייתא איסור דרבנן ולהקל בו דהתם כיון שע"כ לו לבטל וא"א בלאו"ה ממילא נתחלף מדאוריי' לרבנן אבל לעשות במכוון כך כדי שיה' איסור דרבנן כדי להקל בספיקו מחזי כמזלזל טובא כהא דאמרינן דאין עושים ספק וספק ספיקא בידים אפי' בדרבנן ועיין מג"א סי' תס"ז ועיין כעין זה בכסף משנה הלכות ק"ש היכא דחוזר וקורא ק"ש צריך לחזור ג"כ ולומר הברכות הגם שרק מדרבנן ועיין סי' קפ"ו בספק ברכת המזון כשצריך לחזור חוזר גם על ברכת הטוב, ואני בעניי הכינותי כמה יישובים בסברא זו ואנ"מ להאריך, מן האמור מובן לנו דטעמא דהאי מלתא שהוכחנו דאין מקילין בספק בכור בזה"ז להטיל מום הגם דדרבנן הוא כיון שלפנינו לדון על דאורייתא ודרבנן והוי כמזלזל בדרבנן, או משום דיש לחוש שיקל בדאורייתא ג"כ ולא ידע לחלק כנ"ל

לפ"ז אומר אני דווקא להטיל מום בעצמו, אבל עי"נ דהוא הרחקה שלא יעשה בעצמו, ופשוט ונראה לכל דיש חומרא יותר כשעושה בעצמו מעושה עי"נ אם נקיל לעשות מום על ידי נכרי ליכא זילזול במה שאנו מתירים עי"נ ואוסרים לו לגזוז ולעבוד לשחוט ולאכול, רק דגם אם היה כל זה מדרבנן הי' ראוי' להחמיר יותר במה שעושה בעצמו יותר ממה שעושה עי"נ, ואין בזה הורדת כבוד איסורא דרבנן נגד דאורייתא הנראה לעין, וגם לטעם שכתבתי דיש לחוש שיבוא לידי דאוריי' דיטעה או דקרוב לטעות, ג"כ אין לאסור עי"נ דעל י"נ ליכא אופן איסור דאורי' בכל אלו וגם למטעי לא אתי דידוע דאין לדמות מה שעי"נ לעל ידי עצמו, ועיין רבינו יונתן עירובי' פ' הדר ולא שני לך בין שבות דאית בי' מעשה דחמיר שבות ע"י ישראל, ממלאכה דאוריי' על ידי נכרי, דישראל אפשר שיבוא לדאורייתא משא"כ עי"נ אי אפשר לעולם לבוא לידי דאוריי' עיי"ש, וכ"ש הכא דיש לחלק הכי ועיין

וכל זה היה נ"ל להלכה, אבל למעשה חס לזרעא דאבא אבוהון של ישראל זצ"ל להקל אחר שכבר גזר אומר והורה זקן זקנן של ישראל בתשוב' סי' ש"ו דאין להתיר אפילו עי"נ וכ"כ בסוף סי' שי"ז ומ"ש שם דרא"ש כתב אפילו בספק בכור בזה"ז אין לומר לנכרי להטיל בו מום, וכ"כ ידיד נפשי פר"מ ני' על שם הרא"ש ועיניו הטעוהו דראה כן בח"ס טעות הדפוס הוא דברא"ש לא נזכר מספק כלל ושם כתב דנמנה עם מי שסומך דכסף לחוד קונה ויתן פרוטה לגוי קטן שיטיל בו מום, והנה מ"ש ויתן לו פרוטה נ"ל כדי שיהי' עושה על דעת עצמו קצת הגם דמשו"ה לא שרינן להטיל מום עי"נ עפ"י ציווי ישראל מ"מ מהיות טוב שיתן לו פרוטה, ומ"ש עי"נ קטן מפורש טעמו בססי' שי"ח מש"ס שבת קל"ט דעדיף קטן ישראל מנכרי דלא מחליף, והיה לו להביא ביותר באותו ענין דהטלת בכור עצמו מש"ס בכור' ל"ה ע"א קטן לא אתי למחליף משא"כ נכרי עיי"ש, והנה בתשובה שבסי' שי"ז נראה קצת דלא סמך רק בצירוף שי"ל דמשום כסף קונה מדאורייתא וכן בסי' שי"ח היה עוד סניף להתיר אבל להתיר בספיקא לחוד דלמא הלכה כרש"י דמעות קונות ובצירוף שיטת הרמב"ם דנכרי מישראל קונה בשניהם לא מצאתי בח"ס ובס' ש"ו משו"ה לא מצא עצה להטיל מום עי"נ קמט, וגם הלא הרמ"א בתשובה ורבים מגדולי האחרונים אשר אתו להלכה כר"ת דמשיכה לחוד קונה בנכרי מישראל ובדיעבד במשיכה לחוד סגי הגם דהש"ך מחמיר בדיעבד במשיכה לחוד זה חומרא בעלמא, וא"כ אין כאן ספק השקול לדון בו דספק דרבנן להקל בכסף ולא במשיכה, ועוד יש לי הרהורי דברים לו יהי' שהוא ספק השקול כיון דנכרי אין יוכל להוציא מישראל גם דהישראל מוחזק הוא ומספיקא דדינא לא יכול להוציא הבהמה מהישראל אם גם קמי שמיא גליא דקונה בכסף מ"מ כיון שאין יכול להוציא הבהמה מהישראל אינו מופקע מקדושת בכור ויש לי תשובה כתובה לפני בענין זה, ואקצר ואומר בזה כיון דמילי דהטלת מום בזה"ז רק מדרבנן הוא אסור ויש מן האחרונים דס"ל דספק זה כסף או משיכה או תרווייהו קונה ספק השקול הוא בין להחמיר ובין להקל נוכל לסמוך להקל להטיל מום על ידי נכרי קטן כמ"ש בח"ס ולתת לו פרוטה, ונ"ל להוסיף עוד שיאמר לנכרי שיאמר לנכרי קטן שיעשה בו מום, דבתשובות חו"י סי' רמ"ט מתיר במלאכת שבת שיאמר לנכרי שהנכרי הזה יאמר לנכרי פלוני לעשות מלאכה דהו"ל אמירה דאמירה, והגאון מו"ה גרשון בסי' רמ"ט דחי לי' ועיין ח"ס או"ח סי' ס' שדחה ראיי' שלו מש"ס שבת דף ק"נ לא יאמר אדם לחבירו נכרי שכור לי