כתב סופר יורה דעה רלג

עושה כמו להפקיע קדושת בכור בזה"ז גם במפקירו בפני עצמו להרמב"ם מהני ההפקר מדאוריי' ולסברת תוס' שבת גם מדרבנן שהצריכו ג' אעפ"כ מהני י"ל דאנן סהדי ומוכחא מלתא כי עבד בלב שלם

ולפע"ד כי נכון בזה הא דפסק בסי' רמ"ו להפקיר רק ליום זמן שבת בלחוד והלא מפורש ומבואר בש"ס נדרי' פ' אין בין המודר דמפקיר לזמן צריך שיבוא לידי זוכה, ומצאתי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל על מדוכה זה בחידושיו על נדרים, וכתב וצ"ל יען הוא ביד גו' כמו שזכה בו אחר דמי הגם שהגוי אינו מכוין לזכות בו והוא דוחק כאשר הרגיש בעצמו, הלא הגוי אינו רוצה ואינו מכוון לזכות, אבל הנ"ל פשוט עפ"י המבואר, טעמא דבמפקיר לזמן צריך שיבא לידי זוכה כיון שאין דרך להפקיר לזמן חיישינן שמא לא בלב שלם הוא, אבל מדינא מהני בוודאי כמו בשביעית שלא היה רק לשנה ויעיין סמ"ע סי' רע"ג ביאור הדבר, וכי כן במפקיר משום איסור אנן סהדי כי רוצה להפקיר בלב שלם וגם הפקר לזמן מהני וגם במפקיר משום איסורא בוודאי אינו מפקיר רק לזמן משך איסורו ולמה יפקיר יותר כיון שאין רצונו ליתן במתנה רק רוצה להנצל מאיסור בע"כ דידי' להפקיר ממונו, אבל לא יפקיר יותר מזמן איסורו וכדכתב הטו"ר סברא זאת דסתמא ג"כ לא הפקיר אותה רק לזמן כנ"ל

והנה חזיתי' לדעתי' דמעכ"ת ני' כי יועיל בבכור הפקר שמפקיר ואין אחר יוכל לזכות בו כמ"ש הרמ"א לענין שבת גם במפקיר בפני שלשה אין אחר יוכל לזכות בו, ידידי ני' היתר זה, הוא בדיעבד וגרוע מכל ההתירים ומי יתן ויבינינו סברא וטעם שיועיל הפקר כזה, וראיתי כי ידידי ני' רצה להסביר כיון דהקפידא שישבות בהמתו ויען שהוא מפקירו ואיננו עוד שלו מה לנו אם אין אחר יוכל לזכות בו עכ"פ אינו שלו ובהמתו אינה עושה מלאכה עכ"ד, לא ידעתי מנ"ל הפקר כזה שמחזיק לעצמו ואין אחר יוכל לזכות בו שאיננו שלו הוא ובמאי יצא מרשותו וכבר צווחו בי' קמאי דקמאי, ויעיין חמד משה סי' תמ"ח, ולענין חמץ דנתעורר הט"ז לדעתינו בלאו"ה דלא יועיל כי שמחזיק ומשייר לעצמו שלא יזכה בו אחר, מצוי לך בוודאי מקרי, ועדיף מקיבל אחריות דעובר עליו דנפיק מלא ימצא שיש לו בו מציאות וכן בזה, ומ"ש הטו"ז לענין ריבית ומתנת בית חורין כל שאין יוכל להקדישו זה תליא בשני תירוצי תוס' סוכה גבי מעשה דר"ג וזקנים שהיו באים בספינה, דלחד תי' מהנה מתנה כזו יעיי"ש ולא אאריך

והן כבר הבאתי לעיל בתחלה דברי עה"ג דחייש לאסור מדרבנן דחיישינן להערמה כמו בחמץ דחיישינן להערמה כמבואר בירושלמי, והנה בטעם הירושלמי יש לדבר ולהאריך עפ"י אריכת הפ"ח והבאים אחריו אם גם בהפקר ממש בפני שלשה יש חשש הערמה ומאי טעם חשש הערמה ויתחלק הדין על פי הסברא אי הטעם שלא יפקיר ויאמר הפקרתי או אולי לא יהי' בלב שלם, והי' נ"ל גם אם נניח שגם זה הטעם שייך בבכור מ"מ היה מקום שיפקיר הוולד במעי אמו דכשיבוא לעולם יזכה בו הרוצה לזכות, ובזה בוודאי לא חיישינן לשום חשש, דלמה לא יהי' לבו שלם בדבר הזה כיון שאסור לו לעולם בלאו"ה, ובצד ההפקר אם לא יזכה אחר הוא יוכל לזכות בו, ושאני חמץ שיהי' חס על ממונו להפקיר מה שהיה מוכן לפניו קודם פסח ויגיע לו לפעמי' להפסד אלפים משא"כ בבכור מעולם לא יהי' רק הפסד מועט של הוולד וגם הלא העושה כן יען מצוה להפקיע מקדושת בכור בוודאי בלב שלם עושה אבל יש לדון אי מהני הפקר במעי אמו והוי סילק בדבר שלב"ל, וידוע תשובת הר"ן סי' נ"ג ומרדכי ר"פ הכותב ובשו"ע חו"מ סי' ר"ט ובסמ"ע סימן קכ"א ולהרמב"ם דהפקר יש בו מצד נדר א"כ גם אם אינו יכול להפקיע מרשותו כי הוא דשלב"ל מ"מ עכ"פ נדר נדר, ועיין חו"מ סי' רי"ב אם הקדיש דשלב"ל עכ"פ צריך לקיים נדרו, ויש להאריך בפרט זה, וצ"ע לעת הפנאי, אבל כבר כתב העב"ג עוד שם טעם מפני שיאמרו מלתא בעלמא הוא דעבד ואינו דומה למכר, ולפ"ז בהפקיר הוולד בוודאי יאמרו כן כמ"ש תוס' סברא זו בבכורות גבי רמב"ר, ומטעם זה אסר שם בעה"ג ליתן במתנה ג"כ מטעם הנ"ל יאמרו מלתא בעלמא הוא דעבד, וחזיתי למעלתו ני' כי מסופק לענין מתנה וגם לענין מתנה על מנת להחזיר ולהיות רב הטירדות אין בכחי להאריך יותר וכתבתי גם זה בחפזי בהפסק רב בין דיבור לדיבור, ואין הדברי' מסודרים כהוגן, וסמכתי על רוחב בינתו ישים עין עיונו עליו ותו לא רק החיים והשלום כנפשו ונפש אוה"נ כותב בחפזון שיל"ת פ"ב יום ד' פרשת ויחי תר"א לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קנח

נפתלי שבע רצון מלא בתורה, וביראת ה' טהורה, ה"ה י"נ חביבי ב"ע הרב המאוה"ג בעל פיפיות צדיק תמים כש"ת מו"ה נפתלי סופר ני' חובר חבורים מחוכמים אורו יהל, עד ביאת הגואל, אבדק"ק קאדלבורג יע"א

גי"ה קבלתי ולא היה באפשר אפילו לקרות מכתבו, אפילו כקורא אגרת בעלמא מפני טרדות הרבה דעדו עלי וכולם מלאכת שמים המה והמלאכה מרובה לא ליום ולא לימים, כי אם לימים הרבה, מצוה לדורות להעמיד הדת על תלו וה' יעזור להוציא משפטינו ועלינו להודות לו ולהללו על העבר ולבקש רחמים על העתיד לבוא, בכ"ז דחקתי עצמי ובאתי אל העיון בין הפרקי' בין גברא לגברא בין ענין לענין לעיין בשאלתו ושחר קמתי כיום קדמו עיני אשמורות ומצאתי מנוחה איזה שעות לגמור בכי טוב ובאתי להשיב לפר"מ ני' על שאלתו להורות הוראה בקדושת בכור שאחד מב"ב דקהלתו הי' לו פרה מבכרת ומכר האם לנכרי בקנין כסף בלי משיכה כלל שמבואר בטוש"ע דאנו עושין תרתי כדי לצאת שיטת ר"ת ודעימי' דלנכרי במשיכה, ולצאת יד' רש"י דבנכרי כסף קונה, וולד זה ספק בכור וכבר ראו עיניו מ"ש אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס יו"ד סי' ש"ו ומ"ש לבסוף סי' שי"ז ונפשו איותה לשמוע דעתי העני' בזה והנני למלאות רצון אהוב רודף ומבקש צדק כמותו יב"י

הנה השואל בחתם סופר סי' ש"ו נכנס לספק אם יש לסמוך על רש"י ותוס' ע"ז דף י"ג ע"ב ובתוס' בכורות דף ל"ג ע"ב דהטלת מום בזמן הזה ליכא רק איסור דרבנן ובספק בכור הו"ל ספק דרבנן להקל או יש לחוש לשיטת הרמב"ם פ"א מאיסורי מזבח דהטלת מום בזה"ז איסור דאורייתא אבל שאין בו מלקות, וכבר עמדתי בספק זה איזהו שנים עד שלא שבעתה עיני בחתם סופר סי' הנ"ל, והארכתי בתשובה אחד ביישוב הרמב"ם ומה ראה על ככה להוציא שטיחת לישנא דרבא בע"ז דף י"ג ממשמעותן, ושם בארה דנקטינן לעיקר להלכה כרש"י ותוס' ויקבל העתק התשובה ויחזו עיניו בו משרים לפע"ד ולא אכפיל הדברי' רק מה שנתחדש לי כעת בדין דלפנינו בספק בכור, הנה עלה במחשבה לפני דיש לצדד דגם לרמב"ם דהטלת מום בקדשים בזה"ז דאוריי' מותר להטיל בו מום בספיקו אפילו לרוב שיטות דסוברים ספיקא דאורייתא מן התורה להחמיר ואפשר אפילו איסור דרבנן ליכא בספק, ואקדים מה שראיתי ברי"ט אלגאזי פ"ה דבכורות שהאריך ביישוב הרמב"ם והעלה ביישוב קושי' הלח"מ מסוגי' ש"ס ע"ז, וגם דקשה על עצמו שכתב מי שעשה מום ובא חבירו ועשה מום אח"כ אינו לוקה מדלא כתב דאיסור דאורייתא איכא כמ"ש בעושה מום בזה"ז ש"מ דס"ל אפילו איסור דאורייתא בעלמא אינו והוא בש"ס ע"ז מבואר דקדשים בזה"ז גריעא דאפילו למ"ד מטיל מום בבעל מום לוקה בזה"ז דלא לדמים ראוי' מודה והעלה הוא דס"ל לרמב"ם דיש מקום לומר איפכא דקדשים בזה"ז כיון שאפשר שיהי' ראוי' כשבן דוד בא ויבנה במה"ק וס"ד דמקשן דמקשה על רבא הוא לכ"ע אפילו למאן דס"ל דמטיל מום בבע"מ דאין לוקה ומותר דבזה"ז דאפשר שיהי' ראו' לכ"ע מטיל מום בבע"מ כזה לוקה, ומתרץ די"ל איפכא דלא לדמי חזי דגרע ממטיל מום בבע"מ ולא אמר מהיפוך להיפוך אלא דיש צד לכאן ולכאן, ומ"מ הך צד דס"ד כיון דאפשר שיהי' ראוי' מכריע יותר דמטיל מום בבע"מ קיי"ל דאפילו איסור דאוריי' ליכא אבל בזה"ז איכא איסור דאורייתא מיהת כיון דאפשר שיהי' ראוי' להקריב הגם שעכשיו אינו ראוי' ועפ"ז מיישב משמעות רבא דליכא אלא איסור דרבנן, היינו בקדשי בדק הבית עיי"ש, והנה מ"ש דבזה"ז עדיפא מחד צד דאפשר שיהי' ראוי' הרגיש ג"כ בח"ס סי' הנ"ל, והקשה זה על רש"י ותוס' ועיין תוס' עירובי' מ"ג ע"ב ד"ה ביום שבן דוד לפ' פיר' ר"ת שראוי לבוא לק"מ כמובן, ומ"מ צדקו דברי הרי"ט דלא דמי כ"כ למטיל מום בבע"מ ונ"ל לפ"ז בספק קדשים דגם אם יבנה בהמ"ק לא יהי' ראוי' להקריב ע"ג מזבח הו"ל כמטיל מום בבעל מום ממש, ואפילו בזמן שבהמ"ק קיים נראה למ"ד דסבר דמטיל מום בבעל מום מותר מדאורייתא גם בספק מותר מה"ת, ובזה"ז דאפילו וודאי קיל דליכא רק איסור דאורייתא בעלמא אפשר שרי לגמרי אפילו מדרבנן דלרמב"ם לא מצינו כלל שאסרו מדרבנן הטלת מום במקום דמדאורייתא מותר חוץ קדשי בדק הבית גזירה משום קדשי מזבח, אבל במקום דגם בקדשי מזבח ליכא דאורייתא לא מצינו שאסרו חז"ל ואפילו אסרו דווקא בוודאי אבל בספק לא, ועכ"פ איסור דאורייתא וודאי ליכא וא"כ ספק בכור גם לרמב"ם ליכא לכל היותר רק איסור דרבנן אפילו אם ספיקא דאורייתא לחומרא, וכ"ש וקו"ח לשיטת רש"י ותוס' ורא"ש דבזה"ז ליכא רק איסור דרבנן משום דמחזי כמטיל מום בקדשים י"ל דווקא בוודאי אסרו משום בזמן שבהמ"ק קיים יהי' מדאוריי' ואפשר שזה בעצמו חוזר ונראה דקיי"ל דאין בע"ח נדחים אבל בספק בכור מותר, לא משום ספק דרבנן להקל, אלא מטעמא דכתיבנא כן עלה במחשבה לפני בתחלת הרעיון

ואחר התבוננות מעט ראיתי כי יש לחלק בין ספק לספק, והיינו אם הספק לאו ספיקא דדינא אלא ספק חולבת או נתערב וכדומה וכיוצא בו דלעולם לא יתברר, ואינו ראוי' להקרבה כשיבנה