כתב סופר יורה דעה רלב

כתב ראיי' מהא דדרשינן קצירכם ולא קציר נכרי, ואם של הפקר ג"כ אינו ראוי' לעומר, והא חזינן בב"מ ב' דבשביעית היה מקריבין עומר ואז הכל הפקר הי', וע"כ דלא ממעטינן רק של נכרי ושוב דחה קצת ראיי' זו, אבל בהא סילק דבבכור ע"כ חייב מהא דרב מרי ב"ר והשואל רצה לדחות קושיא זאת דאולי רמב"ר מדרבנן לא רצה לעשות כן ומדאוריי' מועיל, ודחהו שם אאמ"ו זצ"ל דאיך שייך לומר על רב מרי בר רחל דאולי לא יעשה בלב שלם הלא החמיר ואסרוהו בגיזה וכדומה, ומשום שמא יאמרו מלתא בעלמא הוא דיעבד הלא לא ניצול מזה כמפורש ומבואר בש"ס בכורות שם, ובתשובה יישב קושיא זאת, ויקבל פה ההעתק

והנה עיני ידידי ני' שפיר חזו, בתוספתא פ"ב דבכורות אשר הביא הרי"ט אלגאזי, סביבהרמב"ן על בכורות הנדפס מחדש דבתוספ' מבואר, וז"ל דבהמת מדבר והקדש וגר שמת בלא יורשים פטורה מבכורה, ומרי"ט אלגאזי האריך שם, ונפקא לי' דהפקר פטור ומדכתי' צאנך ובקרך משא"כ הפקר, ובלתי ספק במקום מעלתו ני' נמצא שם ספר זה הנדפס כעת ברב אלפסי חדשים יעיי"ש

ומיושב קושי' הט"א א"כ למה לא הפקיר רמב"ר נ"ל בשנבין הא דקתני בתוספת' בהמת הפקר וגר וכבר כתב התומים הנ"ל דרבותא איכא בבהמת גר הגם דהי' לה בעלים תחלה רק בעת הלידה לא היה לה בעלים מ"מ פטורה, אבל צ"ל למה לא קתני בהמה שהפקירה ישראל והו"ל לנקוט סתם הפקר שהכל בכלל, וצ"ל עפ"י הרמב"ם בפ"ב דנדרים דכתב יש דבר שהוא כנדר והוא הפקר ומובא שם בטוש"ע סי' רע"ג ויעיין סמ"ע שם, וראיתי בקצה"ח סי' הנ"ל הוציא מרמב"ם ופירש הב"י שם דמצד הפקר לא נפיק מרשותי' רק צריך לקיים נדרו ואינו חוזר בו מטעם נדר ומחדש חדשות בזה, ואם כדבריו כן הוא א"כ א"ש, דדוקא בגוונא דכתיבא בתוספתא בהמת מדבר והקדש וגר שאין להם בעלים פטורה מבכורה, אבל בבהמה שהפקירה בעלי' אינו פטור מבכורה

ומזה היה נראה ראיי' לדעת הרמב"ם והקצה"ח שם תמה מנ"ל טעם דהפקר הוא מטעם נדר ולפמ"ש י"ל מזה ראי' מדלא מהני הפקר בבכור כן י"ל ולכאורה צ"ל אם הפקר אינו הפקעת רשות רק שהוא עליו כנדר שלא ימחה למי שרוצה לזכות בו, א"כ איך קתני במתני' פ' אין בין המודר דמניחו על הסלע הלא נוטל את של המודר דעדיין שלו הוא, צ"ל כיון שכל מי שרוצה יוכל לטלו שוב לא מקרי נהנה ממנו כי בע"כ דידי' נוטל, וכל הרוצה יזכה בו, וי"ל כי בזה פליגו ר"י ות"ק דמתני' סובר הפקר כנדר א"כ לא צריך שתבא לידי זוכה וחל עליו ונתפס בדבורו שלא לחזור בי' מטעם נדר, אבל לר"י ל"ל שנדר הוא, רק מטעם דנפיק מרשותו, וכיון דלאו קנין הוא אינו יוצא מרשותו רק בשיזכה אחר והיינו להסובר שם דמדאוריי' פליגי, ולר"י מדאורייתא לא מהני הפקר זה, ולמסקנא גם ר"י מודה, מדאורייתא מהני רק מדרבנן צריך שתבא לידי זוכה, וי"ל קצת מה שעומד ומתמה הקצה"ח על ה"ה וכן במגדול עוז ובהגהות מיימונ' שכתבו על הרמב"ם שכן פשיט ס"פ אין בין המודר וכ' ואנחנו לא נדע משם ראיי' לזה, ולפמ"ש י"ל דראיי' דלמ"ד דר"י סובר הפקר כמתנה ובאמת גם ר"י מודה דלא צריך לבוא ליד זוכה, והא דל"צ באמת לבוא ליד זוכה כמתנה כסברת ר"י לחד מ"ד מזה מוכח דע"כ מטעם נדר כנ"ל

והקצה"ח הרגיש בעצמו מש"ס שבת, דנר וגיגית אפקורי מפקיר היינו מטעם הפקר ב"ד כמ"ש הרשב"א בחידושיו שם ושוב הקשה מהא דשבת דף קל"א גבי ציצית הואיל ובידו להפקירו ופי' רש"י ואינו ברשותו אי מפקיר לי' ותו לא רמיא חיובא עלי' ולרמב"ם קשה, ודחק שם דנהי דהוי שלו מ"מ אינו ברשותו ואינו חייב בציצית יעוין בו

ולפענ"ד היה נ"ל לפום רהיטא דהא דכתב הרמב"ם מטעם נדר, היינו במפקיר לפני חד דמועיל מדאורי' אבל במפקיר לפני שלשה סובר הרמב"ם דנפיק מרשותו לגמרי לפי איבעית אימא דש"ס ס"פ אין בין המודר הא דאפקרי' באפי תרי וכו' פי' הר"ן שם דאם לפני שנים או חד דין מתנה יש לו דמפקיר אדעתי' וצריך שיהי' כמתנה שתבא לידי זוכה, משא"כ כשמפקיר בפני שלשה דאוושי מלתא ואדעתי' דכולי מפקיר אז א"צ שתבא לידי זוכה, והפקר דין בפני עצמו יש לו יעיין שם, ואומר כי באמת אנן לדידן דהפקר בפני אחד מדאורייתא לרמב"ם נראה להרמב"ם מהסברא דיהי' רק כמתנה כיון דלא אוושי מלתא ויוכל לכפור בו כשירצה לא מהני רק עד דאתי ליד זוכה, אלא דמועיל שאינו חוזר אבל לאו משום דנפיק מרשותו רק מטעם נדר לא יחל דברו וכדכתב הב"י, אבל מודה הרמב"ם דאם מפקיר בפני שלשה ומפקיר לכל והכל יודעים בו ולזוכה יש עדים בוודאי מיד בהפקירו נפיק מרשותי' ובאמרו הדבר הזה יהא הפקר ויודע שאינו יוכל עוד לחזור בו מפיק ליה מרשותו כנ"ל, והרמב"ם לא היה צריך להוספת דברים דהפקר כנדר רק באופן דמפקיר בפני אחד כן י"ל, והשתא א"ש דהא דשבת גבי ציצית דבידו להפקירו בפני שלשה ויוכל לפטור עצמו לכן אינו דוחה

אלא דלא תישב דעתי לפרש דברי הרמב"ם דטעמו דהפקר עכ"פ בפני אחד מטעם נדר ולא נפיק מרשותו כלל, איך הטור והשו"ע דכתבו לשונו ודרכו דרכו בקודש בזה, איך פסקו לענין שבת בשביתת בהמתו דיפקיר בינו לבין עצמו ואיך יועיל, הא בהמתו הוא ולענין ביטולי חמץ ג"כ צריך לדחוק וכבר הרגיש קצת בקצה"ח וכתב דבאמת משום זה כתב רש"י דהטעם דביטול מועיל בחמץ משום תשביתו כתיב, ובביטול בעלמא סגי ועדיין אינו מובן, איך יהי' זה השבתה, אבל הו"ל כמ"ש הר"ן ריש פסחי' דמה"ת אינו שלו רק עשאה כאלו ברשותו והיינו שהצריך הכתוב שיגלה דעתו כי אינו רוצה בו כלל ולא מטעם הפקר אתינן עלי' כדין הפקר והשתא א"ש כיון דמופקר הוא ומבטל ומגלה דעתו שאינו רוצה וכל הרוצה לזכות יבא ויזכה די בכך, אבל אין זה משמעות ביטול חמץ ובלאו כל זאת דבר זר הוא וקשה לקבל

והנלפענ"ד כי כוונת הרמב"ם כך, דבוודאי הפקר מטעם שיצא מרשותו במה שאומר נכסי יהיו מופקרים בין לעניים בין לעשירים וכשמסכים בדעתו כך ושכל הרוצה לזכות יזכה ומוציא דבר זה מפיו יצא מרשותו ואינו חוזר בו, אלא במה יחוזק דברו ויבורר לנו כי רצה להוציא מרשותו ודיבור בעלמא אמר ולא עשה קנין כלל אלא כיון שמצד הדין גם אם אינו מוציא הדבר מרשותו אעפ"כ אינו יכול חוזר בו מטעם נדר ממילא כיון שאמר שמפקירו לכל, דבריו קיימים שלא לחזור בהם, ושוב זה בעצמו הוציאו מרשותו ואינו שלו כיון שבדבור מוציא מכחו שלא לחזור בו שוב ממילא מכח דיבור זה מוציא הדבר מרשותו ואינו שלו, ומיושב הכל כן נראה לי

שוב מצאתי ראיתי בספר מחנה אפרים הלכות זכי' והפקר פשיט' לי' כי לרמב"ם יצא מרשותו ודלא כקצה"ח הנ"ל והדרן דהפקר שאדם מפקיר בהמתו והוה כמו בהמת מדבר וגר שמת ולתוספתא פ"ב דבכורות יועיל הפקר להפקיע בקדושת בכור, וקושית טורי אבן תקשה לפ"ז וכבר העירותי לעיל, אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל יישב על נכון ומסקנתו כי מהני הפקר בבכור כפשוטו של עה"ג הנ"ל

אבל הצ"ע מה דתמה מעלתו ני' על לא הביא הרמב"ם ופוסקים הא דתוספתא דבהמת גר ומדבר דפטורה, והיותר תימא דלא הרגישו הגאוני' זצ"ל בזה, והנראה לי די"ל דוודאי בהפקר גם ר"י מודה דפליג בשותפות וסובר כל שיש לישראל חלק בו מרבינן מכל כמבואר פ"ק דבכורו' אבל בהפקר מודה דממעטינן מבקרך וצאנך ופשיט' יותר מבהמה דחציה של ישראל היא דלדידן פטורה הוא, ובתוספתא מפרש בהמת מדבר וגר להמעיין בסידור התוספתא יראה בתחילה מייתי הדברי' שפליג ר"י בשל שותפות ויד נכרי באמצע, ושוב מייתי בהמת מדבר וגר, ולא מייתי פלוגתא בזה דגם ר"י מודה ולזה מובא דין זה, אבל לרבנן אין בו מן הצורך ולכן השמיטוהו כנ"ל ועיין

והנה אופן ההפקר לפי המבואר בח"מ סי' רע"ג מדאורייתא בפני אחד הוה הפקר ומדרבנן בפני שלשה ובא"ח סי' רמ"ו דמחבר פסק דיוכל להפקיר בינו לבין עצמו וכבר תמה בתוס' שבת הלא מדאורייתא עכ"פ אחד בעי לשיטת הרמב"ם וכן פסק בד"מ ואיך פסק בפשיטות כאן נגד זה ודחק כי באופן שאי אפשר יפקיר עכ"פ לעצמו, ויעיין מחצית השקל תי' באופן אחר דסתם מפקירים וידוע לכל והוי כמו הפקיר בפני אחד כדי שיהי' יוכל לזכות בו ונסתייע מסברת הב"י לר"פ יעוין בו, ותמוהי' דבריו האיך ידוע שהפקיר אולי מכר והקנה לגוי כמו שמבוארים שם תקנות אחרות ולהרב"י ג"כ קשה כהנ"ל ולדידי' יש לדחוק מ"מ טוב לו לפרש כי אולי יחזיקו בו ויחשבו כי אפקרי' משום איסורא ויען כי באמת הפקירו טוב שיפרש דברו שאינו מפקיר רק לשבת, אבל שנינקוט סברא זאת שיחשב כמו שהפקירו בפני א' קשה ואולי י"ל כי הרמב"ם סובר דצריך בפני אחד גם למסקנא הטעם דאם אמר הדברים בינו לבינו הם פטומי מילי בעלמא ולא יוודעו לשום איש וממילא אינו אומר בלב שלם ומדאורייתא לא מהני וחכמים תקנו עוד שיהיו שלשה שנים מעידים ואחד זוכה שלא יוכל להכחיש הזוכה ומדאורייתא מהני בפ"א שיודע בו ויזכה ובאמרו הריני מפקיר מיד יצא מרשותו בדיבורו כיון שזה השומע, יזכה בו חזינן שרצה להוציאו מרשותו ולאו פטומי מילי בעלמא נינהו, וי"ל כי כן לענין אם מפקיר להוציא מאיסורא גם שלא בפני אחד הדברים מוכיחים בעצמם כי מפקיר ומוציא מרשותו ורוצה שיהי' קיום לדבריו להנצל מאיסורא ובפרט דחזי' כי כבר התנה עם הנכרי לשבות בשבת וכ"כ תוס' בשבת גבי גיגית ונר סברא זאת דוודאי מבטל בלב שלם לענין דרבנן דל"צ שלשה וי"ל ג"כ לענין דאוריי' לפי שהסברתי דלא מועיל הפקר דברים רק ביש הוכחה מדבריו כי מוציא הדברים ויודע ורוצה שיתקיימו דבריו ויצא מרשותו והוא בגווני' אלו אז מועיל והנה לתי' התוס' שבת ולתי' מהר"ש לא יועיל בינו לבין עצמו רק בשבת ולפמ"ש כל מקום שרצה לעשות תקנתא לאיסור או היכא דמצוה