כתב סופר יורה דעה רכה

במ"ע לפדות בכורי ישראל, ואפילו ציבור שכולם לוים ויש ביניהם בכור ישראל מחויבים לפדותו בממון צבור, א"כ נעשים שלוחים לפדיון בכורים עכ"ל, וע"ז השיג מעלתו ני' מאין לנו מ"ע שב"ד מחויבים לפדות בכורי ישראל, ולא דנינן עלה, אלא מתורת זכות ושליחות של הבכור וע"ז אנו דנין, אם יוכל כהן ולוי להיות שלוחים ויפה השיג וצ"ע

והנה לפענ"ד בענין זה דכיון דכל ישראל ערבין זה בזה וכל אחד מחויב לעשות התפעלות שיקיים כל אחד מישראל מצוה המחויב עליו, וערב אחד בעד חבירו מקרי מחויב בה, ופסקינן בכל מצות אע"פ שיצא מוציא והטעם כמ"ש רש"י ר"ה דף כ"ט ע"א, ויעיין לשון הרא"ש ברכות פ' ג' סי' י"ד שז"ל, שלכן מוציא אע"פ שלא אכל שערב הוא בעבורם ועליו להצילם מן העבירה ולפטור אותם מן המצות כ"כ בפ"ב שם, ומהאי טעמא יוכל נמי לברך וציונו בכל מצות שעשה בשביל חבירו ועיין מג"א סי' תל"ב סעי"ק וי"ו ובדג"מ שם וזה להוציא חבירו, ונ"ל משום זה מקרי כהן ולוי מחויב ושייך בדבר הגם בדנפשי' ליתא מ"מ איתי' בדנפש' מקרי, אלא לכאורה נ"ל דשאני בזה דבר חיובא הוא, ומצוה עליו לעשות אלא שכבר יצא ועוד יתחייב לעשות כשיגיע הזמן, כמו קדושין ומצה ותקיעת שופר וכדומה, לכן הגם שעתה אינו מחויב מ"מ מטעם ערבות מחויב מקרי משא"כ בנדון דידן שמעולם כהני' ולוים אינם מחויבי' לפדות ולא יבאו לחיוב לעשות מצוה זו בעצמן, אבל הא ליתי' דהרי הרא"ש כתב שם, דנשים אינן מוציאות אם אינן מחויבות בברכת המזון מן התורה כיון שאינן בכלל ערבות, ומאי צריך לטעם זה, יאמר כיון שמעולם לא נתחייבו, ולא יתחייבו לברך, ולכן אינן מוציאות וע"כ דס"ל אם היתה בכלל ערבות היתה יכולה להוציא לכן צריך לטעם שאינן בכלל ערבות, וכי כן י"ל בכהן ולוי שהן בערבות מחויבי' בדבר מקרי ונעשים שליח לפדות כמו שליח להוציא בקידוש הגם שכבר יצא כנ"ל, ולא תקשה עלי מש"ס קדושי' דף כ"ד ע"ב דהוכיח דע"כ כהן משלוחי דרחמנא דמה דאנן לא מצינן למיעבד לא נוכל למשוי' לזה שליח התם שאני דלעשות שליח צריך דאיהו מצי למיעבד, דיהי' שלוחו במקומו וידו כידו, ואיך אפשר שיהי' יד שליח כיד המשלח, בדבר שאין המשלח באפשר לעשות ולכן צריך ג"כ לעשות שליח שיהי' המשלח יוכל לעשות עתה, אבל בדבר שא"צ להיות שליח אלא שיהי' שייך בענין זה, ועבד ליתי' בגט כלל, ואין שייכות בו, ואין נעשה שליח במקום המשלח משא"כ במצוה דחיוב דישראל רמי גם על כהן ולוי גם על כל ישראל כנ"ל, ואולי יש לכוון דברי בדברי אאמ"ו מאוה"ג זצ"ל והדין נייח לנו לקיים מילי דאבוהא אבוהון של ישראל זצ"ל

ועוד נ"ל לפום רהיטא עפמ"ש הרשב"א גיטין דף כ"ג ע"ב בשם מהר"י מיג"ש דעבד נעשה שליח להולכה ולא לקבלה, והסביר שם כיון שאין זה גמר הענין ועיקר הגט הוא רק כשבא ליד האשה לא צריך דאיתי' בדנפשי' עיי"ש, ובאמת רוב ראשונים ל"ל לחלק בין הולכה לקבלה ומ"מ חוששים ליחידאה בטור ושו"ע א"ע סי' קמ"א, ואולי ס"ל דווקא בגירושין ס"ל דאין לחלק בין הולכה להבאה, כיון דילפינן שליחות דידיה ודידה להדדי לכמה דברים, ולכן כיון שאינו ראוי' לקבלה אינו ראוי' להולכה, אבל בפדיון י"ל שכהן ולוי נעשים שלוחים כיון שאין גמר רק כשכהן מקבל, ועד דמטי לידי כהן אינו פדוי א"צ כ"כ דאיתי' בדנפשי' כיון דאיתי' בשליחות בשאר ענינים ואולי יש לחלק בין הענינים, מלבד זה סברת הרשב"א בשיטת מהר"י מיג"ש קשה להסביר

והנה מעלתו ני' כתב משמי' דהגאון מוה' ליפמן אב"ד דק"ק ס"ה ני' דהתחכם למצא דכהן איתי' בפדיון בדנפשי' שנולד לו בן חלל כמבואר בש"ע יו"ד סי' ש"ה סעיף י"ט, ויפה כ' מעלתו ני' שלשיטת תוס' בכורות דף מ"ז ע"ב ד"ה הבן וכו' ס"ל דהאב אינו מחויב לפדות בנו בן חלל רק החיוב על הבן א"כ ליתי' בדנפשי' דהא הכהן בעצמו אינו מחויב לעולם בפדיון, והנה למעיין ברש"י שם יראה כי פליג בזה על תוספ' דס"ל דגם על האב איכא חיוב שכתב בד"ה שהרי זכה אביו בפדיונו דאי נמי יהיב לי' האב הוי מפריש לי' ושקל לי' לנפשי' דהא כהן הוא וכו' נר' דס"ל דהאב בעצמו מחויב לפדותו וכן נר' ממ"ש רש"י בד"ה דאמר לי' וכו' שאם היה האב פודה אותן וכו', וכן נר' מלשון הרא"ש למעיין בו, וע"כ כהן איתי' בדנפשי' ודבר זה במחלוקת תוס' ורש"י תלוי', מ"ש מעלתו ני' נימא כל שאין אחרים מצווין לפדותו אין מצוה לפדות אחרים צ"ל ג"כ כתירוץ תוס' שאם היה בר ישראל היו אחרים מצווים עליו וכן מוכח מדבן לוי' וכהנת מחויב לפדות בנו הגם שאין מחויב לפדות עצמו, עיין הפלא"ה קדושין דף כ"ט שנתקשה בזה והעלה מדנפשי' כתירוץ תוס' כאן, ולדינא נ"ל דהמחבר נקט ע"כ שיטת תוס' דלפמ"ש הרא"ש דבן חייב להפריש נוטל לעצמו כמו בירש מאבי אמו כהן וצריך להפריש ומניח לעצמו, ונ"ל פשוט דכן ס"ל לרש"י כשאב חייב לפדות שצריך להפריש ונוטל לעצמו וכן נראה מפורש מלשון רש"י ולמה לא כ' המחבר, בשנולד בן חלל לכהן שחייב אחר שלשים להפריש ולהחזיק לעצמו וכגון דא צריך להאמר ולא כתב רק במת האב אחר שלשים שצריך הבן להפריש, וע"כ דהכריעו כשיטת תוס' דא"צ האב לפדות כנ"ל והדרינן לדינא, דכהן ליתי' בדנפשי'

והנה הארכתי בזה הענין ופה נקצר ותהא שביתת קולמסי ידידו אוהב נפשו הדש"ת באהבה פה פ"ב יום ה' פ' וארא

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קנג

יראה בנחמה בעיר ה' שמה וישבע שובע שמחות ורב ברכות ה"ה ידיד נפשי הרב הגאון הגדול המפורסים ע"ה פ"ה צדיק כביר כקש"ת מוה' יששכר בער ני' אב"ד דק"ק מק"ל יע"א

גי"ה קבלתי והנני למלאות רצון צדיק ואוהב כמותו, שמתי עיוני פה כפי האפשר כי אין לי פה ספרים כל הצורך וכשאני לעצמי מה אני לתקוע עצמי בדבר הלכה למעשה, מ"מ לא אמנע מהדר"ג ני' אשר העלתה מצודתי והוא ישים עיני כבודו על דברינו ואת אשר יבחר יקרב אחר בדיקה וחיפוש מפי סופרים וספרים ספרן של צדיקים רבותינו נ"ע בעלי תשובה שלימה זצ"ל

והנה נפשו היפה בשאלתו, לחוות לו דעתי העני' ע"ד אחד שקנה פרה מבכרת מנכרי ומשך הפרה לביתו ולא נתן מעות וקודם שנתן המעות לנכרי מכר הפרה לנכרי אחר במשיכה בלי נתינת מעות באופן שבין נכרי לישראל וישראל לנכרי לא היה כי אם קנין משיכה, ופשוט בעיני פר"מ ני' דאין בית מיחוש לקדושת בכור לחוש לדעת רש"י ודעימי' דמעות בנכרי קונה דממ"נ אם קנין נכרי במעות גם הישראל לא קנה במשיכה מאת הנכרי שקנה ממנו הפרה, ואין להחמיר ולמינקט חומרא בתרתי כיון דהיא בבהמה אחת מאן דמחמיר הוא כסיל בחושך הולך, ושוב האריך פר"מ ני' בשיטת הרמב"ם דבנכרי מעות ומשיכה קונה

בתחלת הרעיון היה נ"ל פשוט דאין כאן בית מיחש כלל ופשוט יותר מביעא בכותחא, אמנם אחר יישוב הדעת נ"ל דיש לעיין טובא, ועכ"פ אינו פשוט, כ"כ, ולהיות כי הדר"ג ני' האריך בשיטת הרמב"ם, לכן גם אני ארחיב הדבור תחלה בישוב הרמב"ם ואח"כ נבוא למטרת כוונתינו בעזה"י

פתח דברינו יאירו לבאר, שיטת הרמב"ם דס"ל דישראל מנכרי, ונכרי מישראל קונה בתרתי, או מעות, או משיכה, והוא נגד סוגיא רפ"ב דבכורות דמבואר מדישראל בחדא נכרי נמי בחדא, והה"מ כתב דיש לו לרמב"ם ראיי' מסוגי' דע"ז ע"פ קושית תוס' שם ופסק כסוגי' דע"ז נגד סוגיא דבכורות, ועדיין קשה למה שביק סוגיא דבכורות במקומה ופסק לסוגיא דע"ז ובע"ז אין מפורש דחולק על סוגיא דבכורות רק מכח קושיא וכל קושי' יש לה תירוץ, וגם להבין במאי פליגי הסוגיות והה"מ מביא הרמב"ן בהלכות למסכת בכורות דפוסק כסוגיא דבכורות, ועיין ריטב"א בע"ז ורשב"א תוה"ב ומובא בב"י יו"ד סי' קל"ב בשם רמב"ן דמפרש ומתרץ סוגיא דע"ז דס"ל לאמימר דבנכרי או כסף או משיכה קונה ומ"מ להלכתא פוסק כסוגיא דבכורות ועיין זה ברי"ט אלגאזי בבכורות שם וצריך עיון על הרמב"ם

וטרם אענה מה שנ"ל ביישוב הרמב"ם אומר דנ"ל כי כשיטת הרמב"ם היא שיטת רבו דרבו הרי"ף ז"ל וע"פ הרוב, שיטת הרמב"ם כשיטת הרי"ף, הנה הרי"ף בב"מ כתב דישראל בכסף מקו"ח אם גופו קונה בכסף ממונו לכש"כ ותפס עליו הנמק"י וכן חי' ר"ן האי קו"ח מופרך הוא דישראל מנכרי ונכרי מישראל במשיכה וגופו בכסף כבש"ס בכורות דדחי לקו"ח זה מהאי טעמא לריש לקיש וה"ה לרבי יוחנן, ועיי' פ"י בב"מ והי' נלפענ"ד ואימא בי' תחלה מלתא בסוגיא דב"מ דמסיק לר"ל אליבא דר"ש לא קאמינא כי קאמינא לרבנן, וצ"ל כיון דר"ש ע"כ לא משמע לי' ממשמעות הקרא מיד עמיתיך דבר הנקנה במשיכה מנ"ל לר"ל לעשות פלוגתא במשמעות קרא בין רבנן לר"ש, ולעשות הפלוגתא בעיקר הקנין, ביותר הול"ל רבנן ג"כ ס"ל מעות קונות ופליגו בדר"ח בתקנא בעלמא אם כשם שתקנו משיכה במוכר וכו', וטוב יותר לעשות פלוגתא בדר"ח מלומר דפליגי במשמעות דורשים דקרא וצ"ע לכאור', וי"ל דוודאי אי איכא קו"ח דיקנה בכסף מדגופו קונה בכסף, ממונו לא כש"כ, משום משמעות הקרא לחוד לא הוי דחינן הקו"ח והי' דחקינן במשמעותי' דקרא קצת, אלא כיון דליכא קו"ח, דנכרי יוכיח דאם ישראל בכסף נכרי במשיכה הגם דגופו בכסף וכיון דקו"ח מופרך מעצמו הדרינן למשמעות הקרא דישראל במשיכה נכרי בכסף לפי המבואר בסוגיא דבכורות, הא דממעטינן נכרי מקנינו של ישראל והוא למ"ד גזל גוי מותר ואייתר עמיתיך, אבל למ"ד גזל גוי אסור לא אייתר עמיתיך וקנין נכרי וישראל שווים, ולפ"ז אם ישראל ונכרי שווים ואין אנו יודעים איזהו קנין בשניהם, אי שניהם בכסף או במשיכה, אנו אומרים בכסף בשניהם משום קו"ח אם גופו בכסף, ממונו לא כל שכן, ומשום משמעותי' דקרא לא נדחת קו"ח, והא"ש דאמר ר"ל בפשיטות לר"ש קאמינא ר"ש לא לשיטתו דס"ל גזל גוי אסור