כתב סופר יורה דעה רכג

וכשאני לעצמי היה נ"ל דוודאי אם המשלח עומד אצל השליח כשעושה שליחותו בוודאי ראוי יותר שהמשלח מברך דמצוה דילי' היא ושלוחו כמותו, ובשעה שהשליח עושה כמו שהוא בעצמו עושה ומקיים המצוה, ויוכל לברך על קיום המצוה, יותר ממה שהשליח יברך שאינו רק נטפל למצוה, וגם ברכת המשלח מבוררת יותר שמברך בלמ"ד אבל השליח אינו מברך לשיטת הרמב"ם רפ"ג מהלכות מילה בלמ"ד רק בעל, ומ"ש הרמב"ם ואחד העושה אותה לאחרים מברך, היינו כשאין הבעלים בשעת עשיית המצוה, שא"א לבעלים לברך יוכל הוא לברך, משא"כ ברכת שהחיינו לא יברך לעולם כן י"ל, וכן מ"ש בהלכות מילה, דהמל בן חבירו מברך על המילה, ואם מל בנו מברך למול, ג"כ כוונתו, כשאחר מל בן חבירו ואין האב שם או שאינו יוכל לברך מברך המל בעל אבל כשהאב שם מברך האב, אלא מדכתב שם ואם מל את בנו מברך למול משמע דווקא כשמל בעצמו את בנו אז מברך, אבל כשאחר מל, המל מברך על המילה הגם שהאב שם, וי"ל דווקא במצות מילה שאם אין האב מל החיוב על הב"ד ולכל ישראל שימולו, לכן המל מברך הגם שהאב שם בשעת מילה דמצוה דילי' של המל הוא, ועיין ש"ך ח"מ רס"י שפ"ב שהוציא מרא"ש חולין פ' כיסוי הדם דכשהאב איננו מל בעצמו הגם שמצוה לאחר למול מ"מ מצוה לאו דילי' דאב היא ולא אמרינן שלוחו כמותו, ועיין קצה"ח שם שמבאר הוכחת ש"ך ומסיר תלונת התב"ש סי' ב' ודבריו נכונים ופשוטים בכוונת הש"ך, ולכן ס"ל לרמב"ם דאחר המל מברך גם כשאב עומד עליו, ומ"מ מברך בעל הגם דמצוה דידי' הוא כיון שאין האב מל, מ"מ כיון דחיוב יותר על האב, וגם על המל אין המצוה מוטלת לבד אלא על כל ישראל לכן מברך רק בעל כבש"ס פסחים דלא סגי דלאו איהי מל עיי"ש כן הי' נ"ל בהשקפה ראשונה בכוונת הרמב"ם הלכות ברכות אלא בתה"ד סי' ק"מ דמייתי הב"י או"ח סי' תקפ"ה נראה דס"ל בכל המצות שליח מברך אפילו עומד המשלח עצמו אצלו, דהא כתב שם בתוקע לאחר כיון דעיקר המצוה השמיעה, והוא בעצמו מקיים המצוה בשמיעתו ראוי' שהוא בעצמו יברך כמו מי שקושר תפלין לחבירו בוודאי הוא מברך ולא הקושר הגם שע"י השליח נעשה המצוה מ"מ הוא עושה עיקר המצוה ששומע התקיעה ויצא בעצמו, אלו דבריו, מזה נראה בעין דס"ל דבכל שאר מצות כמו מעקה סוכה מילה וכדומה שכל המצוה נעשה ע"י השליח השליח מברך ולא המשלח אפילו עומד עליו בשעת עשי' ונראה דס"ל לתה"ד שכן ס"ל לרמב"ם בכל מצוה שיש בה עשי' ואין המשלח יוצא בעצמו רק בתורת שליחות, אבל בתקיעת שופר וקושר לו תפלין וכדומה שהוא בעצמו מקיים המצוה גם הרמב"ם מודה דמברך בעצמו כי הוא המקיים והעושה, ובב"י או"ח סי' תקפ"ה כ' דשיטת הרמב"ם כשיטת תה"ד, ובכה"ג הקשה הא הרמב"ם ס"ל דשליח מברך, ותה"ד ס"ל דהמשלח מברך בעצמו, ולפמ"ש א"ש דמדכתב תה"ד הטעם בתק"ש משום שיוצא בשמיעה ומקיים המצוה בעצמו, נראה דווקא במצוה זו אבל כל שהמצוה נעשית על ידי שליח והמשלח יוצא ע"י עשייתו, ואין לו בו למשלח רק עשיית השליח, כה"ג השליח מברך וזה כשיטת הרמב"ם, דרמב"ם לא כתב אלא דהעושה לאחרים מברך, היינו בכה"ג, אבל בתק"ש וקושר לו תפלין אינו עושה לאחרים, דאחרים עושים בעצמם והמה רק סניף שעל ידיהם מקיים המשלח המצוה אין זה בכלל מ"ש דעושה לאחרים, וגם הרמב"ם ס"ל בזה דמברך בעצמו, כנ"ל כוונת ב"י, ועיין מג"א סי' תקפ"ה שכ"כ ע"פ כנה"ג ועיין מחצית השקל פירושו בדברי כנה"ג, ולמעיין בכנה"ג יראה דרחוק פירושו בכוונת כנה"ג, ומ"מ דברי מג"א נכונים עפמ"ש, ושכן כוונת ב"י, והחילוק מוכרח בתה"ד דהכי ס"ל

והנה המג"א סי' תל"ב כתב דלהכי בעושה שליח לבדוק החמץ השליח מברך דמ"מ מצוה קעביד, ומביא ראיי' ממילה דמצוה על אבי הבן, ומ"מ אם אחר מל אחר מברך, ובדג"מ דחה דמיון זה דשם כל שאין האב מל חייבים ב"ד למולו לכן כל אחד יוכל לברך, ונ"ל דס"ל למג"א הא דמצוה על הב"ד היינו בדליכא אב או שאין האב כאן, או אינו רוצה למולו, אבל כשאב עושה שליח מצוה דילי' הוא ושלוחו כמותו, דלא כמ"ש הש"ך חו"מ סי' שפ"ה, אלא כפשיטותו של ד"מ יו"ד סי' רס"ד דס"ל במילה שלוחו של אב כמותו, ודן המג"א מדמברך אחר המל בשליחותו של אב דמצוה של האב לגמרי והשליח איננו רק שלוחו כמו בשאר מצות ואעפ"כ השליח מברך, עכצ"ל שיש לו קצת מצוה, וה"ה בבדיקת חמץ, ונ"ל להסביר כיון שכל ישראל ערבים זה בזה, ולהכי אע"פ שיצא מוציא, ולכן יוכל השליח לברך הגם כי עיקר המצוה של האב, מ"מ גם הוא מקיים המצוה בזה מצד חלק ערבות שעליו, כנ"ל להבין, ועיין ר"ה דף כ"ט ע"א וברש"י שם, ומ"ש דג"מ ראי' מהפרשת חלה ותרומה דשליח מברך יש לדחות דשם גם השליח שייך בגווה דמתקן הכרי ועיסה דבלא"ה אסור לו לאכול ממנו

והנה בכנה"ג סי' תקפ"ה נתקשה בשיטת הרמב"ם מאי שנא ברכת שהחיינו מאי שנא ברכת עיקר המצוה, וכתב דבעיקר הברכה כיון שהוא עושה מעקה או מל בן חבירו או קביעת מזוזה וכדומה ש שהוא עושה המצוה מחויב הוא לברך בשביל עשיית המצוה, אבל אין מברך שהחינו כיון שאין עושה לעצמו עכ"ל, ודבריו אינם מובנים אם מברך על המצוה משום שעושה המצוה, למה לענין שהחינו לא נחשוב אותו לעושה מצוה, ומ"ש מחצית השקל בכוונתו מלבד שהסברא דחוקה וקשה להסבירה רחוקה היא ג"כ בכוונת כנה"ג, ולפע"ד י"ל בשלמא הברכה על המצוה ראוי' ויוכל לברך כיון שיש לו חלק במצוה מצד ערבות כמ"ש, משא"כ ברכת שהחינו דאינה באה רק על המצוה שבאה מזמן לזמן, וכתב הרמב"ם ה"ה מילה ופדיון הבן, דאינם מצו' ואינם תדירות בכל עת היא ג"כ בכלל מצוה שבאה מזמן לזמן דמברך שהחינו, וכ"ז לעושה מצוה בעצמו, אבל העושה לאחרים שמל ופודה בן חבירו מצוה זו אפשר שתבוא לו בכ"ז ובכל עת שיעשה שליח להרבה ילדים למול דהרבה ילדים ישנם בעולם שמחויבי' אביהם למולם ולפדותם לכן אין בדין שיברך שהחינו כנ"ל נכון

ואפשר בתקיעת שופר שהמצוה בעצמה באה מזמן לזמן גם שליח ח מברך שהחיינו דשליחות זה באה מזמן לזמן כנ"ל אלא מדסתם הרמב"ם וכתב דשהחיינו אינו מברך אלא כשעושה בעצמו ולא כשעושה לאחרים וקאי שם על מה שכתב תחילה דמברכינן שהחינו כגון שופר סוכה לולב מילה ופדיון, וע"ז כתב חילוק בין הברכות שברכת שהחינו אינו מברך רק מי שעושה לעצמו ולא לאחרים, נראה דקאי גם על ברכת שהחינו של שופר, בשלמא לענין ברכת מצוה עצמה כתבנו שפיר לעיל דמודה הרמב"ם בתוקע לאחרים, הגם דמסתם סתם הרמב"ם מדויק ונשמע מדבריו שכתב בשעושה לאחרים, ובתק"ש אין השליח עושה לאחרים רק השומע ע"י עושה המצוה בשמיעתו ומברך על מצות עצמו שעושה, אבל בברכת שהחינו אין רמז ורמיז' לחלק בין שופר לשארי מצות

והנה בכנה"ג בסוף דבריו כתב וז"ל אבל בתק"ש אע"פ שכבר יצא מברך התוקע ברכת שומע וברכת שהחינו כיון שהוא שלוחו, ודבריו סתומים ופרושו של מחהש"ק רחוק להעמיס בדבריו שכל כי האי הו"ל לפרש וגם הסברא דחוקה ואין לה מובן כ"כ, והנכון יותר מה שראיתי ביד אפרים שסביב הש"ע סי' תרפ"ה שכ' בכוונתו דלא איירי הרמב"ם רק כשאין המשלח רוצה לצאת בברכתו או ש שאיננה שם, אבל כשמברך לו והמשלח שומע והוי כעונה והוה כמו שהוא עצמו מברך, מזה לא איירי הרמב"ם דיוכל השליח לברך והוא שומע וכאלו מברך בעצמו וזה נכון, ועיין כ"מ הלכות ברכות, ובב"י סי' תרפ"ה נראה כוונתו ג"כ כהנ"ל דכה"ג להוציא המשלח בשמיעת ברכת שהחיינו גם הרמב"ם ס"ל דמברך שהחיינו, ולאו דווקא בתק"ש ה"ה במל וקובע לו מזוזה, ובעלים שומעים ומתכוונים לצאת ברכת שהחיינו יוכל השליח לברך, ומיהא ליודע ובקי בוודאי טוב שיברך המשלח בעצמו דמצוה בו יותר מבשלוחי, ומ"ש הרמב"ם סתם דברכת שהחיינו אינו מברך אלא העושה בעצמו, לא נכלל בזה בסתמא גם שלא יברך להוציאו למי שהמצוה שלו בשמיעה דאז הוא כמברך בעצמו ע"י שמיעת אוזן, ושומע כעונה ואין השליח מברך על מה שהוא עושה לאחרים רק מברך על מי שמחויב במצוה והוא השומע כעונה בעצמו, וגם מ"ש הרמב"ם בפ"ג מהלכות מילה דאב מברך שהחיינו משמע ולא אחר שמל י"ל כהנ"ל דכתב דאב מברך, אבל אחר שמל בן חבירו אינו מברך שהחיינו, אבל כשמל אחר ומברך שהחיינו בפניו והוא יוצא בשמיעה כעונה הוא בכלל אב מברך שהחינו כנ"ל נכון, ולדעת כנה"ג ע"פ פירושו של מחהש"ק דווקא בשופר יוכל השליח לברך שהחיינו בשליחותו, קשה הא הרמב"ם כתב סתם דברכת שהחינו אין מברך רק העושה לעצמו, וקאי על כל מצות שהזכיר תחילה שמברכים שהחינו ובתוכם מצות שופר, אבל לפמ"ש א"ש הכל נכון

והנה מה שהעלה אבא מאוה"ג זצ"ל בחיוד"ע סימן רצ"ח זצ"ל דבאמת השליח מברך כשאינו עושה המצוה בפני האב ושלא בפני המשלח, יפה כ' מעכ"ת שי' מסתימת ומלשון הרמב"ם הלכות ברכות שכתב מצוה שאין עושה לעצמו אינו מברך שהחינו משמע לעולם אין מברך אפי' המשלח איננו עומד אצלו כיון שאין המצוה שלו היא, ומ"מ י"ל במילה דמצוה שלו היא, יברך שהחינו, וראוי' לו לברך אפילו כשאב עומד עליו, כיון שעיקר המצוה שלו היא, ויש להעמיס כן ברמב"ם שכתב מצוה שעושה לעצמו לאפוקי שאינו עושה לעצמו, ממילא נכלל ונאמר חוץ במל בן חבירו דעושה לעצמו שהוא מחויב בדבר כן יש מקום לומר, אלא מדכתב בהלכות מילה פ"ג דאב מברך שהחינו, אב ולא אחר נראה דאפילו מל בן חבירו אינו מברך שהחינו ואפילו מל שלא בפניו אלא דטעמא למה, כקושי' אבא מאוה"ג זצ"ל דבמילה וודאי קשה, וצריכי' אנו למ"ש לעיל דבברכת שהחינו תלי' במידי דבאה מזמן לזמן או שקבוע לו זמן כשופר ולולב וכדומה, או שבא בטבע לעתים ולזמנים רחוקים כפדיון ומילה, אבל בשליח שאפשר שיבוא לו המצוה הזו כמה פעמים בשנה ואפילו ביום אחד, בכה"ג לא תקנו ברכת שהחינו, ובזה א"ש הכל: