כתב סופר יורה דעה רכא

אם לא שנאמר דמהרי"ק אזיל בשיטת תוס' פ"ק דסנהדרין דף ג' ד"ה מה דיני נפשות וכו' דווקא גבי רובא לרדיא לא אזיל שמואל בתר רוב דרוב גרוע הוא, ועיין ב"ח סי' רל"ב מ"ש לפרש דברי תוס', וכבר הקשה על דברי הב"ח ופירושו בקונטרס הספיקות כלל ו' סי' א', ועיין שב שמעתתא שמעת' ד' פ"ו מ"ש בכוונת תוס' עפמ"ש רמב"ן במלחמות קדושין פ"ב בסוגי' דסבלונות דלא אזלינן בתר רוב המנהג וכ"כ בריטב"א קדושין, ומה"ט רובא דלרדיא גרוע דבמנהגא תליא עיי"ש, ואני בעניי כבר העלתי במק"א ביישוב קושית הבית מאיר ובאבני מלואים שם על רמב"ן מר"פ המוכר פירות דרובא דתליא במנהגא הוא ואזיל רב בתרי' לפע"ד לא קשה מידי עד כאן לא אמר רמב"ן אלא במנהג דליכא טעמא להנוהגים כן כמו רוב מסבלי והדר מקדשי דליכא טעם לאלו דמסבלי תחלה, ולמיעוט דמקדשי והדר מסבלי איכא טעם כמ"ש הר"ן שם דאין לבם בטוח לתת לה סבלונות שחוששים שמא תחזור בה לכן לא מסבלי עד דמקדשי תחילה, ורובא דמסבלי תחילה אין חוששים לזה, אבל אין להם טעם להיפוך לסבל תחילה דוודאי בטוח יותר לקדש תחלה ומנהגא בעלמא הוא רוב כי האי רוב גרוע הוא דמשתנה מזמן לזמן ע"פ דיעות בני אדם אבל רובא לרדיא מלתא בטעמא הוא שנהגו כן דצריכים רדיא בכ"מ וזמן בוודאי רוב גמור הוא, וכן יש להוכיח מדברי רמב"ן שם שלא כתב הא מלתא דרוב גרוע רק במנהג דמסבלי והדר מקדשי ולא ברוב דמקדשי והדר מסבלי עיין היטיב ותמצא כי טובים דברינו בעזה"י ושם בארה

גם מסוגית ש"ס ב"ב נראה דאפילו ברוב גמור ס"ל לשמואל דאין הולכין אחר הרוב ועיין ביש"ש שם, וגם אם נאמר דמהרי"ק כתוס' הנ"ל ס"ל עדיין לא אתי שפיר מנ"ל לומר בפשיטות דאפילו בשמא ושמא ס"ל לשמואל דאזלינן בתר רוב גמור וכ"ש בתר שני חזקות דלא אלימו כרוב כמ"ש

ועלה במחשבה לפני ליישב דינו של מהרי"ק דפשיטא לי דבנידון של מהרי"ק וכדומה צריך לפדות ולתת לכהן דמי פדיונו במתנה על מנת להחזיר דיוצא בו מעיקר הדין ואין בו רק איסור דרבנן על הכהן משום דהוי ככהן המסייע בבית הגרנות ומשום ושחתם ברית הלוי כמבואר פ"ק דקדושין, וכ"ז כשיש חיוב וודאי שצריך לתת לכהן בדליכא כהן שרוצה לקבל על מנת להחזיר אז אסור לכהן לקבל ע"מ להחזיר, אבל כאן אם לא יקבל על מנת להחזיר לא צריך האב לתת לשום כהן במתנה גמורה כה"ג מותר לכל כהן לקבל במתנה ע"מ להחזיר דאם לא יקבל על מנת להחזיר לא צריך ליתן כלל כנ"ל פשוט, וכי כן בוודאי מחויב האב לעשות כל טצדקי להמציא לו כהן שיקבל ממנו עמ"ל ומצוה על הכהן לקבל ממנו כדי שיקיים האב המצוה כנ"ל פשוט וברור, ואקדים עוד מה שחידש לנו תוספ' בכורות רפ"ג בד"ה ר' יהושע ובד"ה לקולא לא חייש כיון שאנו מחזיקין הרוב ודנין על פיו לענין איסור וכוודאי מיחשב לנו גם לענין ממון אזלינן בתרא, וי"ל דאזיל מהרי"ק בשיטת תוס' וכיון שהנחנו דמחויב האב לפדות במתנה עמ"ל מכח שני חזקות ממילא מחזקינן חזקות אלו גם לענין ממון, ומחויב לפדות את בנו להיות הממון לכהן לחלוטין כשלא נמצא לו כהן שרוצה לקבל מתנה עמ"ל, כיון שכבר החזקנו וחייבנו אותו לפדות ע"פ חזקות אלו, (ולפי זה אסור לשום כהן לקבל במתנה על מנת להחזיר כיון שאם לא יקבלו הכהנים מהאב במתנה עמ"ל מחויב ליתן דמי הפדיון לחלוטין לכהן אם כן שייך בזה שחתם ברית הלוי כמובן ויש לדחות)

אמנם כן הרא"ש שם לא ס"ל כתוס' דהא מתרץ שם כתי' תוס' דלענין ממון לא אזיל ר"י בתר רוב וחזקה דאין הולכין בממון אחר הרוב, ולא דחה כדדחי תוס' כיון דלענין איסור אזלינן בזה בתר רוב ה"ה לענין ממון, ש"מ דלא ס"ל כתוס', וכן מבואר מרמב"ן בכורות שכתב דווקא לענין איסור ללקות כגון על לאו דגיזה ועבודה ולהקריב למזבח לא חיישינן למיעוטא אבל אין צריך ליתנו לכהן דלא כתוס', וכבר הרגיש בזה מהרי"ט אלגזי שם דרא"ש ורמב"ן לא ס"ל כתוס' עיי"ש

ויש לי לעשות סמוכים לשיטת רמב"ן ורא"ש מכתובות דף י"ב ע"ב דלא אזיל ר"י בתר חזקת הגוף להוציא ממון, ולמ"ד מקח טעות הרי יש לנו לדון גם לענין איסור א"א, ולענין איסור אזיל ר"י בתר חזקת הגוף כדאמר רבא לקמן פ' המדיר דף ע"ד ע"ב כי לא אזיל ר"י וכו' הרי דס"ל הגם שאנו דנין באותו דבר לענין איסור מ"מ לענין ממון לא דנינן אותו ענין כך, ואין לומר משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וגמר ובעל לשם קידושין דכבר כתבו האחרונים דשם לא שייך אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות שא"א לו לברר עד שבעל, ועיין בבני אהובה, וכה"ג קשה מלקמן פ' המדיר סוגיא דמומין דמתרץ ר"א רישא ר"י והא ברישא שם וודאי יש לנו לדון גם לענין איסור ולר"י אזלינן בתר חזקת הגוף לענין איסור, ולענין ממון לא אזיל בתר חזקת הגוף מכל זה ראי' לרמב"ן ורא"ש דלא כתוספות

ובחדושי לסוגיא דמומין העלתי עפ"ז תי' לקושית תוס' על ר"א דאמר תברא מי ששנה זו לא שנה זו רישא ר"י וסיפא ר"ג למה נקיט לר"י נמצא בבית אביה הו"ל לאשמועינן רבותא יותר לר"י בשנכנסה לרשות בעלה ולר"ג הו"ל לאשמועינן יותר בעודה בבית אביה, ולמ"ש י"ל עפמ"ש פ"י והפלאה דבסיפא אין לדון כלל לענין איסור דאין אדם עושה בב"ז דקיי"ל כרב דבעי גט מתורת ודאי, ולשמואל עכ"פ מספק עיי"ש, והא"ש דרישא קמ"ל רבותא לר"י הגם שדנין גם כן לענין איסור ומחזקינן אותה בחזקת הגוף מ"מ לענין ממון לא אזלינן בתר חזקה זו, וסיפא קמ"ל רבותא לר"ג הגם שאין לנו לדון לענין איסור ולא החזקנוה בחזקת הגוף מ"מ מוציאין ממון על פי חזקת הגוף וא"ש נכון

ומובן בזה המשך דברי רבא לא תימא כי לא אזיל וכו' דטרחו הראשונים והאחרונים ליישב מה רצה רבא בזה, ועל מה ומי קאי, ולמ"ש יובן דהשמיענו רבא דלא נוכיח מדלא אזיל ר"י בתר חזקת הגוף ברישא לענין ממון דגם לענין איסור לא אזיל בתר חזה"ג, דאל"כ גם לענין ממון הוי אזיל בתר חזקת הגוף מאחר שאנו מעמידין אותה על חזה"ג לענין איסור, ש"מ דלא אזיל אפילו לענין איסור בתר חזה"ג כמ"ש תוס' בבכורות דתמוה הדבר דלענין איסור נהי' מחזיקין אותה ולא לענין ממון באותו דבר ובאותו ענין עצמו קמ"ל רבא דלא תימא משו"ה דלא אזל ר"י כלל אפילו לענין איסור בתר חזה"ג אלא כי לא אזיל דווקא לענין ממון וכל כך אלים לי' חזקת ממון דאפילו כי האי גוונא שהעמדנו על חזקת הגוף לענין איסור מ"מ לענין ממון לא אזלינן בתרה, וא"ש דברי רבא דקאי על אוקימתא דר"א, ועל שיטת תוס' בכורות קשה כהנ"ל

וליישב שיטת תוס' נראה או דס"ל דווקא התם דאיכא חזקת פנוי' מנגדת כמ"ש תוס' שם בהא ס"ל לר"י דלא אזלינן בתר חזה"ג לענין ממון הגם שהחזקנוהו כוודאי לענין איסור, ויותר נ"ל דעד כאן לא כתב תוס' כיון דלענין איסור אזלינן בתר רוב לא נאחז החבל בב' ראשין ואזלינן גם לענין ממון בתר רוב דזה דווקא התם דהחזקנו הרוב להקל להתיר להקריב ע"ג המזבח, וכן להחמיר דלוקין על גיזה ועבודה, והחזקנוה לוודאי שהוא מן הרוב אבל בשמארסתני נאנסתי ובנמצאו בה מומין שבפ' המדיר, דגם אם לא נחזיק אותה בחזקת הגוף דוודאי כן הוא מ"מ צריכה גט מספק ולא גזרנו אומר על פי חזקה זו דוודאי כן הוא דגם מספק צריכה גט, הגם שיש נפקותא בין ספק לוודאי אם קבלה קדושין מאחר דאינה צריכה גט דבר זה אינו לפנינו עתה שנדון עליו וגם אינו שכיח שתקבל קידושין מאחר, ועיין תוס' גיטין דף י' ע"א ד"ה כי קתני וכו' דכ' דלא שכיחא שתקבל קדושין מאחר כיון שסבורה דמקודשת, מכ"ש כאן שהיא אומרת שברשות בעלה נולד בה דלא תקבל קדושין מאחר, (ועוד דאם תקבל קידושין מאחר אזי ממעשיה מוכחת שנולדו לה המומין בבית אביה שמחזקת הקידושין למקח טעות ושלדעתה איננה מקודשת ומקבלת קידושין מאחר) ואין אנו דנין על פי חזקת הגוף רק שאסורה לכ"ע מספק, משא"כ בבכור שמתירין להקריב ע"ג מזבח ודנין ע"פ הרוב להשוותו לוודאי בכור בזה מסתבר לתוס' דלענין ממון ג"כ אזלינן בכה"ג בתר הרוב ועיין

המורם מדברינו דרמב"ן ורא"ש ל"ל כתוס' בכורות, וגם תוס' לא ס"ל רק היכא דהחזקנו הרוב ודנין עפ"י להקל או להחמיר מכח וודאי, לפ"ז נסתרו דברינו במ"ש ביישוב המהרי"ק דהא ע"י מה שמחייבים האב לפדות במתנה על מנת להחזיר לא החזקנו החזקות לוודאי דגם מספק צריך לפדות כל שאין לו בו הפסד ממון, וגם בהסתלקות החזקות צריך לעשות כן, והדר' קושיתינו והנה קמה וגם נצבה

שבתי וראיתי כי יש קיום לדברינו, כאשר נוסיף אומר ודברים, דיש לנו לדון על חזקות אלו לענין ברכה היינו כשפודה בע"מ להחזיר כמ"ש, ואם מחויב לפדות מוודאי יוכל וצריך לברך, ויש לנו לדון לענין הברכה אם מחויב מוודאי או מספק, ואזלינן בתר חזקה שצריך ומותר לו לברך, ועיין טו"ז או"ח סי' ס"ק דחידש מדעתו לענין לאו דלא תשא לא אזלנן בתר חזקה, אבל המג"א והב"ח דטרחו ליישב הא דלא אזלינן שם בתר חזקה נראה דלא ס"ל כט"ז דלאו דל"ת חמיר ובמק"א העלתי לשיטת תוס' ר"ה דבברכה לבטלה ליכא ל"ת מדאורייתא א בוודאי אין מקום לומר דמחמירים בספק ברכה יותר מבאיסור או ביטול מ"ע דאורייתא ולשיטת רמב"ם דדאורייתא הוא עיין מג"א סי' קפ"ו יש מקום לומר כטו"ז אבל אין מוכרח, דמה דדייק הט"ז מדכתב המחבר דיבדוק הציצית משום ברכה לבטלה ולא כתב משום ביטול מ"ע דגדילים תעשה לך, י"ל ע"פ שיטת המרדכי בשבת שאין יכול לעשות ציצית אין בו ביטול מצות עשה לפ"ז מותר ללבוש בשבת בלא בדיקה דממנ"פ אם ימצא פסול וא"א לתקנו אינו עובר בעשה, ולכן התחכם המחבר וכתב משום ברכה לבטלה וצריך שיבדוק הציצית גם בשבת, וכיוצא בו בחול היכא שא"א לו לתקן יבדוק משום ברכה לבטלה והבן: