כתב סופר יורה דעה כב

נבילה יעשה דוזבחת, אלא מה אעשה שמפור' בש"ס שם מאי תרתי נבילה וחשב"ע וכבר הרגי' בקושי' זו הגאון מו"ה וואלף באסקאוויטץ זצ"ל בגליון ש"ס כריתות וצ"ע

נחזור לקושי' תוס' מנחות הנ"ל דאיך ס"ד למילף ממליקה מצוה שאני, ותי' תוס' דחוק מאוד, ועלה ברוחי ליישב לפום רהיט', דלכאו' צריך לעיין לפמ"ש תוס' ישנים ביומא ר"פ טרף בקלפי דמתקיים מצות אכילת קדשים אפילו אין כ"א אוכל כזית כיון דביניהם מתאכל הקדשים ומתקיים מצות יאכלו אותו עיין וכן שמעתי מאאמ"ו מאוה"ג זצ"ל כי כן מוכח מתוס' הנ"ל א"כ אפשר לאכול כ"א פחות מכשיעור ולא מבעי' לר"ל דח"ש מותר אלא גם לר"י עכ"פ איסור דח"ש קל טובא והי' להם לאכול ח"ש ומנ"ל דמותר בכזית ולא לשתמיט ולא אמר אדם מעולם שצריכי' לאכול כמה כהנים כ"א פחות מכשיעור וצ"ע

ולא ידעינ' תי' רק כיון דמצוה יותר שיאכל כ"א כזית כמ"ש תוס' ישנים הנ"ל, רק כשאוכל פחות מכשיעור ג"כ מתקיים מצותו וקרא דואכלו אותו מתפרש דכ"א אוכל כזית ומסתמ' חטאת אף דכתי' באוריית' ג"כ אכילתו היה בכה"ג ככל קדשים וקרא בסתם אכילה שהיא בכזית אייר' והתיר לכהנים כצ"ל, ולפ"ז ל"ק קוש' תוס' מרבינא די"ל דס"ל ח"ש מותר מן התור' והותרה לאכול כזית ע"כ אין הטעם משום מצותו בכך רק התור' התירה לכהנים ה"א למילף דכל נבילה אשתרי להון, לכן צרי' קרא למעט וא"ש, ואפשר י"ל בזה ע"ד פלפול דלכן אמר ר"י דפרשה זו עתידה אלי' לדורשה, דלשיטתו דס"ל ח"ש אסור מן התורה לא היה אפשר לי' לומר כרבינא ויש לדחות

ונשוב אל הרמב"ם דקשה עליו למה שביק איסור החמור ונקיט איסו' הקל דחשב"ע ואאמ"ו מאוה"ג זצ"ל יישבו בטוב טעם ודעתו לאשמעינן לאפוקי משיטת רש"י בכריתו' כ"ז ע"ב דלית ביה חשב"ע, ויש לפקפק הרי זה ש"ס ערוך בנזיר כ"ט ע"ב תרתי אית ביה משום חשב"ע ונבילה ומאי אשמעינן בזה

ואשר אני אחזה לישב במושכל ראשון הוא, דלכאו' קשה לי מאחר שבוודאי משום חשב"ע אינו נאסר רק בגמר מליקה דעשה כדרך מליקה למצוה ולכן הגם שאינו ראוי' כיון שלמצוה דרכו בכך מקרי זביחה כצ"ל, ואיסור נבלה בא מיד כשחותך שדרה ומפרקת ורוב בשר עמו כמבואר בש"ס חולין דף י"ט ע"ב, א"כ איך יחול איסור חשב"ע על איסור נבילה, אלא דל"ק מידי דהאי חשב"ע אסור בהנאה וחייל משום מוסיף על נבילה, אבל עדיין קשה לפמ"ש הלח"מ בפ' ט' ממאכלות אסורות דקל על חמור לא חייל משום מוסיף עיי"ש וכי כן הדר' קושיתי דאיסור חשב"ע קל מאוד ולא חייל משום מוסיף וצ"ע

ומצאתי מקום לישב זה, עפ"י מש"כ בפשיטות הצל"ח בפסחי' ריש סוגי' דהואיל, דגם לשיטת תוספות דהנאה לא מקרי מוסיף מכל מקום איסור הנאה איכא רק דמגו לא אמרינן מגו דחייל א"ה יהי' גם איסור אכילה זה לא אמרינן, אבל א"ה איכא עיי"ש, וא"כ יש לומר הגם דכת' לח"מ דמוסיף בקל ל"א היינו דמגו לא אמרינן אבל איסור הנאה איכא ורמב"ם שפיר כת' דאינו חייב שתים דליכא מוסיף, וכי כן א"ש דכת' הרמב"ם כאן דאסור לאכול משום חשב"ע שאסור בהנאה, דאיסור הנאה מיהו איכא וא"ש, ומיושב קושי' הנ"ל דהא אשמעינן הרמב"ם דאית כאן חשב"ע בהנאה הגם שאינו מוסיף, ומש"ס כריתות לא מוכח כנ"ל די"ל דאזיל למ"ד איסור חל על איסור וא"ש

אלא דבאמת דברי צל"ח הנ"ל צריכ' עיון מש"ס חולין ק"א ע"א דגה"נ של עולה דפילפל הש"ס אי איסור חמור אית ליה, ולדברי צל"ח י"ל חייב שתים משום גה"נ ומשום עולה היינו על הנאה, והגם שכ' המל"מ בהל' יסוד' התורה באוכל איסור הנאה דחייב על הנאתו אינו חייב שתים משום אכילה והנאה, היינו כיון שאיסור אכילה והנאה משם א' ואיסור א' הוי אינו חייב משום הנא' לחוד ועל אכילה לחוד, אבל באוכל גה"נ של עולה, דחיוב אכילה גה"נ וחיוב הנאה משום קדשי' פשיט' לי' שיהי' חייב שתים וא"כ קשה כהנ"ל ע"כ דלא כפשיטתו של בעל הצל"ח וצריך לעיין ובחידושי לחולין הארכתי בזה ושם בארה

ומאחר שדחויי' דברי הצל"ח הדרא וקיימא קושיתינו על הרמב"ם למה חל איסור חשב"ע על נבילה, אלא דדברי הלח"מ דחויים מעצמם, ועיין ספר ראש יוסף חולין ק"א שהרבה להקשות עליו, וגם נראה בפירו' מרמב"ם עצמו דל"ל מדכ' לתרץ בנקודה נפלאה בכריתות מה שבין קדשי' לבב"ח ולא כת' תי' הלח"מ ע"כ דל"ל ודברי הרמב"ם הנ"ל בלא"ה היו בהעלמת עין במח"כ מבעל לח"מ דלא היה קשה לי' כלל, וא"כ א"ש הרמב"ם דהא אשמעינן דלא נימא דאין איסור חשב"ע חל על איסור נבילה, דמוסיף עלי' הנאה, אף דקל על חמור ולא אמרינן כסבר' הלח"מ כנ"ל דיש בו איסור משום חשב"ע וכ"ש נבילה דקדים ליה כנ"ל ועיין, ויש לי הרהורי דברים בזה ולרוב הטרדה א"א להאריך יותר. הכ"ד ידידו אוה"נ דורש שלום תורתו תמיד כותב בחפזון

אחר חתימת המכתב עלה בלבי דלא קשה קושיתי על הרמב"ם שהקשתי איך חל איסור חשב"ע, דלפי דחידש רבא ביבמות ל"ב ע"ב לקוברו בין רשעים גמורים ס"ל גם דאין איסור חל היינו ללקות עליו, כ"כ האחרונים בפשיטות דאיסו' מ"מ איכא, ועיין בפמ"ג בפתיחה כוללת להלכו' פסח חלק ב' מה שתמה מזה על הש"ך יו"ד רסי' רל"ח ומה שכת' עליו באבני מילואי' בתשובה שבסוף הס' סימן י"ב, וכי כן א"ש דכותב הרמב"ם דאסור באכילה משום חשב"ע דאיסור איכא, ובלא"ה ליכא אלא מכות מרדות מדרבנן באיס' זה כפי שיטתו בפ' ב' משחיטה מ"מ רבותא איכא בזה, וזה שרוצה להשמיענו דאיסור נבלה פשיט' דאיכא כמש"ל

וזה נרא' שהי' בהעלם מבעל צל"ח פסחי' שהבאתי לעיל דנתקשה מאי טעמ' איכא בל יראה בתרומה טמאה, ובהנ"ל ל"ק דאיס' מיהו איכא, ואולי יש מקום ליישב בזה רש"י דכריתות שהבאנו לעיל, דכת' דמשום חשב"ע ליכא דלא אסר' תור' רק בשחיטה ולא במליקה ולכן אסור בהנאה רק מדרבנן וצ"ע עליו מסוגי' דנזיר כ"ט דאמר בניקבה איכא תרי איסורי', ובאמת מסוג' דכריתות נר' כפי' רש"י ואין לפר' באופן אחר, ואיכ' כאן סתירת סוגיו', ולפמ"ש י"ל דסוגי' דכריתות אזיל למאן דל"ל ביבמות לקוברו בין רשעים גמורים וס"ל דא"א חע"א וליכא איסור כלל, אבל סוג' דנזיר אזיל להלכתא דאיכא איסור עכ"פ וקרי לי' שני איסורים כמו ביבמות אליב' דר"י עיין, כן י"ל לחומר הענין, ולמ"ש לעיל דלכן חל איסור חשב"ע משום מוסיף הנאה הגם דקל על חמור הוא, י"ל ג"כ דסוגי' דנזיר אזיל כמאן דאית ליה מוסיף, או איסו' חל על איס', וסוגי' דכריתות למאן דל"ל מוסיף עכ"פ בקל על חמור, וכן משמע ס"ל לרב בחולין ק"א ע"א דמוסיף וכולל יחד לכולי עלמא אית להו, עיין שם הקצרתי במובן כנ"ל בחפזי, פ"ב יום ה' ז' שבט תר"י לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה טז

שובע שמחות, ורב ברכות, לתלמידי הרב המופלג מורג חרוץ בעל פיפיות יעקב איש תם כש"ת מו"ה יעקב הרש ני' רב בק"ק ווירטעש יע"א

מכתבו קבלתי ונפשו בשאלתו לחוות לו דעתי בהאי דינא דמבואר בהג"ה רמ"א סימן כ"ה דע"י תקיפ' אצבע על שיפוי כובע נדע אם נשמטו הסימנים או לא, ובש"ך שם דיש לבדוק לכתחלה דמצוי בשעת שחיטה, ונתעורר מעלת תלמידי ני' דבדיקה זו של רמ"א ל"מ לשני סימנין רק כשנשחטה וכחתכו שניהם, אבל כשלא נשחט רק סי' א' לא יצא לחוץ רק הוושט והשלם במקומו עומד, ובמאי יצאנו ידי חשש שמוטה דשכיח בשעת שחיטה לדברי הש"ך, אלו דבריו

והנה מה דפשיט' ליה דסי' שאינו נשחט גם אם הוא שמוט ממקום חיבורו לא יצא לחוץ כלל, ולא יועיל בדיקה ע"י ת"א כן החוש מעיד וחפשתי ומצאתי בפמ"ג סימן כ"ד במשבצו' אות י"ד מביא מתב"ש לדחות דברי הטו"ז דאיי' שבדק בתקיפ' אגודל ונאמן שבדק ובהכי אייר' התה"ד שמביא הרמ"א, והרמ"א קאי בנמצא סי' אחד שחוט ואחד שמוט, וע"ז כ' מיהו שהשוחט נאמן וכו' ומשמע דגם בכה"ג מהני תקיפת אגודל, ובאמת תה"ד לא אייר' באחד נשמט, אלא שנמצא שמוטה אח"ש דנאמן וי"ל שבדק ע"י תקיפ' אגודל שהיו שניהם שחוטי', אלא מרמ"א דקאי על המחבר נר' דמהני, ועל הפמ"ג עצמו קשה לי מנא לי' דעל הך בדיקה קאי דלמא ע"י משמוש היד ונתברר לו לשוחט, שלא נשמט בשעת שחיטה, ובתב"ש לא כ' רק שבד' ופמ"ג הוסיף ע"י תק"א ומנ"ל, עכ"פ נר' דלפמ"ג פשיט' לי' דתק"א מהני בשוחט סי' א' וספק בסימן השלם, דכל שנשמט כשתוקף אגודל יוצא ממקומו אל מקום פתח פתוח בה"ש ואם לא יצא ראשו של מעלה, יצא מאמצע וכפף ויצא לחוץ, ויש לנסות דבר זה והנסיון ילמדנו

ועוד יש מקום לומר כיון דשמוטה שכיח יותר בגרגרת מבוושט כמבוא', ואם שחט הגרגרת לבד, ובדק ולא נמצא שמוטה יש לדון מזה על הוושט דלא נשמט דבקל יותר שתשמט הגרגרת מן הוושט, ויגיד עליו ריעו ועיין כעין זה בנקודות הכס' סי' נ"ב ס"ק ט' דכל שלא נמצא ריעותא בשאר אברים ובכבר נמצא תולים במדבריו' ובאחרונים כולם פה אחד תמהו עליו, דאולי בכבד שלטה ובשאר אברים לא שלטה, ופן מוכח מסוג' והר"ן שם, ונר' לי דכוונתו רצוי' ופשוטה דוודאי בשאר אברים אין לדון מא' על חבירו לפעמי' בהאי שליט ובהאי לא, אבל בכבד שיש במינו מדבריו' אלא שא"א לתלות בו, אבל כיון שאני רואה דבשאר אברים