כתב סופר יורה דעה ריט

על עיקר המצוה או כהן יברך ולא הוא, וממילא ראוי' שיהי' כהן לעולם מברך שהחינו אפי' כשפודה חי משום לא פלוג, או דפשיטא במת הבן האב לא יברך משום צערא, ולא מספקא רק בחי אם הכהן מברך כיון שבמת אין האב מברך לכן תיקנו תמיד בכהן, או נימא בחי עכ"פ, האב יברך כנ"ל

והא"ש דהקדים פשיטא עפ"ה, היינו כל פעם שפודי' הבן בלי חילוק כל שפודה אקב"ו עפ"ה אבי הבן מברך, היינו שאבי הבן מברך אפי' מת, ולכן אבי הבן דווקא מברך בעל כיון שמברך ג"כ כשמת ואז א"א לו לברך רק בעל כמ"ש, ודווק' אבי הבן אבל הבן מברך בלמ"ד, מכ"ז מוכח דעפ"ה כל שפודה אפי' מת מברך, ומזה עלה ספק ברכת שהחינו מי מברך אי הכהן דהוא יוכל לברך לעולם אפי' מת, או האב מברך או דמברך שהחינו גם במת, או בחי הגם שבמת א"י לברך מ"מ תקנו ברכת שהחינו לאב בפי כי לו היא העיקר המצוה ולו נאה לברך כנ"ל ומיושבי' כל הדקדוקי' עד"נ בעזה"י

עוד פש גבן דקדוק א' עצום דמסיק והלכתא אבי הבן מברך ב', צ"ל בכ"מ מקשה הלכתא מכלל דפליגו, וכאן ליכא פלוגתא רק מספקא להו, ולר' שמלאי לא הוי בידו ושלחו לבי מדרשא אבי הבן מברך ב' ואיך מסיי' הלכתא וזה דקדוק עצום דבעי יישוב, והעלתי בתשובה א' יישוב לזה עפמ"ש הריב"ש בטעמ' דמברכי' בעל והבן בלמ"ד משום דקיי"ל אב לפדות ובן לפדות האב קודם דעיקר מצותו לפדות עצמו ואב כשלוחו, ולכן מברך בעל כן נראה כוונת דבריו עיי' בב"י סי' ש"ה, ונ"ל מה"ט מבעי' לי' אי הכהן יברך שהחינו כיון דבאב אין עיקר המצו' ועיקרה בעצמו, משא"כ בכהן לעולם שוה שנעשי' המצוה עמו וע"י, וא"ש דמקדי' פשיטא דעפ"ה אקב"ו עפ"ה אבי הבן מברך היינו המברך בעל, ודווקא אבי הבן כיון דעיקר המצוה לפדות עצמו, וכשפודה עצמו בוודאי הוא מברך שתים, ואין הספק רק אב שפודה אי כהן מברך או האב, ושלחו מבי מדרשא אבי הבן מברך שתים ויש מקום לומר דמשו"ה ס"ל דמברך אבי הבן דס"ל כר"י במתני' בכורו' מ"ט דהוא לפדות ובנו לפדות בנו קודם, נראה דס"ל דעיקר מצוה על האב לפדות, ומה שמחויב לפדות עצמו הוא רק תשלומין על שלא פדהו אביו, וכן משמע בקדושין דף כ"ט ע"א דלולי ריבוי דפדה תפדה ה"א שמצוה רק על האב, ועיין רש"י שם כ"ט ע"ב דלאמת ר"י ס"ל דעיקר המצוה שהאב יפדה בנו ועיין פ"י שם, והו"א דבי מדרשא הכי ס"ל, לכן פשיטא להו דאב מברך שתים לכן מסיים ומסיק והלכתא הגם דקיי"ל הלכה רווחת כת"ק דהוא קודם דעיקר המצוה שיפדה עצמו דלכן מברך בפודה עצמו לפדות ובפודה בנו בעל כמ"ש, מ"מ הלכתא אבי הבן מברך שתיים וא"ש

ובתשובה ההיא העלתי הגם דהלכתא דאב מברך שתים היינו דגם הכהן מחויב לברך שהחינו כיון דמטו הנאה לידי' וגם הוא במצוה זו, וגם חביבה עליו ממון שזיכה לו התורה, אלא דפשטו לי' דאב מברך שתים ולו משפט הבחירה בבכור שלו ומוציא הכהן, והאיבעיא מעיקרא לא הוי רק מי מברך ומוציא לאחר אם הכהן מוציא לאב או אב מוציא לכהן, ויש לבאר מקום הספק כיון שהאב מברך ברכה אחת תקנו לכהן ג"כ ברכה אחת שהחינו, כדי שיזכו כל אחד בברכה, ולאמת האב מברך שתים, וכעת הוספתי נופך דא"ש המשך הא דר' שמלאי המובא בש"ס על מתני' ברכת הפסח פוטרת את הזבח, ורשב"ם נדחק, ולמ"ש יש לבאר ע"פ קושית הצל"ח במתני' כיון שהפסח נאכל על השובע איך יפטור פסח את של זבח היינו חגיגה שקודמת באכילתה לאכילת הפסח ונדחק דמיירי במי שאוכל פסח גם אחר אכילת חגיגה, וזה דוחק דהא מצות אכילת כזית פסח ראוי' שיהי' נאכל על השובע, ונ"ל כך באופן שבני חבורה אוכלים ביחד כדינא, וא' אכל כבר הזבח ואוכל פסח, ואחד אוכל עכשיו חגיגה ואח"כ הפסח ברכה זה שמברך חבירו על הפסח פוטרת אותו מברכת הזבח כנ"ל, הגם בכ"מ ראו' שיברך כל אחד לעצמו, מ"מ כאן שבני חבורה שייכי' במצוה זו להדדי שנמנים על פסח א' ושלוחים המה זה לזה בשחיטה, ובשעת אכילה שייכים להדדי בחבורה אחת, לכן זה מוציא את זה ופוטר בברכת הפסח את חבירו מברכת הזבח כנ"ל, והא"ש דשייך הא דר' שמלאי בברכת שהחינו דאב וכהן כיון דשייכי' יחד במצוה זו של פדיון אם האב מוציא כהן או כהן האב למתני' דברכת הפסח וכו' דמיירי גם כן כה"ג

ומצאתי ראיתי בתשובת רשב"א סי' של"ח דהקשה לו השואל הא דאסיקנא אבי הבן מברך שתים למה לא יברך ג"כ הכהן שהחינו דקא מטי לי' הנאה, והשיב הרשב"א דכהן לא יברך דהוי כשאר מתנות כהונה, דאין מברך הכהן עליהם ועוד דבענין אחד התלוי' בשנים כגון זה שאב פודה וזה מקבל פדיונו אין מברך אלא אחד עד כאן, ולכאורה נראה מזה דכהן א"צ לברך שהחינו כלל דהרי מדמהו לכל מתנות כהונה, אלא דנראה כיון דמספקא להו דווקא בפדיון אי כהן מברך ולא מספקא לי' בכל מתנות כהונה, ש"מ דווקא בפדיון מספקא לי' דיש מקום לומר שיהי' כהן מברך, ועכצ"ל דפדיון שאני מכל מתנות כהונה, וי"ל כיון כשפודה האב בכלים שמחויב בלאו"ה לברך עליהם שהחינו ככל קונה ומקבל כלי חדש, לכן מספקא לי' אפשר שתקנו אם פודה האב בדמים שמברך גם כן הכהן שהחינו, כיון שמצוה נעשית ע"י וקמטי לי' הנאה שחביבה עליו שזיכהו השי"ת בזה משא"כ בשאר מתנות כהונה שא"א שיהי' אופן שיהא מחויב עליהם שהחינו, יותר מכל מקבלי מתנות בשר או פירות וכדומה, או יש לומר מקום ספיקתו הוא כיון שהאב מחויב לברך שהחינו, וכדי שיהי' כל אחד זוכה בברכה הכהן כמו האב, לכן יש צד לומר שתקנו הברכה על הכהן להוציא האב, והעיקר כמ"ש הרשב"א כיון שהמצוה נעשי' ע"י שניהם, לכן אין מברך רק אחד שהחינו, מזה נראה ה דגם לכהן ראוי' לברך באמת, רק שאין שנים מברכים במצוה אחת שנעשית ע"י שנים, וכי כן צריך הכהן לשמוע ברכת שהחינו מהאב ולכוין שיהא יוצא בו והאב יכוין להוציאו ואם אין האב מברך שהחינו, כמו במת הבן דפסקינן בסי' ש"ה דמספק לא יברך האב שהחינו, בזה נ"ל דכהן בוודאי ראוי' לברך שהחינו דקמטי לי' הנאה, ומצוה היא בלי צער לו, ויברך בקול להוציא האב, כנלפע"ד והעלתי מאז בתשובה, והוספתי עתה תוספ' מרובה נכון לדינא, (יעוין ר"ן ריש פרק האיש מקדש דתנ' האשה מתקדשת בה ובשלוחה דקמ"ל מצוה בה יותר מבשלוחה הגם שהיא אינה מצווה בפרי' ורביה מ"מ כיון שמסייעת למצוה ובלעדה א"א לקיים המצוה שייך גבה גם כן מצוה בה יותר מבשלוחה וה"ה הכא)

ואמרתי מלתא בטעמא דהלכתא דאבי הבן מברך שתים, ולא הכהן, ניהי דגם הכהן עושה מצוה וע"י נעשית ויש לו הנאה, אבל יען כי יש לו הנאה גופניות ראוי' יותר שיברך האב שהחינו לעשות מצות השי"ת שזיכהו במצוה זו ואין לו בו הנאה גופני' כלל אדרבה יש לו הוצאה, משא"כ הכהן יש לו גם הנאה גופני'

השי"ת יאריך ימיכם ושנותיכם עם צאצאיכם, אך טוב וחסד כי"ח, ותזכו לראות בנים וב"ב עוסקים בתורה ובמצות, ויתקיים בנו כי לא ימושו מפיך מפי זרעך וזרע זרעך עד העולם, הכ"ד אביכם ד"ש חותם בברכת אהבה פה פ"ב כאור בוקר ליום ג' ג' אדר תרכ"ה לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קמט

שמואל בקוראי שמו, יראה ד' בנועמו, את יד"נ הה"ג המאוה"ג מלא וגדוש בע"פ בנש"ק מאיר בתורתו לעדתו כש"ת מוה' אהרן שמואל אסאד אבדק"ק ס"ה יע"א

אחדש"ה הנני עתה באתי דרך ארוכה להוסיף תוספות מרובה על תשובתי הקצרה ביותר לפי מסת הפנאי שהשבתי לו בהיותי בוויען בעיון מעט מזעיר כשעה חדא נמעט רוב ע"פ הזכרון ואותיות מחכימות, ואחרי בואי למקומי רבו הטרדות והיום שמתי עיני ולבי שנית על שאלתו והיא ע"ד אשה אחת מבכרת שילדה ב"ז אחר שכבר הפילה אחר ז' או ח' שבועות וקרא למילדת וא"א לעמוד על בוריו של דברים אם היה מרוקם או לא, פעם אומרת כך ופעם כך, ונראה מתוך דבריה שאיננה בקיאה או שלא נתנה דעתה על זה היטיב בשעת מעשה, והדבר בספק, ועיני כבודו ראו מ"ש מהרי"ק שורש קמ"ג ומובא ברמ"א סי' ש"ה, וגם ראה ראיי' שני' בח"צ סי' ק"ד לסתור דינו של מהרי"ק מש"ס נדה דף כ"ט דאמר ריב"ל דרוב נשים וולד מעלי' יולדות ונדחקו בכוונת מהרי"ק וגם לבו ראה הרבה חכמה בספרן של צדיקים את אשר גזרו אומר כי קיימו וקבלו דברי מהרי"ק כפשוטן, ה"ה הגאון מהור"ש לנדא זצ"ל בנב"י תנינא חיו"ד סי' קפ"ח, ומתורת משה רבינו אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס חיו"ד סי' רצ"ט וסי' ש"ח, והנה אחר אחרון אני בא היא תשובה אחרונה שכ' בח"ס בענין זה כמה שנים מאוחרת לתשובה שבסי' רצ"ט, והיא בסי' ש"ח אני בא בתחילה, מה שכתב שם אפילו נימא דמהרי"ק אחז בשיטת הריב"ש סי' שע"ח דרוב לא עדיפא מב' חזקות, מ"מ גם אין ב' חזקות אלימא מרוב, ואיך ס"ל למהרי"ק דצריך לפדות ומוציאין ממון ע"פ שני חזקות, והנה מם דפשיטא לאבא זצ"ל דמודה הריב"ש דלא אלימו ב' חזקות מרוב נ"ל דמוכרח הוא, דאי ב' חזקות אלימו מרוב עכצ"ל הא דרוב עדיף מחזקה לא כמו ב' חזקות אלא דיש עדיפות להרוב מחזקה דהרוב הוא למשל כמו חזקה ומחצה ומדסמכי' על הרוב נגד חזקה עכצ"ל דסמכינן על עדיפות של הרוב במה שעדיף יותר מהחזקה הגם דעדיפות זה אינו כחזקה, וזה ליתא דלא סמכינן אלא על רוב גמור או חזקה אלימא ולא על ענין כזה שיצא מן הרוב ולכלל חזקה לא באה

ועוד לי ראיה מוכרחת ממתני' דגיטין דף כ"ח ע"ב דעלה קאי הריב"ש והתם קתני נותני' עליה חומר' מתים בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה ואם ב' חזקות עדיפא מרובא כ"כ עד שסומכים על