כתב סופר יורה דעה ריח

שהחינו כהן מברך שיברך כל אחד ברכה אחד כיון דמצוה ע"י שניהם נעשה ונגמרה כנ"ל

היוצא לנו דמסתבר לומר דכהן מחויב לעולם בברכת שהחינו, אלא שהאב מוציאו, ומסתעף לנו עוד חקירה אחת לדינא כשמת הבן קודם פדיון אחר למ"ד דפודה ומברך, אלא בברכת שהחינו נסתפקו הראשונים עיין טוש"ע סי' ש"ה, וכ' הרמ"א והוא ממהרי"ק דמספק לא יברך שהחינו, ולפמ"ש דכהן מחויב לברך שהחינו אלא שתקנו על האב שהוא העיקר, אבל בכה"ג דא"א לאב לברך, יברך הכהן ויוציא לאב כנלפע"ד ועדיין צ"ע

ודווקא בפודה בכסף ונותן דמי פדיונים מסתפקינן דתליא אם כהן מחויב לברך שהחינו בכה"ג, אבל בפודה בכלים חשובים לכהן שכתבנו דפשוט דכהן חייב לברך, אלא שהאב מוציאו, ובכה"ג שמת הבן, נ"ל פשוט דראוי' דהכהן יברך בקול שהחיינו ויכוון להוציא להאב והאב יכוון שיצא בברכת הכהן ולכן טוב בכה"ג שיפדה בכלים אם אפשר לו כנלפע"ד להלכה

ודע בפודה במתנה עמ"ל יש מקום לספק אם הכהן יברך שהחינו כיון דצריך להחזירו לאח"ז, או כיון דנותן לו במתנה גמורה רק מתנה תנאי עמו על מנת שיחזירהו לו צריך לברך ככל מקבל מתנה, וספק זה בכל מקבל מתנה על מנת להחזיר ומסתברא יותר דלא יברך כיון דתליא בהנאתו וחביבותי'

ומדי עיינתי בענין זה בש"ס שלהי פסחים עלה ברוחי ליישב דקדוק הצל"ח שכבר הזכרנוהו לעיל למה הקדימו מה דפשיטא להו על פדיון הבן אבי הבן מברך ובצל"ח שם מיישב עד"פ, ובכל דבריו שם לא יצא י"ח, באריכ' שלא לצורך דאיכא שם בלשון בעל האיבעי', לדבריו הול"ל פשיטא דמברכינן על פדיון הבן דלדבריו הכל תלוי בעל או בלמ"ד ומה לו להאריך "דאבי הבן מברך" דזה פשוט דאב מברך דאם אין האב מברך עפה"ב מי יברך חוץ ממנו ברכת על פדיון הבן בעל או בלמ"ד, ולא הי' לי' להקדים אלא פשיטא שמברכינן על פדיון ולא לפדות, והנלפע"ד ביישוב כ"ז עפמ"ש הריב"ש ומובא בב"י סי' ש"ה ובבאר הגולה דלכן מברך האב על דעיקר מצוה על הבן אלא בקטנותו אי אפשר אלא ע"י האב, וכ' ב"י שם דזה טעמא דס"ל דאם פודה עצמו מברך לםדות כי הוא העיקר עיי"ש, וי"ל לפ"ז דלכן מבעי' לי' אי הכהן או האב משום דאין עיקר מצוה באב והוא רק שלוחו של הבן אבל הכהן הנאה דילי' ושוה לו לעולם בין אב שפודה או פודה עצמו, אבל בבן שפודה עצמו לא מספקא להו דוודאי לפודה עצמו ראוי לברך, והא"ש דהקדים פשיטא דעל פדיון הבן היינו מה שמברכין על האב מברך היינו דווקא האב מברך כן, ולא הבן דהבן מברך לפדות והטעם דמברך בעל איננו משום דאפשר ע"י שליח כמ"ש הר"ן ריש פסחים, דא"כ גם הבן אם פודה עצמו יברך ג"כ בעל, וע"כ הטעם כמ"ש הריב"ש דעיקר מצוה דבן הוא ולכן יש מקום ספק שהחינו מי מברך כהנ"ל, ומיושב כל האריכו'

ובהא ארווח לנו ליישב דקדוק חמור שיש לנו בזה, דמסיק שם דשלחו מב"מ אבי הבן מברך שתיים והלכתא וכו' וצ"ל הלא ליכא דפליג ולא שייך הלכתא וכה"ג בש"ס טובא הלכתא מכלל דפליגו ולפמ"ש א"ש דבמתני' בכורות מ"ט ע"א פליגי ת"ק ור"י הוא לפדות ובנו לפדות ת"ק ס"ל הוא קודם לבנו ור"י אומר בנו קודם שמצותו על אביו ומצות בנו עליו, ועיין ברש"י שם, נראה ת"ק ור"י פליגי במי עיקר המצוה דר"י ס"ל דעיקר מצוה מוטלת על האב ואם לא פדה האב יפדה עצמו בתשלומין של אביו ולכן פדיון בנו קודם, ות"ק ס"ל דהוא קודם ומזה הוציא הריב"ש וכ' דעיקר על הבן עצמו רק בקטנותו א"א ולכן מברך על, ולפ"ז לר"י האב מברך לפדות דעיקר מצוה בו באב ולכן הוא מברך, אבל להלכתא דקיי"ל כת"ק ואב אינו עיקר הו"א כהן מברך ולכן מסיק והלכתא דפסקינן כת"ק מ"מ אב מברך שתיים כנ"ל, פה פ"ב יום ד' פ' ח"ש תרי"ז לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: חשובה קמח

יעקב איש תם, יפה פרי תואר קרא ה' שמו, ה"ה בני חביבי תלמידי צמידי הרבני המופלג בתורה, וביראה טהורה חרוץ בע"פ העדני העצני מלא ברכת ד', כש"ת מוה' יעקב עקיבא סופר ני' ולמחברתו כלתי הצנועה המשכלת מרת מלכה תחי' לאי"ט

הנה ברך לקחתי ליום מולדתי א' דר"ח אדר שהגעתי בעזה"י לשנת חמשים, והודיתי להשי"ת ברבים על שהחינו וקימנו לזמן הזה וברוך ית"ש הנותן ליעף כח ללמוד וללמד, כן יעזרני למען שמו ותורתו, עד זקנה ושיבה אל יעזבני ואל יטשני, ויהי' עמי כאשר היה עם אבותינו הקדושים זצ"ל להגדיל תורה ולהאדירה, ולגדור פרצי התורה אשר רבו בעו"ה, ויציל אותנו ממוציאי דבה על תוה"ק, ועלינו יציץ נזרו, תרוממנה קרנות צדיקים

ועשיתי ביום ההוא זה היום עשה ד' לי סיום למס' פסחים, ואמרתי ביום אדר"ח בע"מ וויען ברבים בסיום המסכתא וביום שלאחריו פה לפני ב' ואסיפת לומדי תורה, ואעלה פה בקצרה, הנה הצל"ח יצא ליישב סוגי' ש"ס דקאמר פשיטא על פדיון הבן אקב"ו ע"פ הבן, אבי הבן מברך, ע"פ מה שבריב"ש נתקשה, למה מברכין עפ"ה כיון דא"א בשליח והש"ך בנקה"כ העלה דפודים על ידי שליח וא"ש דמברכין בעל, ופשיטא לי' לצל"ח דשליח אינו מברך שהחיינו, ומה"ט עלה ספק בלב בעל האיבעי' אי כהן מברך שהחינו שהוא לעולם יוכל לברך שהחינו משא"כ האב כשפודה עי"ש, ולכן מקדים פשיטא דמברך על פדיון, מדמברך בעל ש"מ שפודים עי"ש, ולכן יש לספק מי מברך שהחינו, אלו דבריו בקיצור, ועדיין לא יצא ליישב אריכות ושפת יתר אבי הבן מברך פשיטא דאב מברך, לא הו"ל להקדים אלא פשיטא דמברכין על פדיון הבן דמזה מוכח דפודים עי"ש, ונ"ל להוסיף בשאומר מלתא בטעמ' למה מצוה שנעשי' עי"ש מברכין בעל ושאינה נעשי' עי"ש מברכין בלמ"ד, נ"ל עפמ"ש הד"מ באו"ח סי' ח' דברכה דעל קאי על כללות המצוה ולא על עשית המצוה עכיו ולכן מברכי' על טלית קטן על מצות אבל ברכה בלמ"ד קאי על עשית המצוה שעושה עכשיו עיי"ש בט"ז, ונ"ל לכן מצוה שנעשי' עי"ש ושליח מברך ובאמת אין ראוי' לו לברך כיון שאינו מחויב, ועיין מג"א סי' תל"ב לכן תקנו בעל דקאי על כללות המצוה, וכיון ששליח זה עושה המצוה בשליחו' המשלח ועוסק ובא במצוה זו, וגם לו קצת מצוה ראוי' ה לברך אבל מברך רק בעל, אבל מצוה שא"א עי"ש מברך בלמ"ד כי הוא מחויב בעשיית המצוה ועליו מוטלת כנ"ל נכון

והא דלא תיקנו כשעושה עי"ש יברך השליח בעל, וכשעושה בעצמו יברך בלמ"ד צ"ל דלא רצו לתקן על מצוה א' לפעמי' בלמ"ד ולפעמי' בעל, ותקנו שתהי' תמיד בנוסח א', וי"ל לכן הקדי' באיבעי' על פדיון הבן אבי הבן מברך היינו אפי' כשהוא פודה בעצמו ומברך, מ"מ מברך בהי משום דלא רצו לחלק בין פדיון לפדיון בין כשעושה בעצמו או עי"ש, מזה נצמח האיבעי' בברכת שהחינו, אם כהן מברך כיון שהוא יוכל לברך לעולם שהחינו, והאב כשפודה עי"ש אין יוכל השליח לברך שהחיינו או נימא מ"מ האב מברך וא"ש כנ"ל להוסיף תוספ' מרובה ועיי'

והנה דברי הצל"ח עולים יפה לפי שיטת ש"ך דפודים עי"ש, אבל לשיטת ריב"ש ורמ"א סי' ש"ה וט"ז דא"א לפדות עי"ש, לא א"ש דבריו גם מה דפשיטא לי' דשליח אינו מברך שהחינו עיין הגה' דרישה סי' ש"ה, ועיין ח"ס יו"ד ס' רצ"ח, ובלא"ה עוד פש דקדוק א' מה שהקדי' על פדיון הבן אקב"ו וכו' אבי הבן וכו' זו עפ"ה וכו' ספת יתר הוא הא על זה קאי, לא הול"ל רק פשיטא אקב"ו וכו' אב הבן וכו'

הנה הרמב"ם בה' בכורי' כ' כשפודה עצמו מברך בלמ"ד לפדות וכשאב פודה מברך בעל והריב"ש בתשובה טרח למצוא טעם מ"ש אב מ"ש עצמו שפודה, ועיין בב"י ש"ה שמביאו, גם למה מברכין בעל טרח למצוא טעם, ולפעד"נ לתת טעם לשבל, ע"פ מתני' בכורו' מ"ט ע"א מת לאחר למ"ד אע"פ שלא נתן יתן, ובטור סי' ש"ה כ' כיון שכבר נתחייב, נ"ל מלשונו כי וודאי אינו מחויב לפדות בנו מת אלא כיון שכבר נתחייב מחויב ליתן, שכבר נתחיי', וכן משמע מלשון מתנ' אע"פ שלא נתן יתן דאינו מחויב לפדות בנו מת, מ"מ אע"פ שלא נתן, ועכשיו ליכא חיוב, מ"מ יתן מפני שכבר נתחייב, כנ"ל, ולפי"ז יש מקום לומר דלא יברך כיון שאין עכשיו מצוה רק שמחויב ליתן לכהן מה שכבר נתחייב לו, אלא דבברכ' על שהוא על כללת המצוה, וכל שעושה קצת מצוה יוכל לברך בעל כל שעוסק ובא מחמת מצוה זו שנצטוינו בה, ולכן גם האב שפודה את בנו מת יוכל לברך בעל כיון שדבר זה שעושה עכשיו מחמת מצות פדיון דרמו עלי' באה, ונ"ל להטעים טעם לכן תקנו שלעולם יברך בעל שלא לחלק באב בין פודה חי או פוד' מת, וא"ש הרמב"ם דאב מברך בעל מה"ט, אבל בן שפודה עצמו שא"א רק בחיות מברך בלמ"ד כנ"ל נכון ועיין

ואחר הוצעה זו אומר אני בטח שמיושבים כל הדקדוקי' שבסוגי' זו, ואקדים עוד דבתוס' ורא"ש בכורות שם מספקא להו בפודה בנו מת אי מברך שהחינו דמזכיר צערו לא יברך משום דמצוה קעביד, עיי"ש ונ"ל משרה מספקא להו, אי כהן מברך משום דמטי לי' הנאה או האב מברך דקעביד מצוה, וצ"ל איך ס"ד דכהן יברך הא האב מצוה קעביד והוא העיקר כדפשיט להו באמת בבי מדרשא, ועיין בצל"ח שכ' כיון דמצוה נעשי' ע"י וגם הוא הכהן עושה המצוה, והעיקר חסר דהול"ל כיון דכהן ג"כ מצוה קעביד, ונ"ל דמשו"ה מספק' להו כיון דאב לא יוכל לברך שהחינו כשמת הבן משום צערא, אבל כהן דמטי לי' הנאה בלי צער כלל או הנאת הממון שמקבל או הנאת מצוה קצת, עכ"פ צער' ל"ל, משא"כ האב,לכן ראוי' לכהן שיברך ומספקא לש"ס אי מ"מ האב יברך כיון דקעביד מצוה כמ"ש תוס' ורא"ש, דגם דאית לי' צערא מצד שמת, מ"מ יברך שהחיינו