כתב סופר יורה דעה ריז

ואם כנים דברינו אלו, אם פודה בעבירה גם אם מהב"ע רק מדרבנן לא יצא ומדאורייתא יצא ורק מדרבנן לא קיים המצוה יוכל לומר אדעתא דהכי לא נתתי לך רק שאקיים המצוה כתקנה לצאת ידי דרבנן ג"כ ואומדנא דמוכח הוא כנלפע"ד

ולענין הברכה נלפע"ד פשוט דצריך לברך שנית גם אם מדאורייתא הי' יוצא, מ"מ חייב לברך כשפודה שנית דמדרבנן לא קיים המצוה, אבל בכותב חייב אני לך שכתבנו בסמוך דמצוה יצא אפילו מדרבנן רק שהטילו עליו החיוב לפדות עוד משום שלא יאמרו, לכאורה נראה דא"צ לברך שנית כמו בנר חנוכה דכ' הר"ן בפ' במה מדליקין ומובא בש"ע סי' תרע"א ברמ"א כשמדליק בחצר שיש לו שני פתחים משום חשדא בחצר השני כיון שהוא רק משום חשדא א"מ, כן בזה לפמש"כ דאין צריך לפדות שנית רק משום מראית עין שלא יטעו הרואים ויאמרו פודין בשטרות, אלא הפר"ח ביו"ד סי' י"ג כ' דמתשובת הרשב"א נראה דחולק על הנ"ל דכ' בשוחט בן פקועה בן תשעה שהפריס על גבי קרקע מברך, ובפלתי שם כ' לחלק בין מה שהוא משום מ"ע ובין מה שהוא משום חשדא, ודוחק, עוד כ' לחלק דבנ"ח כבר יצא וברך משא"כ בשוחט בן פקועה ובחילוק זה נ"ל שהרגיש המג"א סי' הרע"ז סק"ד עיי"ש, ומאז אמרתי תי' יותר נכון לפע"ד עפמ"ש הט"ז בה' ציצית סימן ח' ובה' שחיטה דאם מברך בעל לא קאי על מעשה מצוה שעושה עתה רק על כללות המצוה אלא שמברכים כך בשעת עשיית המצוה אבל ברכה בלמ"ד קאי על מה שעושה עכשיו, ולפ"ז א"ש בשחיטה דמברך על דקאי על המצוה בכלל ולא על מה שעושה עתה, לכן כששוחט בן פקועה הגם דאינו מצוה רק משום מראית עין מ"מ ראוי' לברך אותה ברכה דמשום שניתנה מצות שחיטה שוחט עתה משום מראית עין אבל בנ"ח דמברך להדליק דקאי על מה שעושה עכשיו וכיון שאינו עושה עכשיו מצוה כשמדליק רק משום חשדא אין ראוי' לברך כנ"ל נכון, והארכתי במק"א ושם בארה, ולפ"ז גם בפדיון שמברך בעל יוכל וראוי' לברך גם כשאין בו מצוה רק משום שלא יאמרו כנלפע"ד

היוצא מדברינו אלו דבנדון שלנו צריך לפדות שנית ולא יצא בפדיון זו מדאורייתא דנ"ל עיקר דמהב"ע מדאורייתא לא יצא, ואפילו אי מדרבנן מ"מ עכשיו שאמרו רבנן לא יצא ואפילו מדאורייתא לא יצא, וגם אי רק מדרבנן לא יצא מ"מ חייב לברך והכהן צריך להחזיר הדמים אם לא יחזיק הדמים בשביל חובו

וכל זה אם עומד ותובע חובו ורצה להרוויח בהלואה זו דמי פדיון, אבל אם אינו מבקש עוד ואינו תובעו, הרי לא רצה בהרווחת דמים רק שיכבדו בפדיון כדרך כהכים שמהדרים אח"ז, וא"ת כל זה לא יועיל לנו מה דעכשיו מוחל על חובו כלל דבשעת פדיון אמר שמלוה לו ועשו איסור ריבית ממילא לא יצא ידי חובתו, הא ליתא מכיון שהכהן והאב רוצים בפדיון, ואגלאי דהכהן לא להרוויח ממון של פדיון התכוין, מה הרווחה לשניהם שיעברו על איסור ריבית ומכ"ש שעי"ז מפסיד המצוה, אמדינן דעתם שמעיקרא לשם מתנה נתן לו הכהן היינו שיהי' שלו מעכשיו כשיפדה ע"י, הגם שאמר בתורת הלואה כדי שיפדה ע"י ויהי' דמי פדיון פרעון חובו, מפרשי' כוונתו דאלו ידע שיש איסור וליכ' מצוה ניחא לי' במתנה מעכשיו כשיפדה ע"י, שרוצה באופן המועיל כמ"ש הרא"ש קדושין דף י"ג ופסק בשו"ע סי' כ"ח גב' טבעת שאולה דאנן סהדי שרוצה באופן המועיל, ומה התם דאם לא יועילו הקדושין ולא נעשה איסור אמרינן כיון שרוצה להטיב עם חבירו שיקדש בו לשם מתנה נתן לו, קו"ח וכ"ש כאן שאם יהי' בהלואה עבדו איסורא דנאמר שלשם מתנה נתן לו, וכן הדעת נוטה

ובוודאי לכתחילה לא שרי לעשות כן שיתן הכהן במתנה לפודה, כדי שיפדה על ידו דאית בי' משום ושחתם ברית הלוי, כמו במתנה על מנת להחזיר דאית בי' איסור לכתחילה, אבל בדיעבד יצא כנ"ל, ומ"מ מהיות טוב שיחזור ויפדה בלא ברכה ויוכל לפדות במתנה עמ"ל, או ע"י שיתן לו הכהן במתנה כהנ"ל, ואין בפדיון זה משום ושחתם ברית הלוי כיון שכבר פדה רק מהיות טוב אנו אומרים שיפדה שנית, ואינו דבר הרגיל לא שייך שלא ירגילו כך ויפסידו הכהני', ועיין בח"ס סי' רצ"א, ובמק"א תמהתי על כל ספק מתנות כהונה דמספק א"צ ליתן דהמוציא מחבירו עליו הראי' דספק ממונא הוא, יתן במתנה עמ"ל דיוצא בו ידי נתינה ולא שייך ושמתם ברית הלוי, דאי לא יקבל בד"ז על מנת להחזיר לא צריך ליתן כלום וצל"ע, (חוץ אם נדחוק דעיקר כוונת התורה במתנות כהונה זרוע והלחיים והקיבה לא משום מצות הפרשה דהא לא טבלי כמו תרומה דטובל דאיכא מצוה בהפרשה וגם כהן בעצמו צריך להפריש הגם שאין שום הנאה לכהנים בזה ורק הקפידא במתנות כהונה שיהי' לכהנים לאכול וכיון שאם נותן במתנה ע"מ להחזיר אין לו לכהן בו כלום פטור להפריש גם כן כיון שאין מזה לכהן כלום)

בהא סלקינן דאם הכהן תובע חובו לא יצא כלל י"ח, וצריך לפדות שנית בברכה, וכהן זה לא יה' לו פי שנים כי בדמי הפדיון לא זכה רק משום חובו, אבל אם אינו תובע כלום, ואמר יאמר שלא התכווין להרוויח, ואשר כן נרא' כי הי' זה המכוון מעיקרא כפמ"ש מעלתו ני' שכל עצמו של האב שהי' מהדר אח"ז כדי להרוויח ממנו כדרך המון עם, יפדה מ"ו שנית בלא ברכה ע"ד שכתבתי כנלפע"ד נכון להלכה וד' יורנו דרך האמת, הכ"ד אוה"נ דש"ת פה פ"ב נגהי ו' י"א שבט תרט"ז לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קמז

שלהי מס' פסחים אבעי' מיני' וכו' שהחיינו כהן מברך דקמטי הנאה לידי' או האב מברך דקעביד מצוה ופשטו בי' מדרשא דאב מברך שהחיינו, והלכתא דאבי הבן מברך שהחיינו, ונסתפקתי אם לאמת אין הכהן מחויב כלל בברכת שהחינו, או דמחויב הוא, אלא דאבעי' היה מי מינייהו מברך אם הכהן ומוציא לאב, או האב ומוציא לכהן דשומע כעונה ופשטו בי' מדרשא דהאב מברך ומוציא לכהן דלו ראוי' לברך דמצוה קעביד וראוי' יותר לברך שהחינו לעשות מצוה מלברך על הנאה דאתי לידי' דכהן, ולכן האב מברך ומוציא לכהן, ואי לא שמע הכהן ברכתו של אב או לא התכוין לצאת צריך לברך בפני עצמו או לא

ומה שהבאנו לבית הספק אם הכהן מחויב לברך שהחינו, מפני שצ"ל באמת איך עלה על דעת בעל האבעי' אי כהן מברך מה נשתנה מכל מקבלי מתנה דאין מברך רק בנתנו לו כלים ובגד חדש ולא במקבל מעות מתנה ועיין טוש"ע או"ח סי' קכ"ב דמבואר והוא מירושלמי דקונה כלי חדש ומי שנתנו לו מתנה נראה דווקא בכלי חדש כמו הקונה והעושה ב"ח ולא במעות, דדווקא בדבר חביב וחשוב ומתקיים מברך שהחיינו, משא"כ מעות דלאו מילי דחשיבי נינהו, ולהוצאה ניתנו ועומדים להוציאם כנ"ל, וא"כ למה זה יברך הכהן בקבלת דמי פדיון, וראיתי שהרגיש הצל"ח בזה והוא קיצר, וכ' כיון דכהן מסייע למצוה וע"י נעשית המצוה ראוי' לו לברך, עיין בו, ולדידי נראה יותר דמעות שזיכה הי"ת לו לכהן חביב לכהן ולכן יש מקום שיברך, וכ"ז הוא סברת בעל האבעי' אבל כדפשוט דהאב מברך י"ל מה"ט דס"ל דאין חיוב על הכהן כלל לברך כמו כל מקבלי מעות מתנה, או דבהך סברא קיימינן לאמת גם כן אלא דס"ל דהאב מברך מפני שהוא מברך על המצוה וכהן על הנאה הגופני, ולכן לו משפט הקדימה לברך בפה מלא ולהוציא הכהן י"ח, והא דלא יברך כ"א בפ"ע כמו בכל מקום דעדיף שיברך כל אחד לעצמו ולא לצאת בברכת חבירו, חוץ בשאינו בקי, נ"ל הכא שאני דברכת שניהם ממעשה אחד בא ע"י פדיון הבן שבין אב לכהן, לכן אחד מברך ושני יוצא

והי' נ"ל דמסתבר יותר דהאיבעי' לא הי' אם כהן מחויב לברך, ופשיטו לי' דאינו מחויב, אלא דהאיבעי' הי' מי מוציא את מי, ופשטו לי' דאב מוציא לכהן, דאם הספק אם הכהן מחויב מעיקרא ומברך הוא, איך אמרו בפשיטות דהאב מברך, הא תינח בשפודה במעות, אבל בשפודה בשוה כסף ובכלים וכיוצא בו אז נ"ל פשוט דמחויב לברך שהחינו ככל המקבל מתנה דחייב לברך, או הטוב ומטיב, או שהחינו, או תרתי עיין בטוש"ע או"ח סי' קכ"ב, ובוודאי שלא יגרע מכל קונה או מקבל דבר חשוב וחביב עליו, וא"כ בכה"ג יברך הכהן, ומדפשטו סתם אב מברך שהחינו וכן הלכת' נראה דלעולם אב מברך ולא הכהן וע"כ הטעם דראוי' לו לאב יותר לברך ולהוציא הכהן נשמע דכן הוא האבעי' מעיקרא מי מברך אם הכהן או האב, אבל על עיקר חיובא דכהן לא מבעי' ל', ועל דאבעי' לי' פשטו לי' דאב מברך ומוציא הכהן אבל בעיקר החיוב גם הכהן מחויב דזה פשיטא לי' כנ"ל

ויש לדחות דמעיקרא מבעי' לי' אם הכהן מברך היינו בכה"ג שמחויב לברך היכא דמטי הנאה חשובה לידו כגון פודה בכלים חשובים דמחויב לברך בהא מספקא לי' מי מהן מברך ומוציא אידך וע"ז פשיט לי' דאב מברך אבל היכא דפודה בכסף דבכ"מ אין המקבל מברך גם הכהן פשיטא שלא יברך ואז בוודאי האב מברך אבל יש לפקפק דא"כ הי' האבעיא קשה לפי זה אם כן דלאב ראוי' לתקן שיברך שהחינו ולא הכהן, דהא שהחינו של האב בכל פעם איתא דקעביד מצוה משא"כ של הכהן רק לפעמים הוא כשפודה בכלים דחביבי לי' וזה לא שכיח ואין מקום ספק דוודאי ראוי לתקן ברכת שהחינו לאב ולהוציא הכהן, וע"כ דסובר בעל האבעיא דחייב הכהן בכל פעם לברך שהחיינו ונסתפק מי נתלה במי האב בכהן או הכהן באב, ונ"ל הא דמספק' להו אם הכהן מברך דלפי המושכל לאב ראוי' לברך כיון דמברך על מצות השם שזיכהו לכך, נ"ל כיון דאב זוכה בברכה על גוף המצוה ברכת אשר קדשנו וכו' לכן מסופק אולי זיכהו מתקני הברכה לכהן שגם הוא יברך ברכה ופשיטו לי' דהאב מברך שתיים דמצוה קעביד ולו נאה יותר לברך ולהוציא לכהן, והא"ש בזה דמקדים פשיטא דעל פדיון הבן אבי הבן מברך ועיין צל"ח דמקדק הא ללא צורך הקדים הש"ס ובעל האיבעיא זו המימרא פשיטא לי' ולפמ"ש א"ש לכן הקדים פשיטא ליה דעל פה"ב אב מברך אשר קדשנו ולכן יש ספק שמא