כתב סופר יורה דעה רטז

כלל החוב הגם שנתן לה סלע שהוא חייב ואמר התקדשי לי בו, לא אמרינן מדנתן כמו שהוא חייב דכן דעתו שיהי' פטור מחובו, והא דחטף סלע מידה וקדשה דס"ל לרש"י לקמן דף נ"ב ע"א כיון דקבלתינהו אחילתי' הגם שלא הזכיר כלל מהשבת הגזילה, שאני התם כיון דסלע שלה היא וגזילה בידו ואי אפשר לקדשה בו אם לא דמוחלת לי' שיהי' שלו, בזה ס"ל לרש"י דאמרינן כיון שנתרצית בקידושין וסלע שלה הוא ע"כ דמחלתה, וירושלמי ס"ל דצריך ליתן לה סלע אחר דלא מחלתה הסלע לגמרי בסתמא אלא שיהי' הלואה בידו שיוכל לקדשה, אבל לא שיהי' מחול לו לגמרי, ועיין ר"ן שם, אבל בהלואה כ"ע מודים דבסתמא לא אחלתה רק כשמזכיר החוב, ויש לנו אריכות בסוגיא הנ"ל, ולא צריכנא כאן להאריך כי דבר זה פשוט ומבואר שיוכל הכהן לתבוע חובו, וכן פשוט אשה שהלותה לאיש סלע לקדשה בו, וקבלה קידושין שהחוב קיים

ומאחר שבארנו דהכהן יוכל לתבוע חובו ממילא אסור למיעבד הכי דאית בזה איסורא דריבית כמו כהן שמלוה על מנת שיתן לו תרומות ומעשרות שלו דכתב ב"י סי' ק"ס דמוכח מרא"ש פ' א"נ דאיכא איסור ריבית ועיין בשו"ע סעי' כ"ג ועיין בט"ז שם שחולק על פסק השו"ע ומודה דבכהן המלוה איכא איסור ריבית ובספר חוות דעת מפרש בטוב טעם ודעת דאינו דומה להא דעל מנת שתמכור לי השדה דמייתי הט"ז דשם כך כוונתו אם ימכור שדהו ימכרנו לו בדמי הלואה, ומעות מהשתא דמי זבינא בידו, וכ"ז לא שייך בכהן המלוה או באומן שמתנה שיתן לו כל מלאכתו, דוודאי הי' נותן פרוטה שיבטיח לו ע"ז, ואי טובת הנאה ממון הוי ריבית קצוצה ממש ויוצאת בדיינים ואי טובת הנאה לאו ממון מ"מ אסורא איכא והדברים אמתיים

והנה מעלתו ני' התעורר על איסורא דריבית אבל ציין על מ"ש הש"ך סי' קס"ו סק"א בשם יש"ש שלא יקנה הלוה למלוה גלילה או עליה, ואולי ידע או ראה הא דסי' ק"ס לא הי' מביא מהנ"ל דיש"ש רק לאיסורא בעלמא אמר משום אוושא מלתא ומחזי כריבית אבל בנידון שלפנינו ריבית גמור איכא, והנה הרמ"א בסי' קע"ב כ' די"מ להלות על מקומות בהכ"נ כדי לישב עליהם דמותר להלות בריבית לצורך מצוה, והוא מירושלמי מ"ק דלווים בריבית לצורך סעודת מצוה וקידוש החודש וציין עליו במג"א ריש הלכ' שבת ועיין ש"ך סק"ח דריבית קצוצה אסור, וציין על היש"ש ב"ק וסיים שם דווקא מגוי בריבית קצוצה ומישראל בריבית דרבנן, ופשוט דכ"ז בשיש מצוה בשניהם במלוה ולוה כגון להלות על מקום בהכ"נ דכיון דלוה ע"כ צריך למשכן מקומו בבהכ"נ ומותר למלוה שישב עליו גם לו יש מצוה שע"י עושה המלוה מצוה, ומלוה מותר לקבל ריביתא הנ"ל כיון שעושה מצוה, ועיין ט"ז סי' ק"ס ס"ק כ"א, ובמחצית השקל ריש הלכ' שבת, ובזה סרה תלונת מעלתו על הש"ך סי' קס"ו דשם המלוה לא עביד איסור בקבלת ריבית דמצוה קעביד, אבל הלוה עושה איסור דהא יוכל להחזיק המצוה לעצמו ויש לו מצוה יותר ממה שמכבדו למלוה שעושה מצוה ע"י, משא"כ בממשכן מקומו או ספריו שבע"כ לוה עליהם ובטל ממצוה שיוכל לעשות בעצמו לכן מותר לו להרוויח למלוה שיעשה בהם מצוה כנ"ל והדברים פשוטים

והנה בנידון שלפנינו גם לפ"א של מהרי"ל דאפילו ריבית קצוצה מותר לצורך מצוה היינו דווקא שאי אפשר לקיים המצוה רק עד"ז, אבל כאן הלא יש לו שוה כסף והי' יכול לפדות בלא הלואה מכהן זה או הי' יוכל ללוות מאחר, וגם הכהן עביד איסורא דעליו אין מצוה כלל כמ"ש הטור יו"ד סי' ש"ה והוא מהרא"ש דתמה על תקנת גאונים שכהן מברך עיי"ש, וממילא גם האב עובר בלפני עור, הכלל דיש בזה איסורא דריבית ויפה הורה שלא לפדות ע"ד זה

ומעתה אומר אני עוד כי לא יצא ולא אהני מעשיו שפדה באופן הנ"ל כיון דעם עשיית מצוה כשנותן כסף הפדיון לכהן עביד איסורא הוי מצוה הבאת בעבירה דפסקינן דלא יצא וגרע מגזל לולב וכיוצא בו דעבירה כבר נעשית, אבל כאן עם המצוה עושה עבירה ואין עבירה מצוה, ונ"ל אפילו לרבי יוחנן דל"ל מהב"ע לא יצא עיין ר"פ לולב הגזול, וברז"ה שם דס"ל דר"י פליג לגמרי על רשב"י ודלא כתוס' שם דס"ל דווקא ביו"ט שני פליג ומשו"ה פסק הרז"ה דמהב"ע יצא, ואין כן דעת רוב הפוסקים להלכתא כמבואר, ונ"ל בכה"ג כולי עלמא מודים דלא יצא כיון דעם המצוה נעשה עבירה, ובזה נתיישב לנו מה דנתקשה בשאגת אריה סי' צ"ח מפ"ג דר"ה דף כ"ח דאמר רב יודא בשופר של עולה לא יתקע אם תקע לא יצא ורבא פליג עלי' משום מצוה לאו להנות ניתנו ואי ליהנות נתנו לא הי' יצא וע"כ הטעם משום דהוי מהב"ע, ש"מ דס"ל מהב"ע לא יצא וכיון דר"י ורבא דבתראי הכי ס"ל הכי נקטינן אלו דבריו ז"ל, ולפמ"ש אין ראי' משם די"ל שאני התם דעם עשי' המצוה עושה עבירה, וכי כן בנידון שלנו לכ"ע לא יצא, ואנן דפסקינן אפי' בגזל דלא יצא מכ"ש בכה"ג ואפילו לא הי' כאן רק ריבית דרבנן לא יצא דאפילו בעבירת דרבנן לא יצא כמבואר, ועיין שעה"מ פ"ח מהלכו' לולב הלכ' א' ד"ה שבתי וראיתי, ובהלכ' ה' ד"ה אין ממעטין מכ"ש שיש כאן ריבית דאורייתא אי ט"ה ממון

ולפי שבארנו דלא יצא נ"ל עוד דהכהן צריך להחזיר דמי הפדיון כיון דלא נתן לו רק לקיים המצוה והרי לא קיים, ועיין פ' הגוזל דף ק"י ע"ב ש"מ כסף מכפר מחצה עיי"ש, וכ"ש וקו"ח כאן שמפורש נתן לו לפדות בנו דכהן צריך להחזיר לו, אלא שיוכל לעכב משום חובו, אבל לא משום דמי הפדיון כנ"ל

והנה אם כי הדבר פשוט לכאורה, אבל יש לי מקום עיון בבכורות דף נ"א במתני' איתא כתב לכהן שחייב ליתן לו חמשה סלעים חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי, ובש"ס שם ע"ב דאפילו נתן אינו פדוי, ופי' רש"י במתני' כתב לו שחייב לו בשביל פדיון בנו, נ"ל דס"ל לרש"י דאפילו במפרש לו שמשום פדיון בנו חייב לו אינו פדוי, נ"ל שיצא לרש"י זה מש"ס כתובות ר"פ הנושא דף ק"ב ע"א דמקשה לעולא למה אינה פדוי' ועיין בתוס' שם ד"ה אמאי אינו וכו' דהקש' הא לר"י חייב לו מדין שמחייב עצמו ליתן חמשה סלעים דמשמע אפילו במפרש לו שהוא משום פדיון בנו או דסתמא כפירושו עיי"ש, וא"ש דמפרש רש"י בבכורות דהלכתא כר"י דאיירי במפרש בשביל פדיון בנו דאל"ה פשיטא שחייב ואינו פדוי כנ"ל וכן פסק בשו"ע סי' ש"ה בכותב חייב אני בשביל פדיון בני משמע שמפרש כן שחייב בשביל פ"ב, וצל"ע למה לא יהי' הכהן צריך להחזיר כיון שלא התחייב רק לצאת ידי פדיון וכיון שלא יצא למה לא יחזיר לו ולמה ילקה האב בנתינה שתי פעמים, וכמדומה שהט"ז הרגיש בזה וכ' בס"ק כיון שמדאורייתא יצא רק רבנן אמרו דאינו פדוי שלא יאמרו פודין בשטרות, נראה כוונתו דמשו"ה חייב כיון דמדאורייתא יצא בנתינה זו

ולפ"ז יש לדון בנדון שלפנינו דכתבנו דאינו יוצא משום מהב"ע אם מדאורייתא אינו יוצא צריך להחזיר לו ואם רק מדרבנן אינו יוצא אינו צריך להחזיר לו כמו בהא דבכורות והנה בש"א סי' צ"ז מסופק בזה אי במהב"ע מדאורייתא אינו יוצא או מדרבנן, לכאורה הדבר מבואר בתוס' ר"פ לולב הגזול דהקשה למה הצריך קרא דאין יוצאים במצה של טבל תיפוק לי' דהוי מהב"ע, מוכח דס"ל לתוס' דמהב"ע מדאורייתא אינו יוצא, אלא בתוס' סוכה דף ט' ע"א העל' די"ל דמהב"ע לא יצא רק מדרבנן, וכ"ז הי' בהעלם במח"כ מש"א הנ"ל, אלא דתוס' כתב דלר"ת מוכח דמדאורייתא אין יוצא ותוס' דחה שם שיטת ר"ת, ובגיטין דף נ"ה בתוס' שם מוכח דבין לר"ת ובין לשיטת ר"י טעמא דעולא משום מהב"ע, אלא דלר"ת גם אי יאוש כדי קני הוי מהב"ע, ולר"י משום דקונה ע"י שינוי השם עיי"ש דמוכח ע"כ דמצוה הב"ע דאורייתא ומ"ש בתוס' סוכה כיון דקני בשינוי השם לא מקרי קרבנו בשעה שמקדיש, דבר זה לא כ' תוס' בשום מקום רק שם נרא' דס"ל לתוס' בכ"מ דמהב"ע דאורייתא לא יצא, וגם לפי דעת תוס' סוכה די"ל מדרבנן לא יצא, היינו הא דלא יצא במהב"ע רבנן אמרו, ואסמכי' אקרא דוהבאתם את הגזול, מ"מ י"ל מדאורייתא תא לא יצא כיון שאמרו לא יצא, ועיין זה בתוס' סוכה דף ג' ע"א בסופו דמבואר כן, ומתוספות סוכה דף ט' הנ"ל משמע דלא ס"ל כן דא"כ לא מביא ראי' דלשיטת ר"ת ע"כ מהב"ע דאורייתא הוא והיינו מדאמר עולא דברי תורה וכו' לא יצא ולתוס' סוכה דף ג' ע"א הנ"ל י"ל דרבנן אמרו לא יצא אלא ממילא לא יצא ידי חובתו מדאורייתא ואפשר דלשון עולא ד"ת משמע לתוס' שהוא מעיקר דין תורה, ועיין שעה"מ הלכ' לולב אריכת נפלא' בכלל זה, אי מה דאמרו רבנן לא יצא גם מדאורייתא לא יצא, וכמדומה לי לא הביא מתוס' סוכה דף ג' הנ"ל, ומכל מ"ש, ובמקום אחר הארכנו בענינים אלו

היוצא לנו מדברינו דפודה בעבירה קרוב לוודאי אפילו מדאורייתא לא יצא וצריך להחזיר כסף הפדיון כמ"ש לעיל, ועוד נ"ל דאפילו נימא דמדאורייתא יצא מ"מ נ"ל דצריך להחזיר דגם בזה אומדין דעתו שלא נתן לו רק שיצא חובתו כדין ואפילו לצאת ידי דרבנן, ולא באנו מעיקרא לחילוק זה בין אם מדאורייתא או רק מדרבנן לא יצא אלא משום דקשי' לן הא דבכורו' בכותב שחייב לכהן ה' סלעים שבנו אינו פדוי ומ"מ א"צ להחזירו, אבל טעמא לא ידענא הא אין לך אומדנא גדולה מזו שלדעת' דהכי שלא יצא מדרבנן לא נתן לו, ולכן מוכרח אני לומר ולהסביר טעמ' בהא דאמרו בנו אינו פדוי לא אמרו שלא קיים המצוה כתקנה ולא יצא י"ח מצוה מדרבנן מיהת, אלא כדי שלא יאמרי פודים בשטרות חייבו את האב לפדות שנית, ואם לא קיים פקודת חז"ל, מ"מ מצות פדיון קיים בשלימות, ואין מגרעת במצוה עצמה משו"ה, אלא שלא עשה מה שהטילו חכמים עליו לתת שנית דמי הפדיון משום שלא יאמרו פודין בשטרות, ולכן אין הכהן צריך להחזיר כ' המצוה נגמרת בשלימות ואדעתא דהכי נתן לו, והא דקתני במתני' ואין בנו פדוי לא שלא נתקיים בו מצות פדיון, אלא מפני שהפדיון הוא ע"י נתינת דמים וחייב לתת שנית דמי פדיונו אמרו דאינו פדוי שצריך לתת עוד כמו שנתן, אבל בוודאי המצוה בעצמו קיים כנ"ל: