כתב סופר יורה דעה רטו

הנ"ל, אבל לא מטעמיה רק כאשר אבאר, הנה נ"ל להסביר דברי מוהרש"ח הנ"ל דבמקום דאיכ' חזקת מרי' קמי' לא אמרינן צדק משלך, לכאורה אין זה אלא הכרע ופשרה, ולפע"ד מסברא ודינא הוא, דלפי הנראה דחזקת מ"ק הוא כשני חזקות אחד חזקת ממון ואחד דמוקמינן הענין על חזקתו כמו שהי', כן הוא עוד עתה, וכמו דסמכינן על חזקה בכל איסורין להקל ולהחמיר, וכבר חקר על זה בעל קה"ס סי' א' סעי' ה' וי"ו ואם אמנם כי לא נראה לו כן, הרי מביא פי' ומשמעות רמב"ן שכן הוא ומלתא דמסתבר הוא ונראה לענ"ד ולפ"ז י"ל הא דגזרה תורה צדק משלך היינו נגד מתנות עניים לא יהי' דין הבעלים כמו בכל בעלים בממונם שקשה להוציא מן המוחזק והמוציא עליו הרא'י, אלא יש לזה דין איסור וספק מצוה שצריך לקיימו, וכ"ז נגד חזקה המוחזק, אבל נגד חזקת מרי' קמא שחזקה זו מהני בכל האיסורין ודיני תורה לאוקמי הדבר אחזקתו שהי' ואין כאן ספק למה לא יועיל לדבר זה הא גם באיסור מועיל חזקה, מכ"ש בזה דאיכא ג"כ חזקה כנ"ל נכון

ומעתה אומר אני בטח בממון עניים היכא דאיכא חזקת מ"ק לבעלים והרוב מנגד אותם אזלינן בתר רובא ול"א אין הולכין בממון אחר הרוב דהא נגד חזקת מ"ק דהיא חזקה ככל חזקות שסומכין לענין איסור מועיל רובא, דרובא עדיף מחזקה רק לענין להוציא ממון אמרינן כח ממון עדיף, ואין להוציא מן המוחזק הדרי' לזה דבממון עניים וויתרה התורה ע"ז ולא נשאר רק חזקת מ"ק והיא ככל חזקות כמו החזקות לענין איסור ורובא עדיף מחזקה כנ"ל ועיין, ולפ"ז בנידון צ"צ חייב לפדות דל"א בזה אין הולכין בממון אחר הרוב, וכן בנידן דידן אי לא פדה הבועל צריך לפדות עצמו ממ"נ אם מזה או מאחר הוא, ומשום מיעוט דכהנים ולוים אינו פטור משום צדק משלך, אבל כשכבר פדה הבועל יש לפוטרו דאולי זהו אביו וכבר פוטרו בפדייתו, וגם לרמב"ם דס"ל דחיישינן לדאפקרה נפשה מ"מ מידי ספיקא לא נפקי דמני' ודידי' הוא וקרוב יותר דממנו הוא, וכן הבועל פטור לפדות מספיקא, דאין כאן משום צדק משלך כיון דאיכא חזקת מ"ק כמ"ש

והנה הגאון בקה"ח כתב דמסתבר כהכרעת מוהרח"ש, דאפי' היכא דליכא חזקת חיוב מ"מ איכא משום צדק משלך, דחזק' קמה לאו חזקת חיוב ממש הוא עיי"ש, ובאמת לפי הנראה מר"ן נדרים זי"ן ס"ל ע"כ דחזקה זו חזקה ממש הו' וכן מורה לשון ש"ס וכבר הקשו דיוקים אהדדי, דקאמר ש"ס פרה בחזקת פטור קיימא וקמה בחזקת חיוב, או דל"צ חזקת פטור או דל"צ חזקת חיוב, ונ"ל ע"פ קושית המרדכי הלא רובא של בעה"ב, ותי' דבממון עניי' אין הולכי' אחר הרוב, וכבר תפס עליו אאמ"ו זצ"ל, בח"ס סי' ט"ש הלא אפילו דזקת פטור מועיל כ"ש רובא דעדיף, ונלפע"ד דס"ל למרדכי דהא ארובא עדיף מחזקה העדיפות של רוב אינו כמו רוב או חזקה, אלא דמכריע רובא לחזקה דעדיפא קצת מחזקה ומכריע, וס"ל דוודאי היכא דאיכ' חזק' חיוב מנגדו לבעה"ב הגם בכ"מ רובא עדיף מחזקה, אבל בממון עניים לא אזלינן בתר זה העדיפות לפוטרו כנ"ל ביישוב המרדכי, ולפ"ז א"ש סגנון ש"ס דלא הי' סגי דהכא איכא חזקת פטור איכא רוב ולהכי הוצרך דבקמה איכא חזקת חיוב מנגד לרוב כנ"ל, ולפי"ז היכא דליכא חזקה לחיוב ג"כ שייך צדק משלך, ואפי' היכא דאיכא קצת סיוע לבעה"ב היינו רוב נגד חזקה וכדומה, רק היכא דחזקה גמורה מסייע כנ"ל, ועפ"ז א"ש שיטת מוהרח"ש דאפי' דליכא חזקת חיוב אמרינן צדק משלך רק במקום דאיכא חזקת מ"ק לא ומטעם שכתבתי זהו הנ"ל בדין הלז

נחזור לדברינו דעפ"ז אין לפטור הבן כ"ז שלא פדה הבועל, ובלאו הכי נ"ל שאין לפטור מטעם שאין הולכין בממון אחר הרוב, עפמ"ש הפלא"ה סוף פ"ק דכתובת דהא דלא אזלינן בממונא בתר הרוב היינו היכא דאין לנו לדון רק לענין ממון, אבל כשאנו צריכים לדון על רוב זה לענין איסור והיתר וכדומה ומחזיקים הרוב כוודאי גמור, שוב גם לענין ממון הדין כן, עיי"ש שהוכיח כן מכמה ראיות מוכרחות, וכדבריו נראה מתוס' בכורות רפ"ג ד"ה ר"י דמסיק דקשה לומר בכל דברים הוא בכור משום רוב ולא לענין ממונא עיי"ש, ותוס' שם אזיל דמחמירים מכח הרוב, מ"מ ס"ל דממילא לנו להקל להוציא מבעליו מכ"ש היכא שאנו מקילין וסומכין על הרוב דמחזיקין אותו כוודאי שיש לנו להקל להוציא, וא"כ כאן בוולד זה לא נחוש לרוב לישא גרושה ולטמא למתים ומיד סמכינן ע"ז בקטנותו, שמצוה להפרישו מטומאת מתים וסומכין על הרוב, כן בואו ונסמוך על הרוב לפדות עצמו לכשיגדל או שהב"ד יפדוהו כנ"ל

ועוד רגע א' אדבר' הנה שאלתו באה סתומה דדיימי מיני', ולא כ' אם הודה שבא עליה כמה פעמים או פעם אחת, והרא"ש בתשובה כ' כי באופן שמיוחדת לו או בא עליה איזה פעמים הרמב"ם מודה, ודומיא דא"א נקיט דלא בא עליה אלא במקרה, עיי"ש, ומביאו הרמ"א סי' קנ"ו ועיי' ב"ש שם, ובס' ד' כתב דאפילו במיוחדת לו אינו יורשו, ובח"מ נתקשה בזה, והב"ש כ' דדווקא באינו מודה, אבל במודה דינו מבואר סי' קנ"ו, ודברים הללו דחוקים ואין לשון השו"ע מורה כן, ופשיטא דבשאינה מודה שמיוחדת לו שאינה יורשו, והנה כשיטת הרא"ש בתשובה כ' ג"כ תוס' ישנים בכתוב' סוגי' דראוה מדברת, והפלא"ה שם הקשה מסוגי' דיבמות למה דחק אביי בשהיו שניהם חבושים לא הול"ל אלא שהיא חבושה משעה שבעל אותה, דא"א לספק באחר, ובלא"ה צ"ל פשיטא כשא"א דאחר הוא שאוכלת, ונ"ל הא דחיישינן דאפקרה נפשה לאחרינא הגם די"ל דמתחילה לא נתיחדה עם זה להפקיר נפשה רק לפריצות בעלמא ושוב היה אש בוערת וזינתה עמו, אבל לאחר לא אפקרה, ועכצ"ל שאמרי' כמו שהתיחדה עם זה ולא חששה לנפשה עד שלא הי' מעצור ברוחה, כן התיחדה עם אחר לפריצות עד שהי' אש בוערת ונבעלה לו ולפ"ז אומר אני בשהיו חבושים בבית אסורים ביחד באונס ושם נבעלה ל"א כשם דאפקר' נפשה, דשם הי' ביחד באונס ואין אפוטרופס לעריות, משא"כ עם אחר לא התיחדה ולא זינתה, והן הן דברי אביי כשהיו שניה' חבושין שם זינתה עמו הגם שאח"כ יצאה ואפשר שנבעלה לאחר וממנו נתעברה להא ל"ח כנ"ל, והא"ש דלא אמרינן שנבעלת כמה פעמים דאין זה רבותא כ"כ, בכ"מ אמרינן רוב בעילות אחר הבעל כן נ"ל ליישב ע"ד נכון בעזה"י

ונ"ל דרמ"א דפסק להא דתשובת הרא"ש בסי' קנ"ו היינו לאיסורא סמכינן ע"ז כיון שמיוחדת לו ונבעלה ממנו איזה פעמים רוב בעילות ממנו, וקרוב שממנו נתעברה, אבל לענין ירושה לענין ממון י"ל לא סמכי' גם ע"ז דלא עדיף מרוב דאין הולכין בממון אחר הרוב, ולא עדיף האי כמו רוב בעילות אחר הבעל, בכ"מ דאיכא חזקת המנהג וחזקת צדקת מסייע, ולפ"ז א"ש דפסק בסי' ד' דאפילו במיוחדת איננו יורשו כנ"ל

ולפ"ז בנידן דידן לענין פדיון ג"כ היה מקום לומר גם כשנבעלה לו איזה פעמים או מיוחדת לו שאין צריך הבועל לפדות, דממון חמיר, אלא לפמ"ש לעיל דהיכא דאיכא רוב מסייע לכהן מוציאים ממון אפילו נגד חזקת מ"ק א"כ גם בזה הדין כן, ועוד נ"ל לפמ"ש לעיל דהיכא דדנין על רוב זה גם לאיסור שוב סומכים על הרוב לענין ממון, כן בזה כיון שבנו הוא לענין חליצה וכדומה שוב גם היכא דנוגע לממון הדין כן

פירות הנושרין מכל האמור שביארנו היטיב, דהי' ראוי' שהבועל לא יפדה רק הב"ד בתורת ב"ד ובתנאי שאם ממנו הוא המה שלוחי הבועל ומברך הפודה בלי פקפוק, ויצא ידי הכל, כנלפע"ד בעיון נמרץ, ישים מע"כ ני' עין עיונו עליו, ואם יש את נפשו להראות דברינו אלו לידידינו הרב המאוה"ג דפעזינג ני' דין הניין לכנ, ועל שארי ספקותינו לא לקחתי פנאי לעיין עליהם, כי לא רציתי לעכב, להיות כי נתעכב ע"פ סיבה כ"כ, ובעל הסיבות יברך את עמו ישראל בשלום, ויפדה עמו מכל צרה ויגון וישלח לנו גואל צדק ויעמוד הכהן לאו"ת הכ"ד אוה"נ דש"ת חפץ בהצלחתו פה פ"ב יום ו' עש"ק פ' וישב תר"ט לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קמו

אלי' זכור לטוב, יתברך בכל הטוב, ה"ה תלמידי הרב המופלג בתורה ויראה וותיק מלא עתיק חרוץ בע"פ כש"ת מוה' אלי' א"ש ני' רב בק"ק דערעטשקא יע"א

יקרתו קבלתי והי' לנחת באשר בשרני כי הקרה ה' לפניו מקרה טהור בתוך עמו יושב השקט ושלו, כן יהי' ד' עמו, יגדלהו וינשאהו ויהי' דבריו נשמעים לתורתו ולעבודתו

והנה נפשו בשאלתו לחוות לו דעתי בעובדא שבא לפניו, והוא באחד מאנשי קהלתו שלא הי' לו מט מטבעות של כסף לפדות בנו אבל הי' לו שוה כסף, וגם הוא מן המהדרים אחר כהן עשיר שמחזירים על פי הרוב כסף הפדיום, ובא כהן א' עשיר ואמר שילוה לו מטבעות הצריך בכסף מלא והתנה עמו שיפדהו על ידו, וכשבא הדבר לפניו לא התיר לפדות עד"ז, והי' במחשך מעשיהם ולא שמעו לו והי' הפדיון כהנ"ל, ומסופק מעלתו אם מועיל הפדיון וישוטטו רעיוניו ונבוכו עשתנותיו באיז' דברים בזה הענין כאשר יבואר לפנינו ולהיות כי עצומות טרדותי מכל צד לכן אקצר כל האפשר ואחוה דיעה ומתוך דברינו ימצא תשובה על דבריו

ואען ואומר שזה פשוט מאוד שאם הכהן רוצה יוכל לתבוע חובו מאב הפודה מאחר שלא הזכיר כלל בשעת הפדיון מן החוב ולא יוכל לומר האב שהכהן מחל לו החוב וקבל הפדיון בשביל בנו והחוב מחול, ודבר זה מבואר לכל רואה בש"ס קדושין דף י"ג ע"א וברשב"א ור"ן שם, באמר כנסי סלע שאני חייב לך וחזר ואמר לשם קידושין לשיטת רמב"ם דמפרש שאמר שבזה תקבל החוב ותהית מקודשת והיא נתרצית ואמרה שמחלה החוב, משום שפי' והזכיר החוב תחילה, ושוב אמר התקדשי לי בו, אבל כשלא הזכיר