כתב סופר יורה דעה ריא

על הרמ"ה אלא על הטור שכ' ומ"ש הטור ופסול לכהונה וכו' הלא הטור לא מדנפשי' כתב כן רק בשם אומרו והוא הרמ"ה והי' הב"י להקשות על הרמ"ה, ולכן נ"ל דעל הרמ"ה הי' אפשר לומר כמ"ש ב"ש, אלא על הטור קשה דאביו הרא"ש ז"ל ע"כ לא ס"ל כן, ומנא אמינא מדכ' הרא"ש ברושם במיא דאברא פסול וכ"ש ברושם בסקרא דקתני במתני' דכשר לגט מדעשה קו"ח נראה לעין דדיו ע"ג מיא דאברא לא הוי כדיו ע"ג דיו וגרע אפילו מדיו ע"ג סקרא דלא כב"ש, ושפיר הקשה הב"י על הטור דאזיל בשיטת אביו ז"ל ע"פ הרוב ועכ"פ הי' לו להביא פלוגתא בזה אם וודאי הגט פסול או ספק ואין מנוס רק כמ"ש ח"י דה"נ כוונתו דטור דספיקא הוא, ולכן פסולה לכהונה וכמו דצריכים ע"כ לפרש כן כוונת הטור כן נפרש כוונת הרמ"ה ואין כאן פלוגתא כנלפענ"ד

ומידי דברי בענין זה תמוה לי טובא מ"ש הטור בסי' קכ"ה דדעת שיטת הרמב"ם דאברא רק בדיעבד כשר, ואין כן דעת אביו, והקשה הב"י מנ"ל דרא"ש חולק על הרמב"ם ונדחק מדסתם וכתב לא משמע לשון דיעבד דווקא, ותמוה לי מדכתב הרא"ש כ"ש דיו ע"ג סקרא דמפורש במתני' דכותבים דפסול, וצ"ל מאי קו"ח הלא שניהם שווים סקרא והא דאברא ומה לנו לדינא אם מפורש במתני' או בברייתא דתני ר"ח סוף כל סוף שניהם כשרים ממילא פסול לרשום בו ונרא' מזה כי ס"ל לרא"ש מיא דאברא רק בדיעבד כשר כשיטת הרמב"ם דלא קתני במתני' ודתני ר"ח רק דיעבד קאמר ויפה כ' כ"ש רושם בסקרא דפסיל דקתני במתני' דלכתחלה כשר וא"ש נמי דסתם הרא"ש ולא כתב דווקא דיעבד דסמך על מ"ש כ"ש סקרא כנ"ל וצ"ע על הטור, ולולי דמסתפינא הייתי מגיה ולמחוק תיב' ואין נרא' כן מלשון אבי ז"ל אלא וכן נראה מלשון אבי ז"ל, ובאמת כן נראה מלשונו ממ"ש וכ"ש בסקרא ומאי כ"ש משמע דס"ל דבמיא דאברא דווקא דיעבד כנ"ל ועיי', ולפ"ז גרסא שלפנינו שבטור ומ"ש ב"י צ"ע

פירות הנושרי' מדברינו כי רש"י רא"ש וב"י פשיטא להו דמיא דאברא לא עדיף מסקרא, ומרא"ש מוכח דגרע מסקרא וכן לרמב"ם דס"ל דווקא דיעבד כשר, וכ"ש וקו"ח דלס"ת פסול, ואפילו לדעת ב"ש דדיו ע"ג מיא דאברא דמיא לדיו ע"ג דיו לענין שבת ולענין גט נ"ל לאו דדמיא מיא דאברא לגמרי לדיו, אלא דלא דמיא לסקרא כי נוטה לשחרורית דדיו, ולכן הגם דמצינו בדיו ע"ג סקרא דהוי כתב וספיקא מיהא הוי, אבל דיו ע"ג מיא דאברא מדמים יותר לדיו ע"ג דיו דחייב בשבת ופוסל וודאי בגט דאנו אין לנו אלא בדיו ע"ג סקרא דרחוקים זה מזה במראה, ומיא דאברא יש לו דמיון יותר לדיו, אבל לענין ס"ת דבעי שחרוריתו של דיו מהלכה למשה מסיני גם הב"ש מודה דפסול מיא באברא לס"ת כנ"ל, וכן משמעות ראשונים ופוסקים שבב"י יו"ד סס"י רע"ד והדין פשוט וברור לפע"ד

ואחרי שבארנו ובררנו כי ס"ת שנכתב באברא אפי' במיא דאברא פסול, נשית פנינו לעיין בנדון שלפנינו, אם נפסל הס"ת ע"י שניקד הנגינה בדבר שפסול לכתוב בו ס"ת, ותחלה נבאר אם נקוד הנגינה פוסל ס"ת כמו פוסק פסוקי ומנקד התיבות, הנה מקור דין זה יוצא ממס' סופרים הביאו הגמיי' ה' ס"ת פ"י ספר שפסקו או נקד ראשי פסוקים לא יקרא בו, ושם לא נאמר רק שפסק או נקד ראשי פסוקים אבל נקוד התיבות לא נזכר במס"ס שפוסל, רק בתשובה המיוחסת לרמב"ן סי' רל"ח מביאו הב"י סי' רע"ד כתב חדוש מדנפשי' ניקד ס"ת פסול ואמר מלתא בטעמא טעם שמביא הב"י בשם ר' ירוחם כי יש אם למקרא ולמסורת, והנה הרמב"ן ור"י כתבו טעם לניקוד ס"ת היינו התיבות, אבל לא הודיעו לנו טעם למה בשפסק ונקד ראשי פסוקים דפסול, וראיתי בנוב"י קמאי סי' ע"ד שכתב הטעם משום דלא בקיאים בפסוקים וכל פסוקא דלא פסקא משה אנן לא פסקינן, ודבריו תמוהים לי מ"ש דאין אנו בקיאים בהפסק פסוקים דכל פסוקא דל"פ משה אנן לא פסקינן והוא בש"ס מגילה פ' הקורא, ושם נאמר דאסור לנו להפסיק באמצע פסוק כיון דל"פ משה ועשה אותו פסוק אחד ולכן אנן לא פסקינ' אלא בדלא אפשר כמבואר שם, אבל דאנן לא בקיאין בפסקי פסוקי' מנ"ל מהתם, אמנם במג"א סי' ל"ב ס"ק מ"ה כ' מש"ס פ"ק דקדושין דאנן לא בקיאין בפסוקים כמבואר להדיא בגמרא קידושין שם יעוין שם וגם מוכח מארור שהוא מחמשה פסוקים שאין להם הכרע ובחומשים דידן הוא תחלת פסוק משמע דקאי אלמטה וחז"ל מסופקים בזה מוכח דאנן לא בקיאין היטב בפסוקים וה"ה בכל הפסוקים ולכן ס"ל למג"א עיקר דאסור להפסיק בהפסק' ריווח בין הפסוקים עי"ש, ובמחהש"ק שמבואר כוונת המג"א יעוין שם

והנה עיינתי בתשובת רמב"ן בפנים, והאירו עיני בטעמא דמלתא דמפסיק ונוקד הפסוקים דפסול, ואעתיק לשון רמב"ן וז"ל ונ"ל דאם פיסק פסוקים ונקוד פסול שאין לנו אלא כנתינתו בסיני ובוודאי נרא' שאין ס"ת מנוקד ואם נקוד פסול שכמה דורשים חכמים המקרא והמסורת ואם אתה מנקד אין כאן מסורת, ועוד שנינו במסכת סופרים ספר שנקוד ראשי הפסוקים שבו אל יקרא בו אעפ"י שאמרו רז"ל ויקראו בס"ת וכו' ויבינו במקרא אלו פסוקי' לומר שהי' מקובלים ממשה בסיני על פה, כמו שאמר מפורש זה תרגום ובוודאי תרגום לא ה' כתוב בספר ע"כ התשובה ולשונו ממש, והנך רואה כי תחלה כ' רמב"ן מדנפשי' דפסוק פסוקים ונקוד פסול שאין לנו אלא כנתינתו בסיני והיינו דאין לנו לשנות דבר בס"ת לעשות סימנים להפסיק פסוקים או לנקוד ושוב כתב ובוודאי נראה שאם נקד פסול כוונתו דמסברת חוץ בלי טעם דאין לשנות מנתינתו בסיני וטעם זה שייך בין בפסיקת פסוקים בין לנקוד ס"ת, כתב עוד טעם שנקוד פסול שכמה חכמים דורשים המקרא ומסורת וכו' עד כאן כתב מסברא דילי' ושוב כתב ועוד שנינו במס"ס שנקד ראשי פסוקים וכו' (וה"ה ניקוד ראשי תיבות) ומפרש דלא תקשי מהא דויבינו במקרא דבע"פ נאמר, אבל אסור לשנות הס"ת ולנקד ראשי פסוקים, היוצא לנו כי לא כתב רמב"ן טעם משום דיש אם למקרא רק משו"ה פסול לנקד התיבות וזה פסולו מסברא גם אם לא הי' פסול לנקוד פסקי פסוקים וגם זה פסול משום דאסור לשנות ס"ת מכמו שנתנה בסיני דלא כמ"ש המג"א דיש קפידא משום דאין אנו בקיאין בפסיקת פסוקים כמו שאיתא להדיא בש"ס פ"ק דקדושין

וראיתי אחרי רואי בס' בני יונה בסי' רע"ד שכ' גם בהפסק פסוקים איכא טעמא משום יש אם למקרא וכ' דמוכח הוא, דאל"כ ליכא טעם למה יהי' פסול, ומשו"ה חולק על הריב"ש דכ' הפסק אויר אינו פסול דלפי טעמו גם הפסק אויר פוסל, והנה מה דפשיטא לי' לפי טעמו גם הפסק אויר פסול אינו מוכרח לפמ"ש הריב"ש דכמה פעמים מניחים הסופרים ריווח ואין היכר כ"כ לפ"ז גם לטעמו יוכשר כמובן, וכזה יש לפקפק על המג"א לפי טעמו ועיי', ובעיקר הוכחה של הבני יונה דאל"ה לא ידע טעם למה יופסל בהפסק פסוקים אלו ראה תשובת רמב"ן בפנים לא הי' קשה לו כי טעמו בצידו שאין לשנות לנו בס"ת דבר מכמות שנתנה בסיני ע"י מרע"ה, ופסול דניקוד תיבות כ' טעם מפורש משום דיש אם למקרא, ויפה דייק וכ' הטו"ז סי' רע"ד ס"ק ז' ס"ת שפסק פסוקים דיש לו תיקון שאין פסולו רק משום שצריך שיהי' כמו שהי' ניתן בסיני וכשחוזר ומתקן הרי היא כמו שנתנה משא"כ במנקד תיבות הס"ת דטעמו משום דיש אם למקרא לא מהני תיקונו משום שנכתב לשם אחר עיי"ש ובסק"ו, ואלו לדעת מג"א ובני יונה ונוב"י גם בפסקי פסוקים אין לו תיקון, וכמש"כ נראה מרבינו ירוחם שהוא הוא המחדש דין זה דל"מ תיקון והוא לא כתב כך רק בניקד הס"ת, ולא בפסיקת פסוקים אלא מ"ש ר"י וכן פשוט במס"ס לא ידענו משמעות במס"ס דלא מהני תיקון, ואפשר כוונתו כי עיקר הדין דפסול הוא במסכת סופרים, וכן יפה דייק הט"ז מלשון המחבר וכן נ"ל עיקר

ומ"מ יפה כ' הנוב"י דב' תיבות כפולות או סימנים בס"ת שאינו להפסיק פסוקים ואין לו שייכות לתיבות אנו אין לנו לפסול דלא כיש"ש דפשיטא לי' דפסול, הגם שכתבנו דבפוסק פסוקים הטעם שאין לשנות מס"ת מכמות שנתנה בסיני, י"ל דווקא לשנות מעיקר הס"ת לעשות ציונים וסימנים בין פסוק לפסוק או לנקד התיבות אבל דבר שאין לו שייכות וענין למ"ש לס"ת ואינו מעלה ומוריד להפסקת פסוקים וקריאת הפסוקים אנו אין לנו ראי' לאסור, ולא דמי' להא דמס"ס, ולא לשתמיט אחד מן הראשונים שיאמר כדבר הזה

ותבנא לדינא בנדון שלפנינו שניקד הנגינה, נ"ל פסול ניקוד הנגינה תליא בטעמא לפמ"ש המג"א ובני יונה ונב"י דפסיקת פסוקים או משום שאין אנו בקיאים בפסיקת כל הפסוקים או משום דגם בזה שייך יש אם למסורה ולמקרא, א"כ בנקוד הנגינה לא ברירא דפסול דאין קפידא כ"כ בנגינה אם טועה הקורא כמבואר בשו"ע ממילא אין בו שינוי כשמנקד הנגינה, אבל העיקר דאסור לשנות בס"ת דבר מכמות שנתנה, הגם שכתבנו דכ"ז דווקא בדבר שתלו י' בו שינוי הקריאה והפסק', מ"מ כיון דנגינה בקריאה תליא (א"מ יען כי יש נגינות מחברים ונגינות מפסיקים א"כ הנגינה מחלקת הפסוק ומפסיק אותו וגרע יותר מהפסק פסוקים ובאמת איתא בתוספות יומא דף נ"ב ע"ב דבגביעים נגינת אתנחתא מורה על הפסק יעוין שם) ודבר השייך למה שכתב בס"ת הוא אסור לשנות מכמות שנתנה בסיני, ועיי' נב"י תנינא חיו"ד סי' קע"ב דפשיטא לי' ולא עלה ספק בלבו דניקוד הנגינה פסול, ולפמ"ש בעצמו בנב"י קמא מלתא בטעמא בפסו' דפסיקת פסוקים לפענ"ד יש לעיי' טובא אם ניקוד הנגינה פסול

ונלפע"ד אפילו פסק פסוקים או מנקד בדבר שפסול לכתוב ס"ת פסול לא מבעיא לטעם מג"א וב"י ונב"י, כיון שעשה היכר וסימן ונשתנה הענין והכוונה ע"פ סימן זה פסול ואפילו לטעמא דרמב"ן דהוא האמת והעיקר שאסור לפסוק פסוקים שאסור לשנות הס"ת מכמות שנתנה בסיני, נ"ל ג"כ דפסול בכל דבר כיון שהוא עושה סימן בין הפסוקים יהי' באיזה דבר שיהי' עכ"פ נשתנה הס"ת שמוכח מתוכו הפסקת הפסוקים ואופן קריאת התיבות וסימנים כהאי מלתא הוא לפסול הס"ת שיש בו שינוי הניכר ונראה שמשונה