כתב סופר יורה דעה רד

מדברי הרמב"ם כי ס"ל דאין המסור כמו מומר להכעיס דמורידים ולא מעלין, משום דאינו מאמין והוא אפיקורס, דא"כ גם אחר שמסר ה' מותר להרגו כמו מומר אחר שעשה עבירה פ"א להכעיס דמותר ומצוה להרגו כדפסק הרמב"ם בפ"ה מה' רוצח הלכה יו"ד ולא חילק שם בין פעם אחת למוחזק כמ"ש בה' חובל, ש"מ אפילו בפעם אחת שאכל נבילות או שלבש שעטנז להכעיס מצוה להורגו בידים או בעלילה וע"כ דס"ל דמסור אינו כמומר להכעיס וקיל מני' טובא, ואפילו מוסר כמה פעמים ג"כ אינו מופקר להורגו כמומר להכעיס, וזהו מוכח מדכתב אלא א"כ. הוחזק למסור ה"ז יהרג שמא ימסור אחרים, מדכתב שמא ימסור אחרים, נראה דווקא מהאי טעמא דנידן כרודף כיון שמעותד ומוחזק למסור אחרים לכן הורגים אותו כדי להציל מידו האחרים אבל משום רשעתו אין ראוי' להורגו כאשר אנו מחויבים להרוג מומר להכעיס שמחמת רשעתו הורגים אותו אלא כדי להציל אחרים, ולכן בפ"א שאינו מוחזק שיעשה עוד, לאחר מעשה אינו נהרג ולפי"ז אחר שמסר כמה פעמים והוחזק למסור אם א"א לו למסור עוד שמתו האנשים שהיו דבריו נשמעים אצלם שאין לחוש עוד שימסור אחרים אין הורגים אותו, ובתשובת הרא"ש שמביא הטור סי' שפ"ח כ' עוד טעם שהורגים אותו במוחזק כדי שילמדו אחרים וישמעו ויראו, והנה לדבריו גם באופן שאין יכול למסור עוד מ"מ הורגים אותו כדי שישמעו ויראו, אבל הרמב"ם לא כתב אלא שלא ימסור עוד ולהרמב"ם נ"ל פשוט כמ"ש

וכ"ז במוסר לתיאבון ורוב ככל המוסרים לתיאבון הוא או לנקום בשונאיו או למצוא חן ולקבל טובה ממקבל המסירה כדמצינו איזל ואיכל קורצא וכו' וכדומה וכ"ז הוא לתיאבון וזה סתם מוסר שבש"ס ומזה איירי הרמב"ם אבל המוסר להכעיס נגד נותן התורה זה הוא בכלל מומר להכעיס ומה לי להכעיס לאכול טריפות ולובש שעטנז או מוסר להכעיס ואין לו הנאה של כלום, והא דע"ז פ' אין מעמידי' איירי ממורידים ולא מעלים משום רשעתם מין ומומר וכו' ולכן לא גרס הרמב"ם שם מוסר ועיין כ"מ פ"ח מהלכ' רוצח שהרגיש דרמב"ם לא גרס מסור בברייתא דאין לו מקום שם דברייתא לא קאי רק על אלו שמורידים בשביל רשעתם שעשו, אבל מסור ענין ודבר אחר הוא שמורידים אותו או נהרג כדי להציל אחרים ולא בשביל מה שעשה ברשעתו, ומסור להכעיס הוא בכלל מומר או מין ואפיקורסים והה"מ בהלכות חובל הרא' מקום לדינו של הרמב"ם במוחזק למסור מברייתא דאין מעמידים, ובאמת הרמב"ם לא גרס שם מוסר כמ"ש הכ"מ וצ"ע על הרה"מ, אבל נ"ל דפשיטא לרמב"ם כן כיון שנידן כרודף קודם מעשה המסירה ומותר להרגו תחלה מכ"ש כשכבר מוחזק לעשות וקרוב שימסור עוד שנידון כרודף כנ"ל ברור

ומה דצל"ע לפי שבארנו שיטת הרמב"ם דמסור אין ממיתים אותו מצד רשעתו רק כדי להציל אחרים מידו קשה מפלוגתא דאמוראי ס"פ הגוזל בתרא דף קי"ב ע"א דמ"ד דמותר לאבד ממונו קו"ח מגופו ולפמ"ש אין כאן קו"ח דגופו מופקר ומותר לאבד כדי להציל אחרים ונידון כרודף אבל ממונו למה לנו לאבד ומה לנו לממונו וצל"ע

ולא ידעתי פתר רק לאבד ממונו דווקא באופן שיש בו להציל עי"ז שלא ימסור שאם יהיה עני לא יקבלו דבריו בזה ס"ל למ"ד דקיל מגופו ואידך פליג דילמא נפקא מני' בנין דמעלי כן י"ל וזה דלא כש"ך ח"מ סי' רפ"ח ס"ק ס"ב עיי"ש וצל"ע, (דהא אפילו אדם כשר צריך ליתן כל ממונו כדי להציל נפש אחת מישראל כדאיתא בחו"מ סימן תכ"ו ובסמ"ע שם מכש"כ ממונו של מסור דהוחזק למסור ולאבד נפשות מישר' שמאבד' ממונו להציל ולא ניחוש לבנין דמעלי)

והנה כשיטת הרמב"ם כן שיטת רוב ראשונים, וכן נראה מתוס' ע"ז דף כ"ו ע"ב דס"ל דמסור אינו כמומר להכעיס שכתבו לפי מה דפסקינן דאסור לאבד ממונו כן מחזירים לו אבידתו וע"כ דאינו כמומר להכעיס, ולפ"ז כיון דקיל ממומר להכעיס צ"ל למה פסול לכתוב סת"ם ואפילו במסר כמה פעמים הרי בארנו הגם דמוחזק לכך עדיין קיל הוא ממומר להכעיס שאין הורגים אותו רק כדי להציל נפשות אחרות, ונ"ל שזה באמת טעמו של הר"ן דס"ל דאינו פסול רק מדרבנן שהחמירו משום קדושת סת"ם שיהי' כאינו בר קשירה ומומר ג"כ ע"כ מדרבנן דומיא דמסור והיינו כשאינו מומר להכעיס לגמרי, ועיי' מג"א סי' ל"ט שנתקשה בדברי הר"ן ומ"ש עליו, ועכ"פ במסור נתברר לנו טעמו דלעולם אינו פסול רק מדרבנן אפילו מסר כמה פעמים אלא דהרמב"ם בעצמו ס"ל דמדאורייתא פסול צ"ע למה, הא קיל ממומר להכעיס, ומ"ש הב"י די"ל דאיירי במסור להכעיס והו"א דקיל ממומר להכעיס כיון שאין מפורש בתורה שאסור למסור ונפקא מלא תעמוד וכו' מלבד שדוחק גדול הוא דסתם מסור לתיאבן הוא כמ"ש גם לא אבין הלא כמה וכמה איסורים ומצות שאינם מפורשים בתורה ובעובר להכעיס דינו חרוץ שמורידים ולא מעלים ומ"ש מסור דנקיט, לכן אנו אין לנו לומר רק דס"ל לרמב"ם ניהי דאין הורגים ומורידים אותו בשעתו כמומר להכעיס בשארי עבירות ע"מ גרע טובא ממומר לתיאבן בשארי עבירות כיון דעשה לתיאבן מעשה כזה להכניס חבירו לסכנה כתוא מכמר והפקיר עצמו למיתה דניתן להצילו בנפשו יצא מכלל מומר לתיאבן בשארי עבירות שפסול לכתוב סתו"מ מדאורייתא ולכלל מומר להכעיס לא בא והבן

והנה הנמק"י שהביא הב"י כ' טעם דמסור פסול לסת"ם משום שהוא מהמורידים ולא מעלים והוי כגוי, ולפי שיט' הרמב"ם אין זה טעם דאפילו במוחזק אין הורגים אותו מצד רשעתו רק משום שימסור עוד, וע"כ צ"ל דס"ל להנמ"י דמסור מורידים מחמת רשעתו כמומר להכעיס, הגם שסתם מסור לתיאבן הוא מ"מ חמור איסור זה, דלתיאבון שלו הו' כלהכעיס בכל מצות שבתורה ועיי' ב"ח סי' ל"ט באו"ח ועיין פרישה או"ח שם שכתבו עבירות שבין אדם לחבירו ליכא חילוק בין לתיאבן או להכעיס דמה לו לחבירו נפקא מיני' מזה אם עשה להנאתו או להכעיס לבוראו ית"ש מ"מ, חבירו נפסד ע"י, והפמ"ג מביאו ותמוהים הדברים בעיניו עיי' בו, ובפרישה בחו"מ סי' תכ"ה כ' באריכות יותר ודחה דבר עצמו ממ"ש הרמב"ם בה' רוצח לחלק בין שעושה תמיד עבירה לאוכל נבילות לתיאבן שאינו עושה עבירה תמיד ש"מ דאין לחלק בין אדם למקום לבין אדם לחבירו דהוי לי' לחלק בפשוט והניח בצ"ע, וי"ל ניהי דבכל שארי עבירות שבין אדם לחבירו דווקא בעושה להכעיס, אבל מוסר שאני שמסכן חבירו ביד כתוא מכמר ומפקיר נפשו משו"ה גרע טובא ונידון כמומר להכעיס בשאר עבירות שבין אדם למקום ולחבירו שמורידים ולא מעלים כן צ"ל בשיטת נמק"י וכשיטתו שיטת הג"א ס"פ אלו מציאות שכ' בפשיטות דמסור אסור להחזיר אבידתו כמומר להכעיס ומביאו הש"ך בחו"מ שפ"ח ס"ק כ'

והנה במרדכי ס"פ הגוזל בתרא הביא בשם רבינו שמחה דהוכיח דרי"ף ע"כ חולק על הרמב"ם מדהביא ראי' דהלכה דממון מסור אסור לאבדו מדבעי' פ' הכונס אי עשו תקנת נגזל במסור או לא וסלקא בתיקו ואי ס"ל כהרמב"ם דאם עשה כאשר זמם אסור להורגו וה"ה לאבד ממונו דאסור דילמא הא דפ' הכונס איירי בעשה כאשר זמם וע"כ דל"ל האי סברא והיש"ש בהגוזל סי' נו"ן דחה ראי' זו והביאו הש"ך ס"ק נ"ה, וכתב והיש"ש השיב ע"ז ובספרי השגתי עליו והוכחתי דעיקר כרבינו שמחה מש"ס פ' הגוזל ולא זכינו לספרו של הש"ך מ"ש בזה, ונחזי אנן הנה היש"ש דחה ראי' ר"ש דס"ל לרי"ף אי מותר לאבד ממונו נהי דאין הורגים אותו לאחר שעשה אשר זמם מ"מ ממונו מופקר הוא וע"כ דאין לאבד ממונו שמא נפקא מני' בנין וכו' אלו דברי היש"ש

ונלפענ"ד דראי' ר"ש נכוכה וברורה ע"פ מ"ש ובארתי לעיל לפי שיטת הרמב"ם דאינו נהרג לעולם אפי' במוחזק משום רשעתו רק נהרג כדי להציל נפשות אחרים ודינו כמו רודף שהורגים אותו אם אי אפשר להצילו באחד מאיבריו כדי שלא יהרוג הרודף חבירו, וצ"ל הא למאן דס"ל שמותר לאבד ממונו ע"כ מהאי טעמא הוא כדי להציל אחרים כמו שמאבדין גופו דאלו"ה ליכא קו"ח, וא"כ שפיר הוכיח ר"ש דאי ס"ל לרי"ף כרמב"ם כשכבר עשה אשר זמם כמו שאין הורגים אותו כמו כן אין לאבד ממונו כיון שכל עצמינו לא ילפינן ממון מגופו רק כדי להציל אחרים וכיון שכבר עבר ועשה מעשה למה נאבד ממונו ע"כ דס"ל לרי"ף דלא כרמב"ם אלא דמסור נידון משום רשעתו שעשה וגופו מופקר גם אחר שעשה וכ"ש ממונו דקיל מגופו אם לא משום דנ"מ בנין דמעלי, ושפיר מייתי הרי"ף ראי' כנ"ל נכון, ומ"ש הש"ך עוד דבספרו הוכיח דעיקר כר"ש דאפילו בפ"א הורגים אותו והוכחתו מש"ס פ' הגוזל אולי התכוון למאי שנתקשיתי על קו"ח דש"ס מגופו דמאבדים כ"ש ממונו, ופשיטא לש"ך כמ"ש באו"ח ס"ק ס' דכדי להציל מותר לאבד ממונו וע"כ הא דפליגו אמוראי היינו דליכא ע"י איבוד ממונו כדי להציל נפשות אחרות וקשה לו קושיתי איך יליף ממון מגופו מזה הוכיח דמסור נידון משום רשעתו כמומר להכעיס אפי' בפ"א כנ"ל

והנה הגם שדעת הש"ך נוטה לשיטת ר"ש שבמרדכי מ"מ אך הרבה פוסקים נמשכו אחר הרמב"ם בזה ואין בידינו להכריע, עכ"פ מבואר דהנמק"י ס"ל ע"כ כשיטת ר"ש והוא שיטת רי"ף בע"כ והר"ן גיטין ס"ל כרמב"ם וסייעתו לכן ס"ל מסור שכתב סת"מ שרק מדרבנן פסולים המה ורמב"ם ס"ל דפסולי' מדאורייתא, ע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דגרע טובא משאר מומר לתיאבן והוא כמומר לכל התורה או לחלל שבה אבל אין הורגים אותו כיון שאינו להכעיס ואפילו בכמה פעמים ומוחזק לכך רק אם יש בהריגתו כדי הצלה שלא ימסור עוד אחרים

הנה אחר שבארנו כל זה דלכל השיטות אפילו במסור רק פעם אחת פסולים לכתוב סת"ם, לא מבעי' לשיטת הנמק"י ורי"ף ור"ש והג"א ס"פ אלו טריפות דכמומר להכעיס הוא, א"כ שוה בזה כמומר להכעיס דאפי' בפ"א נעשת מומר כמבואר וכמ"ש הש"ך יו"ד סי' ב' וכמו שהוכחנו לעיל מרמב"ם בה' רוצח, ואפילו לשיטת הרמב"ם דס"ל דאינו כמומר להכעיס ואינו נהרג משום רשעתו הרי אנו מוכרחים מהא דפסול לכתוב סת"ם דניהי דאינו כמומר להכעיס להורגו מ"מ בהא חשיב כמומר להכעיס שאינו כשר לכתוב סה"מ דהוא כפורק