כתב סופר יורה דעה רג

נתנו לבהכ"נ לקרות בו ברבים ואפילו לפי שנדחק המג"א בנתנו לקרות בו רבים ליתא להך דינא בזה"ז וצ"ע

ונבוא לנדון שלפנינו, דצריכים אנו לעיין בשני דברים א) אם מותר הצבור למכור ס"ת שלהם ואין בו משום איסור מכירת ס"ת, ב) אם אין עיכוב מצד הנותן, הנה משום מכירת ס"ת הלא כבר בארנו די באר אפילו מנהג' ליכא ויש להתיר ליחיד למכור ס"ת שלו לדבר מצוה, וכ"ש וקו"ח ציבור בשלהם דמותר למכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, והלבוש כ' דאפשר גם הרמב"ם האוסר ליחיד מודה בשל ציבור על פי זט"ה וכו' ומביאו אלי' רבה, והמג"א הסכים עם הריב"ש לאוסר בשל יחיד ה"ה של ציבור בזט"ה וכו' ומסתבר טעמא דמ"ש יחיד דמ"ש זט"ה וכן נראה מרא"ש מגילה דשניהם שווים מחד טעמא, וכ"ז שלא לצורך מצוה אבל לצורך מצוה חזי לצרופי דברים הניתנים למעלה להתיר ליחיד כ"ש של ציבור ע"פ זט"ה דחזי לצרופי דעת הרא"ש ג"כ, וכ"ז בס"ת של ציבור שעשו משלהם, אבל יחיד שנתן במתנה לציבור שלא לצורך מצוה אפילו לדעת המתירים למכור ס"ת בזט"ה אפילו לדבר רשות כה"ג כל זמן שלא נשתקע שם בעליו אסור למכור מצד הנותן עיין יו"ד סי' רנ"ט סע"ג, ושם לדבר מצוה שרי אפילו למצוה קלה ממנו עיין ש"ך שם, ובנדון שלנו שרוצים למכור ס"ת לצורך מצוה גדולה לחזק בכך מלון אורחים דהוא מצוה גדולה דהכנסת אורחים ולפעמים יש בו כפקוח נפש בקור הגדול שאין מקום ללון, ובמקומות קטנים מכניסים שם לפעמים חולאים דאורחי פרחי אין בו לא משום איסור מכירת ס"ת דבל"ס מקומו שדר בו נדון ככפר דיכולים למכור בזט"ה וכו' וגם מצד הנותן אפי' לא נשתקע עדיין שמו ממנו אין מעכב

אלא כנגע ונגיעה לנותן נראה לי מתוך דברי פר"מ ני' דכתב, דהנותן בצוואתו כתב שנותן ס"ת לזכרון נשמתו, בזה גילה דעתו ורצונו מעיקרא וכאלו התנה שלא ימכור לעולם כדי שיהי' לו לזכות נשמתו לזכרון טוב לפני ד' בכל פעם שיקראו בו בציבור והכל לפי תנאו ועיין הג"ה רמ"א סי' רנ"ט סעי' ב' ואם התנה המקדיש בפירוש שלא ישנו הקדשו ולא יהי' כח בזה פשיטא שאסור לשנותו, ואם כן כתב בצוואתו פשיטא שאסור למוכרו אפילו ללמוד תורה ולישא אשה, ועיין ר"ן ר"פ בני העיר שכתב וז"ל מיהא דווקא היכא דלא עברי בהכי אמצוה לקיים דברי המת עיי"ש

וכ"ז בס"ת, שנתן לקהילה אם כתב בצוואתו שיהי' לזכרון נשמתו אין בידם למוכרו אבל ס"ת שנתן לח"ק שכ' פר"מ תלמידי נ"י כי כתב בצוואתו שנותן לח"ק עבור קבורת אשתו פשיטא שיכולים למכור אפילו לדבר הרשות דהוי כמקבל בחובו שכתב הב"י ומעתיקו הט"ז דלכ"ע שרי למכור ומצד הנותן פשיטא דליכא עיכוב דהרי נתן להם מחיר קבורת אשתו ויכולים לעשות בשלהם כרצונם כנלפענ"ד לדינא, אמנם אם יש לחוש שאם לא ימכרו ליורשו בן אחיו כמבוקשו ילך בערכאות ויבטל כל הצוואה כמ"ש פר"מ נ"י, בוודאי מוטב שימכרו לו זט"ה ס"ת שלהם לדעת הנותן ג"כ הוא מוטב שימכרו לו הציבור ונתקיים מחשבתו במחצית ויש לו זכות במצות הכנסת אורחים ותפסת מרובה לא תפסת מאם ימאנו במכירה שיש לחוש שיתבטל צוואתו לגמרי, הנלפענ"ד כתבתי וה' יאר פניו אתנו סלה בפנים מסבירות להלכה הכ"ד אוה"נ דוש"ת

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קלו

ביום טובה, ששון לכבוד בן אחותי תלמידי כבני הרב המופלג בהפלגת התורה, חריף ובקי מלא וגדוש, יראת ה' אוצרו כש"ת מו"ה עקיבא קארניטצער ני' בשבת תחכמוני בק"ק קראקא חתן אחי הגאון אב"ד דשם יע"א

אחד"ש הטוב הנני מודיעך מודעה רבה לאורייתא כי זיכני הנותן התורה ית"ש להתחיל לקיים מצות עשה דכתבו לכם השירה הזאת וכתבתי פסוק הראשון, כ"ח אותיות בעזרת הנותן ליעף כ"ח, ויען כי עמוס הטרדות אני מכל צד א"א לשער, ובקושי שכתבתי פסוק ראשון, בעזרת נוצר עמו כאישון, בלי הפסק ענינים אחרים, ולולי כן הייתי כותב עוד בעט סופר מהיר, אומר אני מעשי למלך עליון נותן התורה ית"ש, וקבלתי בפה מלא, לכתוב ס"ת בקדושה ולשמה, וביחוד שם הקודש איום ונורא, תמחול אתה לזרז להסופר שבמהרה יגמור מעשיהו שהוא שלוחי וידו כידי ופיו כפי יקדש מחדש כל הנ"ל כדין וכראוי, הגם דנראה דלא בעי שליחות לכתיבת ס"ת דהא קנה לו ס"ת מן השוק יצא, רק דהוי כחוטף מצוה מן השוק כמ"ש רש"י במנחות פ' הקומץ דף ל' ע"ב ובנמ"י שם דלא כרמ"א דלא יצא מ"מ בוודאי מצוה בו יותר או לכהפ"ח בשלוחו, ובמק"א מאז אמרתי בטעמי' דרמב"ם בסה"מ, דאשה אינה חייבת בכתיבת ס"ת ועיין ש"א סי' ל"ה שהאריך בזה, והארכתי ביישוב קושיותיו, ומקצת דמקצת בזכרוני כיון דאשה פסולת לכתוב ס"ת כמו תפילי' דכל דליתא בוקשרתם ליתא בוכתבתם, ואיתקש כל התורה לתפיל' ולא מצינו מצום בתורה שא"א לעשותה אלא ע"י אחר, ותורה מחייבו בכך, חוץ בקרבנות, והם שלוחי דרחמנא ועיקר שלוחא דרחמנא ותחלת המצוה בעצמו, ושחיטה בזר כשירה, וכתבו לכם השירה, סתמא כפירש"י שיכתבו בעצמן, ואם לא, ע"י אחר, אבל אשה שא"א לה לכתוב לא צותה התורה שתכתוב ע"י אחר, דווקא, שא"א בעצמה, ולמ"ד דנשים חייבות בתפילין דמ"ע שלא הז"ג הוא וליכא הקישא, דוקשרתם וכתבתם, כשירה ג"כ לכתוב ס"ת וממילא חייבות בכתיבת ס"ת, בזה מיושב קושית ש"א ממתני' דקדושין ומזוזה דנשים חייבות בה משום דנשי ג"כ בעי חייא הגם דא"א לה לכתוב בעצמה שאני דכתיב וכתבתם על מזוזות ולא קפדה תורה רק שיהי' על מזוזת בית כ"א ולא התכוון שיכתוב אלא שיהי' במזוזת ביתו, ולכן ליכא מצוה כלל בכתיבה ואם יש לו מאבותיו בירושה מזוזת ביתו או מאחר יצא בה והבן

מענין לענין בענין כתיבה כדבור לענין עדות ושבועה יש לעיין ג"כ אי מהני כשכותב הסופר על הנייר בפ"ע שיכתוב או כותב ס"ת זה לשמה אם מהני, ואפשר דלכ"ע ל"מ אם גם מהני לענין עדות ושבועה, דשם מכוון למ"ש בשעת כתיבה וגם אי שבועה בעי כוונה ג"כ הלא בשעת כתיבה מכוון, משא"כ כשכותב לשמה, ובשעת כתיבה אינו מכוון ל"מ מה שכתב תחלה, ואם מכוון בשעת כתיבת ס"ת לדסוברים דלא מהני כוונת רק שיאמר בפה מלא ואח"כ כותב יש לעיין ולאפס הפנאי לא עיינתי רק עלה כעת במחשבה לפני, והוצעתיו לפניך במרוצה

והיום ביום טוב פורים קטן אמרתי לפרש על פי דברי רמב"ם הלכות מגילה פ"ב הלכה י"ז שכתב מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודת עצמו שאין שמחה גדולה ומפואר אלא לשמוח לב עניים ויתומים ולהרנין לב וכו' אלמנות היוצא מדבריו כי עיקר מצות מתנות לאביונים כדי לשמח לבבם של אביונים ואין שמחה לנותן יותר מזה ממה שמשמח לב אחרים ולכן מוטב שימעט בסעודתו ולהרבות במתנות לאביונים תגדל שמחתו עי"ז, וכי כן מדקתני במתני' אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים ממילא נשמע דליכא מצות שמחה באדר ראשון דאם הי' מצוה בשמחה ומשתה הי' חייב ביותר במתנות לאביונים שהיא השמחה הגדולה יותר ולא כדדייקו התוספו' ממתניתין דלענין משתה ושמחה זה וזה שוין ומלשון הגמרא הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין משמע דדווקא לענין הספד ותענית ולא לענין משתה ושמחה וקשה הדיוקים אהדדי אבל לדברי הרמב"ם ניחא, ורמב"ם לא כ' מזה כלל שלא מפורש בגמרא, וממילא נשמע כיון שכתב שאין חיוב במתנות לאביונים כ"ש וקו"ח שאין חיוב במשתה ושמחה לעצמו, והה"מ כ' על מ"ש הרמב"ם דברים הראוים אליו ולא ידע מקור לדבריו ולפמ"ש הוכיח הרמב"ם מ"ש בזה מדסתרו הדיוקים דמתניתין ודגמרא אהדדי וע"פ דברינו א"ש

כן העליתי תשובה א' שערכתי והארכתי בפורים קטן זה איזה שנים ושם הרבה דברי' נאמרי' לדינא בענין זה, סיימתי בשמחה וחותם בברכה והצלחה כאות נפשך היפה ונפש דודך אוהב נפשך בלב ונפש, פ"ב ד' ט"ו א"ר תר"ל לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קלז

נדרשתי לאשר שאלוני רב מופלג בתורה דיין מצוין בהלכה בקהילתו להכריע בדין סת"ם שכתב מוסר דמבואר בש"ס גיטין דף מ"ה ע"ב ונקבע להלכה בטוש"ע יו"ד סי' רפ"א ואו"ח סי' ל"ט דפסול דמסתפק דאם לא מסר רק פעם אחת ג"כ פסול, או דווקא אם מסר ג' פעמים ועיניו חזו שפיר במ"ש בתב"ש סי' י"ב ואחריו בפמ"ג שם בשפתי דעת ס"ק וביקש ממני לחוות דעתי הענייה, עיין דיני מסור בסוף ספר לחם סתרים שבט מוסר לייסר המוסר

והנה הגם כי העת יקר וטרדותי מרובים מ"מ לכבוד ס"ת וצורך השעה, פניתי מעט לעיין בדין זה, ואומר הנלפענ"ד אחר העיון ותחילה נחקור על גוף פסול כתיבת מוסר מה הוא אי דאורייתא או דרבנן, ומה טעם יש בו בפסול כתיבת מסור

הנה הר"ן בגיטין שם כתב דנראה מרש"י ורמב"ם דס"ל דפסולי' מדאורייתא בין כתבו מומר או מסור, והר"ן לעצמו נראה לו שפסול רק מדרבנן, והב"י סי' ל"ט מביא מנמק"י שכתב טעם פסולו של מסור כיון שמורידים ולא מעלים אותו כנכרי הוא, וב"י שם חקר האי מסור ה"ד אי להכעיס או לתיאבון והב"ח שם כתב בפשוט דלתיאבון גם כן פסול כיון דהוא ממורידים ולא מעלין ונשען על דברי נמק"י הנ"ל, ונחזי אנן לבאר לפי קנו שכלינו, וד' יאיר עינינו

הנה הרמב"ם בה' חובל ומזיק פ"ח הלכה ו' וי"א פסק דמותר להרוג המסור ואפילו קודם שימסור, אבל אחר שמסר ועשה אשר זמם אסור להרגגו אא"כ הוחזק למסור ה"ז יהרג שמא יהרוג אחרים, נ"ל