כתב סופר יורה דעה רב

בשיטות הנ"ל אי שרי למכור ס"ת בשכבר קיים פ"ו מכל הנהו מילי דאמרן נ"ל להקל הכא דאיכא עוד צדדים או צד להקל כאשר יבוא לפנינו אי"ה

והנה הטור או"ח סי' קנ"ג כ' דיחיד מותר למכור ס"ת לכל דבר ועיי' ב"י דמביא דכ"כ הרא"ש מגילה פ' בני העיר, ומביא י"א דרא"ש לטעמא דאין מצוה בכתיבת ס"ת בזה"ז ודחה דלשונו לא משמע כן היינו דהרא"ש כ' מלתא בטעמא דבשלו יוכל לעשות כרצונו כמו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, ואני תמה איך אפשר לומר בטעמא דרא"ש משום דליכא מצוה בזה"ז משום דאין אנו בקיאים בחסירות ויתרות וכן כתב שאגת ארי' שזהו טעמו של הרא"ש ובס"ת שחסר או יתר אות א' כ' ב"י בשם הריב"ש דמותר למכור דאין בו קדושת ס"ת ועיין בהג"ה רמ"א יו"ד סי' רפ"ב סעי' י"ח ובט"ז שם, וס"ל להנהו י"א כיון דאין מצוה לכתוב בזה"ז משום דאין אנו בקיאים בכתיבה ממילא אין בו קדושה כ"כ ומותר למוכרו אלא לפ"ז קשה למה בשל רבים או הקדישו לקרות ברבים אסור למכור, ולכן היותר נ"ל דכוונת י"א וודאי אם איכא מצוה בכתיבת ס"ת וכתב לו יחיד ס"ת וקיים מצוה זו בוודאי לאו אדעתי' למוכרו לעולם וגם אם כותב לו אח"כ עוד ספרים אסור למוכרו כיון דאקצהו ואקדשי' והוי כמקדש לקרות בו רבים, אבל בזה"ז דליכא מצוה בכתיבת ס"ת וליכא ביטול מ"ע במכירה סבירא לי' לרא"ש דמסתמא לא אקצהו שלא למכור ועושה בשלו עושה כרצונו לפי דעתו, וכהתנה מעיקרא אדעתי' דנפשי' כשירצה למכור שיוכל למוכרו שיהי' כמו דמכרו שבעה טובי העיר שאר ספרי' דאדעתיי' נתנו לרבים כנ"ל, וא"ש ג"כ מ"ש הרא"ש משום כי לדעתו הוא מוכרו והיינו משום דליכא מצוה בזה"ז ובכלל דבריו דברי י"א כנ"ל

והנה ברא"ש לא כ' דלכתחילה מותר למכור אלא אם מוכרו, אבל לכתחילה אפשר לא ימכור, ואפשר משום דאין רואה סימן ברכה מיהת וכן שיטת אביו שבמרדכי ומביאו הב"י, אלא שהטור כ' אפי' לכתחילה יוכל למוכרו, וכ"כ הטור בפסקי הרא"ש שחיבר על שם אביו הרא"ש דמותר למכור לכתחילה, והנה הריב"ש כ' מסתימת הרמב"ם ומלשונו נראה דאפילו של יחיד אסור למכור ובב"י יו"ד סי' ע"ר כ' דמשמע כן מלשון הברייתא דבלשון יחיד שנוי' לא ימכור אדם ס"ת, ונ"ל לבאר דרמב"ם לשיטתו הוכיח דאפילו אסורא אית בי' וראב"י ס"ל דליכא רק משום אין רוא' סימן ברכה, דבאמת לשון ברייתא לא ימכור אדם משמע אפי' יחיד כמו שדייק הב"י ומדאמר ר"י בשם ר"מ אין מוכרים ס"ת אין לדייק אפילו יחיד דהא אין מוכרים ס"ת י"ל דווקא של רבי' או שהקדיש לרבים, וקצת יש למשמע מלשון דדווקא רבים מדלא נקיט לא ימכור, וס"ל לראב"י איסור ליכא בשל יחיד אבל אין רואה סימן ברכה, ולכן ר"מ דאמר אין מוכרים ואסורא הוא לא דייק לומר בלשון דיהא משמע ממנו אפילו יחיד לא ימכור, אבל בברייתא דקתני לא ימכור ויתר על כן אמר רשב"ג ומסיים והמוכר אינו רואה סימן ברכה רישא דברייתא לא מאיסור קמיירי אלא שלא ימכור אפילו אין צריך לו, ומה שהוסיף רשב"ג הכל מטעמא דאין רואה סימן ברכה ולכן דייק לא ימכור דמשמע אפילו יחיד בשלו

והרמב"ם לשיטתו דכתב דאסור למכור אפילו אין לו מה לאכול וכתב הב"י דס"ל ברייתא דקתני לא ימכור אדם ס"ת ומה שהוסיף רשב"ג אפילו אין לו מה לאכול והמוכר אינו רואה סימן ברכה משום דעביד אסורא ולכן כ' דאסור למכור אפילו אין לו מה יאכל ועיין טוש"ע יו"ד סי' רפ"ב ובט"ז שם דנראה לו לרמב"ם כן מרישא דברייתא לא ימכור משמע איסור וה"ה סיפא אסורא קאמר יהי' אך שיהי' הרמב"ם ס"ל הך ברייתא מאיסור מיירי ברישא וסיפא ודייק וקתני לא ימכור לשון יחיד לכן ס"ל אפילו ליחיד בשלו אסור למכור

והנה המג"א סי' קנ"ג ס"ק כ"ג הקשה מח"מ סי' רמ"ח דאיתא שם דס"ת יש בו ספק אם הוא בכלל נכסים משום דאסור למוכרו והתם בשל יחיד איירי דאם הקדישו פשיטא דלא מצי למיהב במתנה, וצ"ל דאיירי שהקדישו לקרות ברבים ולא הקדישו ממש שיהי' לצבור לחלוטין ומ"מ אסור למוכרו ובהכי איירי בחו"מ שם ומ"מ צ"ע דהו"ל לפרש כל זה, ובחמד משה כ' דמותר ליחיד למכור ס"ת כפי' רשב"ם בב"ב דתפילין בוודאי בכלל נכסים הם משום דתכשיט ומלבוש הוא משא"כ ס"ת אינו רק למצוה ולא גרס התם באיבעי' משום דאסור למזבן וכן דעת שו"ע בחו"מ, ולא הבנתי דבריו דהא בשו"ע שם מחלק בין ספרים לס"ת והוא שיטת רמ"ה שבטור וכ' הב"י שם הגם דספרים ג"כ אסור למכרם מ"מ אין נזהרים בזה כל כך, ולשיטת רשב"ם משום דתפילים תכשיט הם קשה מ"ש ס"ת מ"ש שארי ספרים וע"כ דהמחבר לא אזיל בשיטת רשב"ם, שוב ראיתי במחצית השקל שמפרש קושית מג"א כך ונשמר ממ"ש בחמד משה, ולפענ"ד י"ל בשיטת המחבר דס"ל לשיט' דיחיד מותר למכור ס"ת ולפי גרסא שלפנינו בבבא בתרא שם ס"ת משום דאסור לזבוני מפרשי' כוונת בעל האיבעי' היכא דהקדישו לקרות ברבים כמ"ש המג"א, אלא דכתב לפרש כוונת המחבר בחו"מ גם כן כזה וכל זה דוחק דהו"ל להמחבר לפרש כל זה, וי"ל בשיטת המחבר מאחר דמביא באו"ח סי' קנ"ג וביו"ד סי' רפ"ב יש אומרים דמותר ויש אומרים דאסור למכרו ולא הכריע ראוי להחמיר מספק וכיון דאין מוכרים מספק אפילו לדעת המתירים דמפרשים ספיקת ש"ס בב"ב בשהקדיש לקרות בו ברבים ומ"מ אנן דמספקא לן ואין מוכר' משום דמספקא לן הלכה כמי נכנס גם כן ספר של יחיד אפילו לא הקדישו לקרות בו ברבים באיבעיאת הש"ס אי ס"ת שאין מזדבן בכלל נכסי הוא כנלפענ"ד

אלא דעדיין הקושיא קמה וגם נצבה על הטור דפסק בפשיטות בסי' קנ"ג דיחיד מותר למכור ס"ת שלו, ופסק בחו"מ דס"ת ספק אם הוא בכלל נכסים, ואם מפרש איבעיא דש"ס בשהקדישו לקרות בו ברבים הו"ל לפרש ולא לסתום ס"ת דיחיד בכה"ג שהקדישו לקרות בו ספק הוא ואם מפרש כפי' רשב"ם כיון דס"ת למצוה קאי אינו בכלל נכסים משא"כ תפילין דתכשיט המה איך מביא שיט' הרמ"ה לחלק בין ספרים לס"ת מאי שנא ס"ת מספרים לטעמא דרשב"ם וצל"ע

ואפשר י"ל דטור לא הי' לו הגרסא בש"ס ב"ב כמו שהי' לפנינו דס"ת דאסור למזבן אלא ללמוד ולישא מהו אם הוא בכלל נכסי אלא כגרסת הרשב"א דלא גרס כל זה אלא דהאיבעי' סתם ס"ת מהו וכן נראה שהוא גרסת הרי"ף אבל לא ס"ל כדמפרש רשב"ם מדנפשי' לחלק בין ס"ת לתפילין משום דתפילין תכשיט הם אלא ס"ל דס"ת דיחיד הגם דמותר למכור מ"מ אינו רואה סימן ברכה כדס"ל לראב"י שבמרדכי ומובא בב"י, וכיון דאינו רואה סימן ברכה לא מזדבן ולכן מבעיא ליה אם הוא בכלל נכסים, ומ"ש בסי' קנ"ג דמותר למכור היינו דאיסור לית בי' אבל אין רואה סימן ברכה וא"ש מ"ש בחו"מ דס"ת ספק הוא, ומייתי שפיר שיטת רמ"ה דבספרים ליכא ספק דס"ל דספרים רגילים למכור דגם דאין רואה סימן ברכה בספרים ליכא וא"ש ביותר מ"ש הב"י הגם דאסור למכור גם ספרים מ"מ לא מזדהרו כ"כ ודוחק למה לא נזהרו כ"כ כיון דאסור למכור למה מקילי' בהו, ולמ"ש בשיטת הטור א"ש דס"ל דבשל יחיד ליכא איסור כלל למכור, אלא בס"ת דחמירי קדושתי' טובא אינו רואה סימן ברכה משא"כ בשאר ספרים דלא חמירא קדושתיי' כ"כ רואה סימן ברכה ורגילים למכור ובכלל נכסים הם כנ"ל

אלא דכ"ז לא יועיל לנו בשיטת המחבר דבב"י בחו"מ מביא גרסת ש"ס כמו שהיא לפנינו דס"ת אסור למכור, והקשה על הרמ"ה מ"ש ספרים ונדחק דלא נזהרו כל כך בספרים ולזה לא הועלנו בדברינו בשיטת הטור, ובשיטת המחבר אנו אין לנו אלא כמ"ש לעיל מאחר דלא הכריע בין הדיעות מחמירים העולם למכור שוב הוי ס"ת דיחיד דבר דלא מזדבן כנ"ל

והנה המחבר באו"ח סי' קנ"ג מביא יש אומרים דמותר יחיד למכור ס"ת חוץ משהקדישו לרבים ויש מי שאוסר מביא דעת המתירי' יש אומרים רבים והאוסר בלשון יחיד יש מי שאוסר נראה בדיוק כתב כן דרבים המתירים כמו שמביא בב"י באו"ח וביו"ד סי' רפ"ב והאוסר הוא הרמב"ם דריב"ש מדייק כן מדבריו, ואני מצאתי עוד חבר לרמב"ם מתוס' בב"ב דף ק"נ נראה דהי' לתוספ' הגרסא כמו שהי' לרשב"ם אלא דתוספ' מפרש האיבעיא מדנפשי' משום דס"ת אסור למכור רק ללמוד ולישא עיי"ש ועיי' באלי' רבה דדייק מדכתב יש מתירים בלשון רבים והאוסרים בשם יש מי שאוסר, וכתב אפשר להכי כתב רמ"א ביו"ד עיי' סי' קנ"ג דמשם נראה דעת המחבר כמתירים, ולפמ"ש לעיל בישוב המחבר בחו"מ כיון דלא הכריע בין הדיעות נקטינן להחמיר ממילא לא מזדבן מוכח דלא מכרע' לי' מלתא למחבר להקל כדעת המתירי' ולפי שהראנו לדעת כי תוס' כרמב"ם ס"ל ושי' הרי"ף לא מכרעת לנו דנראה דלא גרס כגרסא שלפנינו, וי"ל דס"ל טעם האיבעי' כרשב"ם וי"ל כתוס' וע"פ הרוב הרי"ף ורמב"ם בחדא שיטתא אזלי ועיי' מג"א סי' תמ"ז דחוששים לשיטת הרי"ף אם לא דתוס' חולק, וכאן הרי תוס' ס"ל לאסור נראה דיש להחמיר

אלא בד"מ באו"ח סי' קנ"ג וביו"ד סי' רפ"ב העיד דנוהגים למכור ס"ת וספרים של יחיד, וצ"ע מדשתק למחבר בחו"מ בכל מ"ש ולפי מש"כ בישוב המחבר דאזלינן להחמיר ולפי עדותו של רמ"א דנוהגים להקל שוב הו"ל ס"ת מלתא דמזדבן, ובכלל נכסי הוא לולי דנאמר כפי' רשב"ם וקשה מדשתק לי' למחבר דספרי' בכלל נכסי הוא וצ"ע

והמג"א כתב עוד דנוהגים למכור ס"ת של יחיד אפילו היכא שהקדישו לקרות ברבים, וכ' וכיון דנהגו לב ב"ד מתנה על זה וציין על מ"ש ביו"ד סי' רנ"ט בהג"ה, והי' לו למג"א לדרוש סמוכים לקמן סי' קנ"ד בהג"ה, עיי' ט"ז סי' קנ"ג ססע"א ולפי"ז נפל הך דינא דחו"מ סי' רמ"ח בבירא בזה"ז דנוהגים למכור ס"ת אפילו