כתב סופר יורה דעה קצט

שרטט כלל ולכן מתרץ באופן דל"ב שרטוט כלל שכותב שורות של שלשה שלשה ולא מוכח מכ"מ דלא כזה

וכאשר בינותי בספרים מצאתי בס' בני יונה בסוף סי' רפ"ד שכתב דנראה לו אם כותב ג' תיבו' או ד' לכל מר כדאית לי' אסור לכתוב אפילו תיבה אחד בלי שרטוט ולשרטוט האחרת ולא כתב שום ראי' לזה אלא מסברא דילי' שכן נראה לו ודעתו רחבה, מ"מ כיון שמצאנו ראיי' נגד זה וגם מסברת חוץ כן נראה דליכא איסור' נלפענ"ד הנכון אתי לדינא, עוד שם מצאתי אחרי רואי בעיון שכליי מה שכתבתי בישוב סתירת הרמב"ם כבר קדמני הרב זצ"ל בספרו הנ"ל אלא שכתב לפמ"ש הוא בסי' רפ"ג ליתא לזה, ואני בעניי הכינותי ותיקנתי הסוגיא עפי"ז ונכון הדבר בישוב הרמב"ם ובישוב הסוגיא והשי"ת יאר פניו אתנו סלה הכ"ד אוה"נ דש"ת פה פ"ב יום ד' פ' וישב תרכ"ז לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קלג

ישאו הרים שלום חיים וברכה עד עולם לידידי הרב המאוה"ג מורג חרוץ בעל פיפיות לוחם מלחמת ה' שערה כש"ת מה"ו ישראל דייטש אבדק"ק בייטעהן במדינת פרייסען יע"א

יקרתו קבלתי ואני עמוס הטרדות ע"כ הנני בקיצור אודות אחד שקנה ס"ת אם מותר לו למוכרו למי שהמיר דתו ובכל זאת אוכל מאכלי ישראל הכשרים ע"פ התורה ומתפלל בבהכ"נ בימים הנוראים אם יש במכירת הס"ת הזו הורדה מקדושה והנני להשיבו בקוצר האפשר שלדעתי אסור מדינא מתרי טעמא, א) דמבואר בש"ך יו"ד סי' רפ"א דס"ת שנמצא ביד נכרי ומין צריך לקנותו בדמי' כדי שלא יזלזל בו ומכש"כ שאסור למכור לו הגם שמומר זה הולך בדרך ישראל ומסתמא קונה הס"ת כדי לקרות בו מ"מ לא יזדהר בי' בכבודו הרמה כישראל כשר והרבה קדושה וזריזות נאמרו בו בסי' רפ"ב עי"ש, וגם בניו אחריו הנולדים בגיותו בוודאי יזלזלו בו כאשר אח"כ ירשו מאביהם הס"ת, ב) טעמא רבא איכא לפי המבואר בסי' רפ"א שם דס"ת הנמצא ביד מין ואין יודע מי כתבו טעון גניזה, וכי כן איך נמכור לו ס"ת, והא ברוב הימים אם המצא תמצא ס"ת זה בידו ולא נדע מי כתבו אזי צריכים לגנזו ואסור להביא ס"ת לידי כך, והא דמביא המג"א סי' קנ"ד בשם ס"ח דאם נותן מומר מעות לכתוב ס"ת על שמו כדי שיזכה בו אבל יניח הס"ת בבהכ"נ ויתנהו לציבור ע"מ שאין לו בו רשות ליקח משם רק רוצה שיהי' לו זכות מצוה שיש לו בו כשקוראים בו בצבור מותר לזכותו במצוה זו, אבל כשירצה ללקחו בביתו ויהי' שלו לעולם נלפענ"ד דאסור מהנהו טעמי' שכתבתי, ואסור לסופר לכתוב לו ס"ת לולי שיודע שיתנהו לציבור כהנ"ל וכן מותר למכור לו על דרך זה אבל בלא"ה אסור כנ"ל נכון להלכה ועיין באר שבע בשו"ת סי' ל"ה התיר למכור מזוזה לגוי משום איבה ולא חשש לטעמי' הללו ואם כי יש לחלק מ"מ והוא פסק רמ"א סי' רצ"א הכ"ד אוה"נ פה פ"ב יום ו' עש"ק יום ב' דר"ח אלול תר"ח לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קלד

שלום וכ"ט למע"כ י"נ ורב חביבי הרב הגאון הגדול מעוז ומגדול בקי בחדרי תורה המפורסם צדיק תמים כקש"ת מו"ה אברהם וועכסלער אבדק"ק שוואבאך במדינת בייערן יע"א

יקרתו קבלתי ע"ד ס"ת שנמצא ביד נכרי וקנו ממנו בישוב אחד בגלילו ואין להם ס"ת כשר חוץ מזה, ונסתפק הדר"ג פר"מ ני' אם יקראו בו בלא ברכה כיון דיש שני דיעות בשו"ע בענין זה שי"א יגנוז אותו וי"א דקורים בו, הנה הטו"ז יו"ד סי' רפ"א ס"ק א' דייק מדכתב הטור יגנוז ואין קורים בו דאפילו יחיד אין קורא בו וכתב תחילה דיש בו משום חשש עבודה זרה וגם יחיד אין קורא בהם, והנה מה דכתב בפשיטות משום דיש בו משום חשש ע"ז מה דבש דפשיטא לט"ז דנכרי הכותב ס"ת יש חשש ע"ז כן ס"ל לרש"י גיטין פ' השולח למ"ד יגנוז משום חשש שמא כ' לע"ז ומאן דאמר קורים בו דאיכא ס"ס, אבל תוס' שם חולק עם רש"י מדלא אמר ס"ת שכתבו נכרי מ"ד יגנוז משום חשש ע"ז ועיין מהרש"א שם דהא אם הי' טעם משום ע"ז לא הי' אומר טעם משום וקשרתם וכתבתם, וצ"ל למה באמת לא אמר טעם זה, ויובן עפמ"ש רמב"ן בחידושיו בהשמטות שם דהקשה על רש"י חולין מדתנן דשחיטת נכרי נבילה ומתני' אתיא דלא כר"א דס"ל סתם מחשבת נכרי לע"ז ולא חיישינן שמא הי' מחשבתו לע"ז ש"מ דמאן דלא ס"ל דסתם מחשבתו לע"ז לדידי' לא חיישינן שמא חישב לע"ז דאמרינן סתם מחשבתו שלא לע"ז, וראי' רמב"ן נכונה אבל הענין אינו נכון לומר דפליגו מהיפוך להיפוך, ונ"ל דבאמת הו"ל דברי' שבלב אלא לר"א דסתם מחשבתו לע"ז יצא מכלל דברים שבלב דבלב כ"א הוא לע"ז וידוע הוא לכל, והוה כאנן סהדי ואומדנא דמוכח דמחשבתו לע"ז ולא מקרי דברים שבלב אבל למ"ד דאין סתם מחשבתו לע"ז גם אם קמי' שמיא גליא שחשב לע"ז הו"ל דברים שבלב ועיין בזה בקצה"ח, וליישב קושית רמב"ן על רש"י נ"ל דס"ל לחלק דשאני התם דיש לבהמה מחיים חזקת היתר הנאה הגם לרש"י מחזיקים מאיסור אמה"ח לאיסור נבילה לענין אכילה, אבל היא בהיתר חזקת הנאה לכן לא חיישינן שמא שחטה לע"ז (פי' כיון דסתם מחשבת נכרי לאו לעבודה זרה היא דלא מחשבין לע"ז ובהמה ההיא יש לה חזקת היתר הנאה וכדי שלא נוציאנה מחזקת היתר הנאה שלה אמרינן האי גוי דשחטה לאו לעבודה זרה שחטה ועיין ריש מסכ' גיטין דף ב' ע"ב סתם ספרא דדיינא מגמר גמירי ובתוספו' שם) משא"כ בס"ת דליכא חזקת כשרות מעולם דלא היינו מחזיקים הס"ת מעולם דלא נכתב לע"ז ושמותר לקרות בו כנ"ל נכון, היוצא לנו דלרמב"ן ליכא למיחש, בנכרי משום שמא לע"ז כתבו, וכן הוא לתוס' ולרש"י יש לחוש לע"ז וטור כ' במין ונכרי יגנוז ואין קורין בו, וצ"ל לפי מ"ש הט"ז שאחז בשיטת רש"י דלא כתוס' ורמב"ן

עוד כתב הטו"ז דכל ספר הפסול ואין ניכר פסולו אין קורים בו אפילו ביחיד שמא יקרא בו בציבור דאין ניכר, וש"ך בנקה"כ חולק עליו דאין למגזר ביחיד אטו ציבור, ונ"ל דמודה הש"ך דלקרות בציבור היכא דל"ל ס"ת כשר איכא למיחש שמא יקראו בו גם כשיהי' להם ס"ת כשר דישכחו ברב הימים ולא ידעו דאין קורים בו ע"פ הדין, וי"ל דמשו"ה דייק הטור וכ' יגנוז ואין קורים בו לומר דאפילו במקום דליכא ס"ת כשר אין קוראים בו דחיישינן שמא יקראו בו במקום ס"ת כשר, וי"ל להיפוך דלקרות בציבור בלא ברכה גם לט"ז ליכא חשש, דוקא קורא ביחיד יש לחוש לטעות ותקלה שאין היכר דפסולה מודאי או מספק, אבל כשקורים בציבור בלא ברכה הרי כס"ת שפסולו ניכר דכ"ע שומעים ורואין דאין מחזיקים הס"ת לודאי כשר ויש לצדד לכאן לכאן (דאולי יטעו לומר שנפסל באיזה פסול החוזר להיכשרו כשמתקנו ויקראו בו אח"כ בברכה)

אלא שאין אנו צריכים לכל זה שכתב הש"ך ס"ק ה' מקומות שאין הנכרים יודעים לכתוב אמרינן מסתמא בזזו אותו והנה מ"ש דאמרינן דמסתמא בזזו אותו ולא כתב דתלינן דישראל כתבו לו כמ"ש רש"י בגיטין נ"ל דש"ך שכתב מקומות שאין יודעי' לכתוב היינו במקום ההוא אבל במקומות אחרים יודעים ויש לחוש שמא קנהו מנכרי במק"א שיודעים לכתוב לכן כתב דתולין שבזזו מישראל דאין דרך שיקנה לו נכרי ס"ת או יצוה לישראל לכתוב לו ותולין שבזזו מישראל כנ"ל, ועיין פ"י גיטין פ' השולח שכתב דמ"ד קורים דלא שכיח שיכתוב בעצמו כמ"ש תוס' הא דאין חוששים שמא קנהו ממין משום דרוב כותבים ישראלים ובמין דדרכו לכתוב תולין יותר שהוא כתבו משום כאן נמצא כאן הי' ובנכרי דלא חיישינן שהוא כתבו וע"כ מאחר בא לו תולין דמרוב ישראל הוא עיי"ש, לפ"ז במקומות שאין נכרים יודעים לכתוב ל"ח לכולי עלמא שמא הוא כתבו הגם שיש מקומות שיודעים לכתוב ל"ח שמא מן נכרי שבמק"א קנהו דאזלינן בתר רוב כותבים ישראל ולא צריך לתלות שבזזו כנ"ל

ומצאתי ראיתי בחי' ר"ן גיטין בתר דמביא שיטת הרי"ף ורמב"ם דפוסקים כמ"ד יגנוז, ויש שם ט"ס שכתב וכן שיטת הרמב"ם ה' תפלה, ושיטת הרמב"ם אינו ובר"ן סביב הרי"ף מביא דשיטת הרמב"ם דקורים בו, כתב ונ"ל מיהו אפשר בדורות הללו שאין הגוים בקיאים בכתיבה כלל והדבר מצוי שבעונותינו בוזזים מיהודים שקורים בהם עכ"ל, הנה כ' חי' ר"ן אפשר י"ל נראה דלא ברירא לי' כל כך וגם כתב דאין יודעים לכתוב כלל משמע בשום מקום, וכתב עוד דשכיחי בוזזי מכ"ז משמע דווקא שאין יודעים כלל לכתוב וגם היכא דשכיחי בוזזים הגם שאין דבר ידוע כתב בר"ן דתולין בוודאי ומן הבוזזים לקחו וכ"כ בש"ע, והוסיף בחר"ן בזה"ז דא"י לכתוב ושכיחי בוזזים הגם שאין יודעים שבזזו סמכינן שבזזו ומהם קנו, ודלא כש"ך שכתב במקומות שאין יודעים תולין בבוזזים משמע אפילו לא שכיחי בווזים ואפילו יש מקומות שיודעים לכתוב

מ"מ לדינא נ"ל דבזה"ז דלא שכיח כלל וכלל נכרי שיודע לכתוב כתב אשורית והלא בתפילין פסק הטוש"ע באו"ח בסי' ל"ט דכשרים המה וכ' הב"י משום דל"ש שיכתבו תפילים הגם שיודעים לכתוב כיון דלא שכיח יותר מס"ת סמכינן על מאן דס"ל קורים, וכ"ש בזה"ז לענין ס"ת דלא שכיח כמו בזמניהם בכתיבת תפילין שתולין דישראל כתבו הגם דידעו לכתוב, וגם ישראלים לא שכיחי דיודעים לכתוב רק סופר שלמד ובאומנתו יחי' בוודאי אין לחוש כלל ומותר לקרות בו אפילו בציבור ל"מ קריאה שכל השנה שהוא מדרבנן אפי' פ' זכור דאורייתא קורים בו ואפילו במקום שיש ס"ת אחר דלא עדיפא פ' זכור ממצות תפילין שהם דאורייתא, ומסתימת הטור ומחבר סי' ל"ט נראה דברוב גם כן מברכים ולא מחמירינן משום חומר איסור דלא תשא ועיין טו"ז או"ח רסי' ח':