כתב סופר יורה דעה יט

בתרנגולת בנוצתה, דווקא כשנודע התערובת בעודה בנוצתה, אבל כשנודע אח"כ לא בטילה דביטול בידיעה תליא כמ"ש הרא"ש פג"ה והסכים עמו הפמ"ג וכן ה"נ בתערובת רגלי האווזים כשנודע לשוחט אחר שהוחרכו, ואפשר י"ל כאן מיד כששחט ערבם יחד כדי שאם יש טרפה ביניהם שיתבטל חד בתרי, הגם שלא נודע לו אז וודאי טרפה עד אחר שהוארך, הוא כיוון לערב ולבטל מיד משום ספק שמא יש טרפה, ושמא יוודע לו, כה"ג יש לצדד דהוי כמו נודע התערובת וכיון דמלתא דרבנן הוא הא דחהר"ל א"ב ובצירוף מ"ש דאפשר גם אחר שהוחרך אינו בסוג ראוי' להתכבד דמחוסר מעשה הבישול וד"א שמתבשלי' עמו מכ"ז נ"ל להקל ומ"מ צ"ע למעשה

הנלפע"ד כתבתי לקיים הוראתו של משה אמת היא, רגלי חסידיו ישמור, ונזכה לחזות ולשמוע רגלי מבשר טוב משמיע ישועה כאות נפשו ונפש ידידו דש"ת פה פ"ב יום ד' י"ב מנחם אב תרט"ז לפ"ק

שייך להנ"ל

ואחר זמן זמנים טובא שכתבתי האמור למעלה, אינה ד' לידי ע"י הרב הגאון הצדיק יס"ע מו"ה זלמן ב"ה שהיה ראב"ד בקהלתנו ותלמיד מובהק מאבא מאוה"ג זצ"ל, ונמצא תחת כתביו כתב יד קדשו של אבא מאוה"ג זצ"ל שכ' על הנייר ובדיו מה שהורה בענין זה וז"ל הטהור

אודות מנהג השוחטים ליקח מכל אווז רגל בטבת ושבט כמ"ש רמ"א סימן י"א יש בזה לענין דינ"מ ולענין או"ה, מה שנוגע לענין ממונא נראה כיון שכן נהגו בכל גלילות אלו הוה בכלל שכירות השוחט ובעל האוז' ג"כ יודע שכך מנהג השוחטים ואין כאן בית מיחוש, והשוחט שלו הוא נוטל, ואחרי שבדין הוא נוטל, שוב שוחט דקפיד מסכנתא יאכלנו, ומאן דלא קפיד ימכרם או יקח מחירם. ולענין או"ה, אם אירע טריפות באווז' רוב טריפות בוושט יודעים קודם שנחרכו הרגלי' ואם משליך א' לכלב או לגוי השאר מותר, אך אחר שנחרכו לדעת רמ"א בסי' ק"א הם חהר"ל, וכל מה שנאכל ונמכר קודם שנודע הכל מותר, ומה שנשאר בבית השוחט אסור, א"כ לפע"ד במדינתנו אין רגל אווז מקרי חהר"ל אפילו אחר שנחרך ע"כ דינו כנ"ל משליך א' והשאר מותר היינו נגד כל טרפה וטרפה משליך א', ואם לא יוודע לשוחט כלל שהיה טרפה בתערובת ושגג ואכל מה שאכל אכל, וע"כ יש שוחטים יריאי שמי' שלעולם זורקים א' מתערוב' עשרה שאם לא יודע להם הטרפות לא יכשלו באיסור, כי רחוק הוא שיהיה יותר מאחד מעשרה טרפה, ומ"מ אם נודע להם שיהי' יותר צריך להשליך כ"כ רגלים שהיה טרפות יותר ממה שכבר השליך, ודי בחומרא זו כי ההשלכה בחתיכה שאינה ראויה להתכבד גופא חומרא הוא ודי בזה ויאכלו ענוים וישבעו עכ"ל

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה יג

שלום וישע רב, יבוא ויקרב, לתלמידי ידיד נפשי הרב המאוה"ג מורג חרוץ בעל פיפיות צדיק וישר כש"ת מו"ה אלי' א"ש ני' אב"ד דק"ק דערעטשקא יע"א

גי"ה קבלתי ע"ד שוחט במקומו דרגיל מאז לשחוט בהולכה בלא הבאה, ומע"כ ני' מיחה על ידו וקשה עליו כי כבר הורגל לשחוט בהולכה לחוד, הנה הת"ח חולין למ"ד כ' מדיוק דמתני' דווקא דיעבד כשר אבל לכתחלה צריך הולכה והבאה ואינו מביא לו ראי' על זה, ואני מצאתי ראיתי מדברי רמב"ם לו חבר, דהכי ס"ל דבפ"ב מהלכו' שחיט' הלכה ז' כת' וז"ל כיצד שוחטי' מותחי' הצוואר ומוליך את הסכי' ומביאה עד ששוחט, הרי כ' דלכתחלה ישחוט בהולכה והבאה ובהלכה ט' כ' השוחט והוליך הסכי' ולא הביא' וכו' ושחט שחיטתו כשירה משם אין ראי' דנקיט לשון מתני' אבל ממ"ש הלכה ז' כיצד שוחטים מוכח דס"ל דכן השחיטה לכתחלה ובמל"מ שם הלכה ט' מביא דברי הת"ח וכ' וכן הוא בתוספת' אבל המבי"ט כ' דלכתח' נמי שוחט בהלכה או בהבאה והפר"ח סי' כ"ד סעי"ק ג' תחלה הקשה על הת"ח מהא דרבא בדק גירא לר' יונה ושחט לי' עופא בהדי דפרח ולבסוף מביא דבתוספתא מפורש דלכתחלה ישחוט בהלכה והבאה ונדחק בהא דשחט רבא בהדי דפרח, ועיין תב"ש ס"ח שמיישב קושי' זו במרווח

ולישב שיטת המב"יט דמביא המל"מ דלא תקשי עליו מתוספתא הנ"ל נ"ל בשנחקור למה לכתחלה לא ישחוט בהולכה או בהבאה לחוד מה טעם יש בה, וראיתי בתב"ש הנ"ל ב' טעמים חדא מחשש שמא יבא לדרוס כיון שרצונו לשחוט בהולכ' או בהבאה ועוד גזירה שמא ישחוט בסכי' קטן ג"כ כך ושחיטתו פסולה עיי"ש, וי"ל לטעם ב' שמא ישחוט בסכי' קטן לפי מנהגנו שאין שוחטין כלל בסכי' קטן שאין בו שיעור ב' צווארים ועיי' רמ"א סי' ח' וש"ך בשם רש"ל וב"ח דס"ל מדינא לכתחלה לא ישחוט רק בסכי' שיש לו שיעור זה ועיי' תב"ש סי' ח' אות ג', וכיון דנהגינ' עכשיו שאין שוחטין בסכי' פחות משיעור זה ממילא אזדא הגזירה במוליך או מביא לחוד, שמא יעשה כן בקטן הלא אין שוחטים בקטן מזה כלום, וי"ל המבי"ט הכי ס"ל דטעמא דתוספתא משום גזירה דסכי' קטן ואז הי' שוחטין בקטן לכתחלה, אבל בזמנו כבר נהגו בעצמם שלא לשחוט בסכי' פחות משיעור מלא ב' צווארים או לא שחטו בסכי' קטן דצרי' דווקא הולכה והבא' לכן סביר' לי' דמותר לכתחלה בהולכה או הבאה לחודי', ואם לא התכווין המבי"ט לזה עכ"פ הוראתו אינו נגד התוספתא וצרי' לעיין בפנים במבי"ט

ואפשר גם הרמב"ם שכתבתי לעיל דמוכח מתוך מ"ש בפ' ז' מהלכות שחיטה דס"ל לכתחלה יעשה הולכה והבאה מודה בזמנינו דאין שוחטין כלל בסכין קטן דאין צריך לכתחלה לשחוט בהולכה והבאה ובזמנו לא החמירו שלא לשחוט בסכין קטן כ' דשוחטים בהולכה והבאה ע"פ תוספתא הנ"ל ועכשיו אזדא לי' גזירה הנ"ל כן יש לומר

אלא כיון שי"ל טעמא דתוספתא משום שמא ידרוס ומסתבר יותר מלומר דגזרו גדול אטו סכין קטן כ"כ לכן אין לנו להקל לשחוט לכתחלה אלא בהולכה והבאה ואנו ליישב הוראתו של המבי"ט באנו דלא תהי' נגד התוספתא אבל העיקר נראה דגם עכשיו שייך גזירה זו משום שמא ידרוס, אבל י"ל כל זה במתכוון לשחוט בהולכה או בהבאה אבל במי שהתכווין לשחוט בהולכה והבאה או עכ"פ אינו מתכוין לשחוט דווקא בהולכה או בהבאה אלא מפני שרגיל כבר בשחיטה, והוא אומן וידיו מאומני' לשחיטה עי"ז ע"פ הרוב נגמרה השחיטה על ידי הולכה לחוד כה"ג ליכא חשש דרסה כלל, ולמדתי זה מתורתו של שמלה חדשה שכ' בסי' ח' סעי' ה' בנתכוין לשחוט בסכין קטן בהולכה ובהבאה אע"ג דנשחט בהולכה או בהבאה אחת כשר למה ידרוס כיון דרצונו היה להוליך ולהביא עד שישחוט ועיי' בתב"ש ס"ק ג' ומינה קל וחומר בשוחט בסכין גדול ואין דעתו להקפיד שישחוט דווקא בהולכה או בהבאה א' אלא מפני רגילתו שאימן ידיו על פי הרוב או כל נשחט בהולכה לחוד דאין לחוש שמא ידרוס, ואפי' לפי הטעם שמא ישחוט בסכין קטן ליכא בכה"ג, גם אם ישחוט בקטן בהולכה או הבאה כשר, כיון שלא התכוין לכך כנ"ל לפענ"ד פשוט

ובנידון שלפנינו בל"ס אינו מתכווין לכך אחרי שפר"מ נ"י מיחה ע"י אינו מכוין לשחוט בהולכה דווקא אלא מפני רגילתו יצא' לו השחיטה ונגמרה בהולכה לחוד אין מקום לחוש וכ"ש להרעיש עליו, וכדי שלא ילמדו ממנו וכן יעשו אחרים וסבורים כי מותר לשחוט במכוין בהולכה לחוד ירגיל עצמו לשחוט על ידי הולכה והבאה ויהי' הולך תמים ופועל צדק ואומן יקרא. הכ"ד ידידו אוה"נ חותם בברכה

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל. תשובה יד

שלום שלום מקרוב, מקרב לבי לידיד נפשי הרב המאו"הג בקי בחדרי תורה, בהלכה ברורה מורה, קולע אל השערה, צדיק נשגב כקש"ת מה"ו נתן בנימין סג"ל ני' דיין מצויין דקהלתנו המעטירה פ"ב יע"א

הן היום שמתי עיני ולבי על דבר ה' אשר פא"פ עוררני פר"מ ני' כי עיניו ראו נכון תמהו בבית מטבחים על שוחטים דמתא שאין בודקי' אחר השחיטה אחר שמוטת הסימנים, נגד דעת הש"ך רסי' כ"ה דלכתחילה לכ"ע בעי בדיקה אחר שמוטה, ויפה תמה מאין יצא לשוחטים קולא זו נגד הש"ך כי הבאים אחריו ה"ה הפר"ח ות"ש ופמ"ג הסכימו על ידו וכתבו לדינא כי יש לבדוק לכתחלה, ולא מצאתי מאן דמקיל חוץ הפלתי מצדד להקל מכח קושי' רבותיו של רש"י אתמול אכלנו מחלבו, ודבריו תמוהים לי במח"כ הא הש"ך מדייק לי' דשמוטה שכיח בשעת שחיטה ע"י שחיטה שמתנענע מצוי שתעשה שמוטה, אבל שמוט' קודם שחיטה לא שכיח ולזה לא קשי' מיד' ופשוט

והנה הראי' שמביא הש"ך שמצוי בשעת שחיט' ממה דאית' בש"ס ופוסקי' גבי שוחט תרנגול שבס"ס שלפני זה שהוא בש"ס שבת קכ"ח ע"ב, ראיי' זו איני מכיר שם בתרנגול שכיח הוא שנועץ רגלו בקרקע וע"י זה נשמטו הסימנים, ונתן אביי עצה איך יעשה שלא יבא לידי כך, אבל על ידי השחיט' עצמה מנ"ל דשכיח שתעשה שמוטה, מלבד שאין שום ראי' משם נהפוך הוא יש להביא ראיה משם דא"צ בדיקה, דרחוק לומר דאביי דברים