כתב סופר יורה דעה קפז

חתנו הרב ז"ל מ"ש וקלסי' במחכ"ק תורתו אהבה קלקלה השורה ואמר קלוס

אלא דראי' זו של תוס' תמוה לי דהא אפשר שיהי' בעידנא כגון שנתן גט שחרור שלא יחול עד שיצרפהו לעשרה והוי בעידנא דיכול לחזור בו עד שלא צרפו לעשרה ובשעת שמצרפו חל ואז המצוה והעבירה באים כא' (ואיני מבין דהיאך מיקרי זה בעידנא דווקא גבי כלאים בציצית ומילה בצרעת דמעשה המצוה היא מעשה העבירה דחתוך המילה היא חיתוך הצרעת וכן הציצית שלובש היא המצוה וע"י מצוה זו לובש כלאים כגון סדין בציצית אבל הכא לא מעשה השחרור הוא מעשה מצות ונקדשתי רק באותו רגע שמקיים המצוה עובר גם כן איסור אחד שמשחרר עבדו ודומה למי שעושה מצוה בידו הימנית ובאותו רגע עושה עבירה בידו השמאלית חוץ אם נדחוק דקרא אותו לתורה ועבד שקרא לפני רבו ג' פסוקים יצא לחירות להמפרשים דעתה בקריאתו לתורה מפקירו ומשחררו וקונה את עצמו לעצמו ולא בעי גט שיחרור) ל"מ לר"י ר"פ האומר בקידושי' בקדשה לאחר שלשים דתוכל לחזור כיון דתלי' בזמן גם במשחרר לזמן יוכל לחזור ולרא"ש שם בחד תירוץ הוא גם לר"ל יוכל לחזור ולא פליג אלא אם היא תוכל לחזור בקבלת מעות הוי מעשה לדידה, ועיי' בהפלא"ה טעמא דמלתא וה"ה במשחרר לזמן והיינו שיחול בזמן שקבע האדון יוכל לחזור גם לר"ל, ואפי' אי ס"ל לר"ל דגם הוא א"י לחזור בו, ואפי' לרב זביד שם אפי' לר"י א"י לחזור בכה"ג, מ"מ כאן שתולה במעשה צרוף כ"ז שלא צרפו ליכא שחרור ותלי' במעשה דידי' ועד שעשה מעשה בזמנו יוכל לחזור לא יצרפו ולא יחול לשחרור והוא בעידנא לכ"ע ועיין

ואם נאמר דלא ניחא לתוס' לומר דשחרור כה"ג דהו"ל לגמרא כולי האי לפרש מצוה היא ובאופן זה שחררו דא"כ גם אם בעשה דרבים לא בעי בעידנא קשה עדיין דהא פשיטא גם במצוה דרבים כל שאפשר לעשות בעידנא בעי בעידנא דווקא דהא בכל מקום שאפשר לקיים שניהם לא דחי עשה לל"ת וכיון דהיה אפשר לר"א לשחררו באופן שיהי' בעידנא איך שחרר בשלא בעידנא ועכצ"ל באמת ששחרר ע"ד שהיה בעידנא וש"ס לא מפרש כ"כ, א"כ ראי' התוספות מעיקרא דמצוה חמורה לא בעי בעידנא ליתא דע"כ באופן שיהי' בעידנא שחרר וצלע"ג, (עיי' תשוב' יד אלי' סי' ז'

) ועיין רמב"ם פ"ה מהל' עבדים שכתב דמותר לשחררו לצורך מצוה אפילו למצוה דרבנן כגון לצרפו לעשרה, וכן כ' בטוש"ע וצ"ל דגם דאינו בעידנא מצוה דרבים שאני וקשה כיון דאפשר שיהי' בעידנא צריך דווקא לשחרר באופן שיהי' בעידנא שלא יחול השחרור רק כשמצרפו

ומלשון הרמב"ם דכ' ולמצוה שרי ואפי' למצוה דרבנן כגון לצרפו לעשרה, ועיין לח"מ במ"ש כגון וכיוצא בו הודיע לנו דווקא למצוה דרבים כדש"ס ברכות, וצ"ל למה כתב תחלה למצוה שרי ושוב כתב אפילו למצוה דרבנן הול"ל ולמצוה אפילו למצוה דרבנן שרי לשחררו, נ"ל דס"ל למצוה דאורייתא שרי אפילו ליכא מצוה דרבים ולמצוה דרבנן דווקא מצוה דרבים כבש"ס ברכות דבדרבנן לצרפו לעשרה לתפלה מיירי כמ"ש הרא"ש ברכות שם, אבל קשה ניהו דמצוה דאורייתא חמירא הא בעי בעידנא אפילו במ"ע דאורייתא והא לאו בעידנא הוא וכן קשה על ש"ע סס"י רס"ז דמעתיק לשון הרמב"ם וצל"ע

ומדי דברי עיינתי בפנים יפות פ' בהר משמ' דאחיו הגאון מהר"י ז"ל שכ' דאפשר לשחרר ע"י שמצרפו לעשרה כמו עבד שקראו רבו לתורה והניח תפילין עי"ש, ודבריו נפלאו ממנו למעיין שם לא שקריאה והנחה עשה שחרור אלא ע"י שעושה מעשה אשר לא רגילים עבדים, בה מגלה האדון כי כבר שחרר אותו ומ"מ בעי גט שחרור דלענין איסור לא סמכינן עיין רמב"ם הלכות עבדים וטוש"ע סי' רס"ז, וכיון דר"א ידע בדנפשי' דלא שחרר אותו מקודם איך יוצא ע"י שמצרפו לעשרה לחירות ועיי' ח"ס חאו"ח בתשובה אחרונה ע"ח ע"ב ד"ה ועוד בהגה' ודברי קדשו קצרים אבל ברורים דכוונתו כמ"ש, וי"ל ע"ד פלפול דתליא בפלוגתא אי מפקיר עבדו ל"ב ג"ש אפשר ע"י שקוראהו לתורה מגלה דעתו שאינו רוצה בו עוד והוה כמפקירו, וי"ל דש"ס גיטין דאזל ומקשה לשמואל דאמר משחרר עבדו עובר בעשה לדידי' שפיר מתרץ מצוה שאני ולא קשה מהב"ע היא ע"ד שפירשנו קושי' דש"ס ברכות דעבירה קודם למצוה דלאו בעידנא י"ל לשמואל דס"ל מפקיר עבדו אין צריך גט שחרור והוי בעידנא, אבל בברכות אזיל להלכתא דמפקיר עבדו בעי' ג"ש מקשה שפיר, וי"ל יותר דבברכות הסוגיא קאי אליבא דריב"ל והוא ס"ל דמפקיר עבדו בע' גט שחרור כמפורש ב בירושלמי דמביא הרשב"א גיטין דף ל"ח ע"א, וכן מבואר מדאמר ריב"ל דף ל"ט נתייאשתי. מפלוני עבדי אותו העבד אין לו תקנה אלא בשטר שיחרור דס"ל דלא כשמואל, ועיין תוס' יבמות דף מ"ח ע"א ד"ה אלא עבד איש שהוכיחו דריב"ל פליג על שמואל ושפיר מקשה הש"ס בברכות דקאי על ריב"ל והא מהב"ע דהא לאו בעידנא הוא כנ"ל ע"ד פלפול להקים דברי הגאונים זצ"ל גברא רבא אמר מלתא נקיים יתיה ובלי ספק לא הוציאו דבריהם לבטלה

וכעת נ"ל ליישב סתירת הסוגיות לומר דנראה דהך מלתא אם איסור שחרור משום ל"ת הוא תליא בפלוגתא דרבנן ורשב"ג דף ל"ו ע"ב לרבנן דס"ל דליכא מצוה לפדות עבדים הרי ס"ל דעבד גרע טובא י"ל דאסור לתת לו מת"ח, אבל לרשב"ג דס"ל כשם שמצוה לפדות בני חורין כך מצוה לפדות עבדי' ואמר כשם משמע כזה כן זה כיון שמחויב במצות כאשה, וכשם שמצוה לפדות אשה כן עבד בוודאי רחוק לומר שאסור לתת לו מת"ח, והנה לאביי שם רבנן ס"ל ממנעו ולא פרקו דליכא מצוה לפדות עבדים, אבל לרבא ליכא פלוגתא ולא ניחא לי' לומר דפליגי רבנן על רשב"ג מהאי טעמא ועיין תוס' שם ד"ה אי לפני יאוש וכו', וי"ל דסוגי' דגיטין מתרץ מצוה שאני ומשום דכל לטובתו ליכא ל"ת דס"ל דר"א ס"ל כרבנן דרשב"ג שאין מצוה לפדות עבדים, וי"ל הטעם דאיסור שחרור משום ל"ת הגם דאינו מוכרח דיש לחלק מ"מ י"ל כן וממילא אין יכול להקשות עליו ושם הסוגי' סובבת הולכת ומתחלת מאביי דאמר אי לאו דאמר שמואל, וכל הסוגיא ממה דאמר בשם שמואל אזלי ולאביי לשיטתו י"ל דר"א כרבנן, דליכא מצוה לפדות עבדים והטעם דשיחרור משום ל"ת וכיון דעושה להנאת עצמו משום מצוה ליכא ל"ת ושפיר משני מצוה שאני אבל בברכו' אזיל להלכתא כרבא דמוקי לאחר ייאוש דס"ל דלית מאן דס"ל דליכא מצוה לפדות עבדים כ"ש דאין לומר דאית בי' משו' ל"ת שפיר הדר מקשה מהב"ע היא, וי"ל עוד הא דריב"ל תשעה ועבד מצטרפין תליא נמי אי מצוה לפדות עבדים, ולרבנן דליכא מצוה כ"ש שאין ראוי' ליצרף ומיושב דקדוק צל"ח שם, הקצרתי ועיין, הנלפענ"ד כתבתי הכ"ד ד רבך אוה"נ דש"ת פה פ"ב כאור בוקר ליום ו' עש"ק פ' וישב תרט"ז לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קכו

שלום תנינא, מאת שוכן מעונה, ירבו ימיך תעמוד ח"י לפני שוכן מעונה, ה"ה תלמידי חביבי הרבני הוותיק חרוץ ושנון העדני העצני כש"ת מו"ה משה הצ"פ ני'

שמחתני בשורותיך הנעימים, והגיעו אלי שבוע העבר ולאשר נעמו לי דבריך הראתים לב"א תלמידי הרבני החרוץ מו"ה עקיבא קארניטצער שי', לשום עין עיונו עליהם והיה מכתבך תח"י עד אתמול והיום אחר שינת צהרים עברתי במרוצה בין בתרי דבריך ואשיבך בקוצר אומר, ואבוא מן המאוחר אל המוקדם, מה שנתקשית בדברי הרא"ש ברכות מ"ו במעשה דרבי אליעזר ששחרר עבדו ומסקנת הש"ס מצוה דרבים שאני, והוכיח הרא"ש דמצוה דרבים דרבנן דוחה למצוה דאורייתא דיחיד, וכתב דרחוק שמעשה דר"א בפ' זכור הי' והוקשה לך איך אפשר לומר שהי' בפ' זכור, וכי שרי לי' לר"א לכתוב שטר שחרור בשבת כדי לקיים מצות קריאת פר' זכור, ובאמת קושיא אין כאן שי"ל אפשר שהיה לו לר"א שחרור כתוב מקודם השבת שידע או שהיה מסופק שמא לא יהי' לו עשרה בשבת, וכתב שטר שחרור לשמו של עבד זה קודם השבת ואפשר משו"ה כ' הרא"ש דרחוק לאוקמי בפ' זכור ולומר דכה"ג היה, אבל באמת אין אנו צריכים לכ"ז דאטו מצות קריאת פ' זכור מדאורייתא דווקא בשבת צריך לקרותה, ואפילו מדרבנן יוצא כל שנקראת פעם אחת בשנה אפילו בחול, רק דרבנן תקנו לקרותה בשבת שלפני פורי' לסמכה למגלת אסתר ועיין מג"א סי' תרפה ונ"ל אפילו נדחק לומר כהנ"ל דבשבת פ' זכור מיירי והי' לר"א שטר כתוב מקודם השבת מ"מ אסור לו לשחרר בשבת בשביל קריאה דפ' זכור, דהא אפשר לו לקיים המצוה ולשחרר ולקרותו אחר השבת, ושחרור בשבת אסור כמו מוכר ומגרש (כדאיתא באו"ח ס' שלט סעיף ד') שאסור בשבת, וכל שאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה לל"ת, וה"ה דאסור להפקירו בשבת אפילו למ"ד דמפקיר עבדו יוצא לחירות וצריך גט שיחרור אפילו לדסובר דהפקר מותר בשבת עיין מג"א סי' י"ג סעק"ב כיון דלא מקנה לאחר, אלא שמוציא מרשותו, אבל במפקיר עבדו שהעבד זוכה בעצמו י"ל פשוט דאסור בשבת לכ"ע, ולמ"ש רשב"א שבת דף כ"ד בשם רמב"ן בדאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת דהיינו דוקא כשיוכל לקיים מיד העשה בלא דחיית הל"ת, אבל כשא"א לקיים העשה מ"ד בלא דחייה הל"ת עד למחר א"א לקיים שניהם מקרי, וכן כתב רשב"א במס' ביצה דף ח' ע"ב דלכן מצות כיסוי דם דוחה יו"ט הגם דיוכל לשחוט על צחיח סלע ולכסותו למחר ורק משום דיו"ט עשה ול"ת הוא אינו דוחה א"כ לדידיה מותר להפקיר ולשחרר כדי לקיים מצות קריאת פ' זכור מ"ד הגם שאפשר לקרותו למחר מ"מ אי אפשר לקיים שניהם מיקרי ועדיין יש לעיין כיון דשבת עשה ול"ת הוא ועיין רמב"ם הלכות שופר דחכמים חזקו דבריהם כדאורייתא