כתב סופר יורה דעה קפו

כתב ולי נראה, ומשלו הוא, והוא חולק על רמב"ן דמטעים דמשום ל"ת הוא טעמא דאיסור שיחרור הנ"ל בחידושיו לגיטין וצוח כי כרוכיא עליו וא"א להעמיס דכוונתו בחי' שבת למ"ש רמב"ן

ושמעתי מפני קדשו של אבא מאוה"ג זצ"ל כד הוינא טלי' יישוב לקושית העולם הנ"ל דאמר טעמא דמלתא דרשב"א דבחצי' עבד וחצי בן חורין ליכא משום לעולם בהם תעבודו, משום דאסור לעבוד בישראל עבודת פרך כדכתיב ובאחיכם ב"י וכו' וחצי עבד זה גם ביום שעובד את רבו חב"ח הוא ואסור לאדון לעבוד בו ע"פ משום חב"ח שבו וכיון שלא יוכל לקיים לעולם בהם תעבודו כראוי וכאשר יש רשות להאדון על עבדו כה"ג לא אסרה התורה לשחרר זהו טעמו של הרשב"א, והא"ש לפי המבואר בב"מ פ' א"נ דף ע"ג ע"ב דבאינשי דלא מעלי מותר לעבוד עבודת פרך דדרשינן לעולם בה' תעבודו ובאחיכם וחצי' שפחה זו דעבדי אינשי בה אסורא והיא הכשילתם מאינשי דלא מעלי היא ומותר לעבוד בה ע"פ וכיון שמותר לעבוד בה עבודת פרך גם בחצי' בן חורין שלה הרי היא בכלל דלעולם בהם תעבדו אלו דברי קדשו זצ"ל

ואני בעניי הכינותי זה זמן זמנים טובא יישוב לקושי' הנ"ל בנתינת טעם למה בח"ע ובחב"ח ליכא משום ל"ב תעבודו מזה יצא לנו ישועה ליישב קושי' הנ"ל

ביישוב איזהו דקדוקים שיש להרגיש דאביי אמר אי לאו דאמר רב יודא אמר שמואל המשחרר עבדו וכו' היה כופה וכו' וצ"ל מאחר דאמר שמואל וס"ל לאביי כוותי' מה לו לומר אי לאו דאמר שמואל היה כופה מה לנו מה שהי' אם לא היה אומר שמואל גם יש לדקדק על מה דאמר רבינא מודה שמואל משום מלתא דאסורא, למי מודה למאן דס"ל ל"ב תעבודו רשות וליכא איסור כלל אין בזה הודאה דהא לדידי' ליכא איסור כלל ולמאן דאמר חובה איכא איסור ול"ש כה"ג ומודה, וכל זה בעי יישוב ובאתי אל מקום יישוב ע"פ מה שהעיר במהר"מ שיף דנ"ל לומר דלא אסרה תורה לשחרר כיון דעי"ז יהי' מחויב במצות כישראל גמור, ולא אסרה תורה רק להפקירו ונשאר עבד לענין אסורא ותורה ומצות וכתב דמשו"ה לא מקשה הש"ס אדר"א די"ל דלא אמר ר"א חובה רק שלא להפקירו או למחול לו אבל לשחררו שר' ולכן מקשה על ר"א מדאמר שמואל כל המשחרר עבדו דנעשה מחויב במצות כישראל ואעפ"כ עובר בעשה אלו דבריו זצ"ל, ואמר עפ"ז דלולי דשמע אביי משמואל כל המשחרר הי' ג"כ ס"ל דלעולם ב"ת חובה דהלכה כרבי עקיבא מחבירו כמ"ש הרי"ף דלכן קיי"ל כר"י, אלא דהיה אביי סבור דליכא איסור רק להפקירו אבל לשחררו מותר והיה כופה האדון לשחררו, ומדשמע לשמואל דמשחרר עבדו עובר בעשה לא רצה לכופו ומדייק לשנא דרבינא מודה שמואל וכו' ולפמ"ש לולי דשמואל הו"א דלא אסרה תורה לשחררו כיון שעי"ז יבא לידי חיוב כל מצות ומשמואל נשמע דגם לשחררו אסור והטעם שהרי ליכא עתה עליו חיוב רק לכשישתחרר ולא התירה תורה לשחרר כדי להביאו לחיוב מצות שאין עליו שום חיוב בזה עתה ואין חיוב לנכרי ועבד להביא עצמם לכך, אבל מודה שמואל משום אפרוש מאיסורי' לא אסרה תורה וכ"ש להציל רבים מעון דבכה"ג לא אסרה תורה לשחררו כיון שהוא אפרושי מאסורא שמחויבים עלה ואסורא דקעבדו וה"ה לעשות מצוה, וא"ש נכון

והנה צ"ל באמת מנ"ל דאסרה תורה לשחררו, והפ"י למה שקיים מדנפשי' מ"ש מהר"מ שיף, הקשה מנ"ל דאסרה תורה אפילו לשחררו בשלומא לשמואל לשיטתו דמפקיר עבדו יוצא לחירות וא"צ גט שיחרור מוכח שפיר דאין אופן הפקר רק שיצא לגמרי מעבדות לחירות עולם, אבל להלכתא דהלכה רווחת דמשחרר עבדו עובר בעשה וקיי"ל דמפקיר עבדו צריך ג"ש מנ"ל והניח בצ"ע

ולפע"ד נרא' דנפקא מקרא, בשאומר מלתא דפשיטא דאין לחלק בין מפקיר לשחרור רק בעבד דאחר שחרור יתחייב בכל מצוה שאיש מצווה, אבל בשפחה גם לאחר שחרור לא תהי' מצווה במצות יותר דלא תתעלה בשחרור טפי מאשר היתה מקדמת דנא ועיי"ש מנחות דף ע"ג ע"ב היינו אשה היינו עבד פירש"י כיון שברך שלא עשני עבד היינו אשה דעבד ג"כ מחויב במצות כאשה, ומשני דעבד זילא טפי, וכ' רש"י אפ"ה מזולזל עבד טפי מאשה, ובוודאי משום הני דמזלזל טפי לא יהי' מותר לשחרר, ובאמת פירש"י דחוק, ולולי פירש"י היה נ"ל דזיל טפי מאשה דהיא מזרע האבות, משא"כ עבד כנ"ל, וכ"ז אשה ישראלית יש לה מעלה מעבד אבל שפחה שנשתחררה אין לה מעלה נגד עבד ושפחה שלא נשתחררה, וכן ה"נ אין לה למשוחררת מעלה ממה שהיתה בשפחותה מקדמת דנא כנ"ל ברור, ומ"מ א"ש מ"ש ביישוב הדקדוקים דאמר אביי אי לאו דאמר שמואל היה סברא לומר דמותר לשחרר היינו עבד, אבל בשפחה לא ס"ד, אלא כיון דהיה ס"ל דמותר לשחרר משום שנתחייב במצות אח"כ מכ"ש דמותר לאפרושי מאסורא וכ"ש איסור שרבים נכשלים בה, אבל אחר דאמר שמואל משחרר עבדו עובר בעשה הגם שיהי' מחויב במצות ה"נ אין כופים משום איסורא, ורבינא אמר דמודה שמואל, הגם משום דיבא לידי חיוב מצות, לא ס"ל לשמואל דמותר, אבל משום אסורא דעכשיו מודה כמ"ש לעיל

היוצא לנו מזה דגבי שפחה אין מקום לומר דמותר לשחררה יותר מלהפקירה, לפ"ז אומר אני דמוכח מקרא דיש איסוף בשחרור עבד ג"כ דהא בקרא כתיב מהם תקנו עבד ואמה וכו' ועם שניהם מסיים לעולם בהם תעבודו וכמו באמה לעולם וכו' אפילו לשחרר לגמרי לא, כן בעבד נמי ומבואר בקרא דינו דשמואל כנ"ל נכון בעה"י

ואחר הוצעת דברים אלו נבוא לתת טעם לשבח במ"ש הרשב"א בח"ע וחב"ח ליכא משום לעולם בהם תעבודו, לפמ"ש דלולי דילפינן מקרא עבד דומיא דאמה, בכל זה נאמר דווקא כדי להביא אותו למצות שאין מחויב בהן עכשיו לא התירה תורה לשחררו משום זה אבל אם א"א לקיים מה דמינח אקרקפתי' ואנוס הוא מפני שמשועבד לרבו כה"ג וודאי מסתבר דלא אסרה תורה לשחרר אותו, והרי למ"ד כופים אותו לשחרר כדי שיוכל לקיים פרי' ורביה וזה מתקנתא, אבל גם התורה לא הכריחו לאדון שיעבוד בו שיהי' מבוטל עי"ז ממצוה שמחויב צד ב"ח שבו זהו טעמו של הרשב"א ליישב המתני' בח"ע וחב"ח, וכ"ז בעבד אבל בחצי שפחה תליא בתנאי לרבי יוחנן בן ברוקה דגם אשה מצווה בפ"ו גם בחצי' שפחה ליכא איסור, אבל לפי דקיי"ל דאשה איננה מצווה בפרי' ורבי' וליכא ביטול מצוה גבה איכא איסור לשחררה, ומיושב קושית העולם דמקשה שפיר מח"ש דאיכא איסור לשחררה, אם לא שנאמר משום מלתא דאסורא מותר

ויש להוסיף דברים ממקום שהקשו על הרשב"א, יש קצת ראי' לדבריו דיש להבין למה מקדים למה דאמר ר"נ מנהג הפקר נהגו בה והיינו דל"ת דס"ל כריב"ב דאשה מצווה על פו"ר, קמ"ל כמ"ש רש"י, וצ"ל גם אם היו מפרשים דכפו את רבה משום מצות פו"ר ג"כ קשה ומשום אסורא לא, דלאפרושי מאיסורא חמיר ממצות עשה והא עדיפא טפי משום מלתא דאסורא להפריש שלא תעשה בידים איסור, ממצות עשה בשב וא"ת, מכש"כ ממצות יחיד של חב"ח שמחויב בפו"ר ואסורא היא דשייך לרבים דרבים נכשלים בה, ועיין תוס' גיטין ד"ה המשחרר וכו' דכתבו הא דמתני' בחציה עבד משום מצוה רבה דלשבת, והרגיש מהר"מ שיף, הא דלא כ' תוס' מהך מעשה דכפו משום מלתא דאסורא בזה פשוט לתוס' לאפרושי מאסורא וודאי דמשחרר אבל מח"ע לקיים רק מצות עשה הוצרך תוס' לומר דמצוה לשבת מצוה רבה היא ויכול לשחררה משום זה ודקדוק שדקדקנו בעי יישוב, ולפי דברינו שיטת הרשב"א א"ש דבלא ר"נ דאומר דס"ל דאין אשה מצווה בפו"ר ומשום מלתא דאסורא כפו לשחררה לא היה מקשה הש"ס כיון שמצווה בפו"ר ליכא אסור לשחרר כמו חצי עבד וחב"ח ולכן כפו רבה לשחררה, ולכן מקדים דאמר ר"נ משום דנהגו בה מנהג הפקר שחרר אותה ולא משום פו"ר דאיננה מצווה ממילא שפיר מקשה, ומזה ראי' לרשב"א ועיין

ויש לדחות ראי' זו דבמהר"מ שיף הקשה דלמא ס"ל להנהו דכפו דל"ב תעבודו רשות ונדחק דהא נקטינן להלכה דחובה הוא ולפע"ד נראה עפמ"ש תוס' לקמן לשיטת ריצב"א דאשה מצווה על לשבת יצרה הא דהוצרך ר"ח לומר משום דנהגו בה מנהג הפקר תיפוק לי' משום מצוה דלשבת צ"ל כיון דאין כופים עלי' שמא לא תקיים מצוה, גם אח"כ, ונ"ל להסביר כיון שיש איסור לשחרר ואומרים לו חטא באיסור זוטא בשביל מצוה רבה הלזו היינו אם בוודאי יקיים המצוה אבל כשיש ספק שמא לא יקיים לא נאמר חטא בוודאי באיסור זוטא משום ספק דמצוה רבה דאין ספק מצוה רבה מוציא וודאי איסור זוטא כנ"ל, ומיושב קושית מהר"מ שי"ף מדאמר ר"נ משום מנהג הפקר נהגו בה ולא ניחא לי' משום דמחויבת בלשבת יצרה וצ"ל דס"ל משו"ה לא היו כופי' את רבה שיעשה איסור כמ"ש, וע"כ דס"ל דלעולם בהם תעבודו חובה הוא וא"ש

ממילא נדחה ראי' דידי לסיוע לרשב"א דהא הוצרך להביא דר"נ דאל"ה ל"ק מידי דאולי ס"ל לעולם בהם תעבודו רשות, ואי משום דהלכה כר"ע מחבירו אולי לא ס"ל כלל זה ועיי' עירובין ע"ב ועוד אולי ס"ל דווקא מפקיר עבדו אסור ולשחררו מותר ועיין

ולהיות כי נפשי יודעת מאוד כי ערבים עליך דברינו כמים קרים ע"נ עיפה, ושתיה בצמא דברינו כאשר היית עומד ומשמש לפנינו בישיבה, לתשלום הענין אציע פה מה שצל"ע בענין זה הנה בתוס' פסחי' דף נ"ט ע"א איתא דעשה דחמירא דוחה לל"ת גם שלא בעידנא ומביא ראיי' מהא דשחרר ר"א עבדו משום מצוה הגם שלא היה בעידנא ע"כ משום דהוא עשה דרבים וחמירא עיי"ש כי ע"פ תוס' הנ"ל מובן לשון הש"ס ברכות מהב"ע היא היינו כמו מצוה הבאה בעבירה שנעשה העבירה תחלה ואח"כ המצוה, כן בזה כבר נעשה העבירה קודם שעשה המצוה הגם דלא דמי אהדדי, מהב"ע דפליגי בי' היינו בדיעבד וכבר עשה, וכאן מקשה האיך עביד הכי לכתחלה, לשון מושאל וקלילא נקיט והכוונה שכבר עבר האיסור קודם שעשה המצוה והוי שלא בעידנא, ותשובת נב"י קמא בסופו כ' בשם