כתב סופר יורה דעה קפה

הוצאות ועושה אותו היום של שמחה מה שלא נצטווה וכו' תחלה אומר והוא מל אותו היינו שהוא בעצמו מהדר למול אותו, הגם שאפשר ע"י שלוחו מ"מ עושה בעצמו הגם שקשה יותר לאב לשפוך דם בנו בעצמו מ"מ מל אותו בעצמו להראות כי לא קשה עליו לשפוך דם ממילתו ושמח בו ושוב מוסיף והולך שמוציא הוצאות ועושה אותו יום של שמחה מה שלא נצטווה, דיש כמה שאינם יכולים למול בעצמם ומוהלים ע"י אחר, במה יודע כי שמח במצוה זו וההכרח לא ישובח, לכן אמר ולא עוד אלא שמוציא הוצאות, ועושה אותו היום של שמחה מה שלא נצטווה, הה"ד ואני תמיד איחל היינו שאני תמיד איחל אל מצותיך וטוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף שאדם יושב ומצפה מתי יבואו לידי כן, ויותר טוב לי תורת פיך, ובמה יודע איפה כי כן הוא ע"י שמוסיף על המצות מה שלא נצטווה, והיינו והוספתי על כל תהלתך, ומבוארים כל דברי המדרש באר היטיב בעזרת הטוב והמטיב, והוא היטיב ויטיב לנו בזכות אבותינו הקדושים, מוסדי דור ודור זצ"ל, ויקוים בנו, ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך הכ"ד רבך וחותנך כאב את בן ירצך, חותם באהבה רבה, ובברכה מרובה, פ"ב מש"ק לסדר ואת הבנים תקח לך למען יטב לך תרט"ו לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קכה

ממעל יושפת שלומו, לאיש הולך בתומו, ה"ה חביבי תלמידי, בן עירי, הרבני המופלג הוותיק מלא עתיק מורג חרוץ, ברק השנון, למד ושנה הרבה יראת השם היא אוצרו כש"ת מו"ה משה הערצפעלד ני'

יקרתך קבלתי שבוע זו עם המוסגר ולא היית צריך להתנצלות כל כך כי גם אם ה' קפידא בדבר כאשר חשבת על כל זה תכסה האהבה, ובמכתבך כתבת קצת ח"ת, ואין דרכי להשיב מאפס מפנאי, ובקושי אני משיב בדבר הלכה, ושבוע זו הי' חכם גדול אצלי ובתוך שעשועים דאורייתא שהי' בינינו, באנו לאותו ענין שכתבת בו בברכות דף מ"ז ע"ב בהא דאמר ריב"ל תשעה ועבד מצטרפין ובסוגיא דר"א שחרר עבדו, ונזכרתי כי כתבת לי בענין זה, ואמרתי הואיל ואתא לידן האי ענינא אשעשע עמך ועברתי על דבריך במרוצה ומצאתי בהם נחת כי דבריך שכליים המה בישוב קושית מג"א סי' צ' על הי"מ שבר"ן בגיטין דף ל"ח והוא ברשב"א שם בשם הרמב"ן דקאמר דטעמא דאיסור שחרור הוא משום לאו דלא תחנם והקשה המג"א מסוגיא דברכות דף מ"ז ע"ב דמקשה מצוה הבאה בעבירה היא, ואם הטעם משום לא תחנם וכל שעושה להנאתו ליכא משום ל"ת לא מקשה הש"ס מידי הא, מהב"ע היא הא ר"א שחררו לצרכו להשלימו לעשרה כיון שלא מצא שם עשרה בבית הכנסת, והעלת יישוב לפי מה דמתרץ שם הש"ס אליבא דריב"ל דאמר תשעה ועבד מצטרפין דתרי הוי שחרר חד ונפק בחד עכצ"ל דהי' אוהב לעבד אחד יותר מחברו ואיכא לא תחנם ובזה מיושב דלא מקשה הש"ס גם כן בגיטין שם הא מהב"ע היא כמו דמקשה הש"ס בברכות דאזיל שם להלכתא דלא כריב"ל ומעשה דר"א היה בעבד אחד וליכא משום לא תחנם אלו דבריך ועל אדני השכל הטבעו (ועיי' תשוב' יד אלי' סי' ז' שכ' כן) אבל יש לזה פירכא כיון דסוף כ"ס עושה להנאתו ולא משום טובת העבד וכיון שגוף השחרור מותר לו שוב ליכא איסור במה שמשחרר לזה מפני שאוהב אותו יותר מחבירו כיון דלאו מש"ה משחרר אותו והטיב עמו אלא לטובת עצמו, ועוד הא אפשר שעשה גורל בין שניהם ושחרר לזה שנפל הגורל עליו ואין כאן חנינה לאחד מהם ועיין ר"ן כתובות דף פ"ד ע"ב גבי נכסי לטובי'

וכשאני לעצמי נ"ל בישוב קושית המג"א דמ"ש הרמב"ן דאיסור שחרור הוא כעין לא תחנם כמו שאסור לתת מתנת חנם לנכרי תינח לרבי יודא דס"ל דאסור לתת מתנת חנם לנכרי אבל לרבי מאיר דאפילו לנכרי מותר ליתן כל שכן לעבד וא"א לומר בטעמא דלעולם בהם תעבודו משום מתנת חנם ועכצ"ל דגזירת הכתוב הוא ואנחנו לא ידענו טעמא דקרא, והא"ש סוגיא דגיטין דמתרץ מצוה שאני ולא סיימא מצוה דרבים שאני דאזיל להלכתא כר"י דאסור לתת מתנת חנם לנכרי וה"ה לעבד, ושפיר י"ל דטעמא דאסור לשחרר משום לא תחנם כרמב"ן וכיון דעושה משום מצוה משום הנאת עצמו אינו עובר על לא תחנם ומותר לשחררו, וסוגיא דברכות מקשה מהב"ע היא ומתרץ על זה מצוה דרבים שאני לרווחא דמלתא רצה לתרץ אפילו אי ס"ל לר"א כר"מ דאפילו לנכרי מותר ליתן מתנת חנם וע"כ גזה"כ הוא ולא משום ל"ת הוא וגם לצורך מצוה להנאת עצמו אסור לשחררו א"כ מצוה הבאה בעבירה היא ומתרץ מצוה דרבים שאני

והנה הרשב"א תמה על הרמב"ן הא לכ"ע אפילו לגר תושב מותר מתנת חנם כ"ש לעבד שמחויב במצות כאשה, ונ"ל עפ"מ שכתבו בתוס' ע"ז דף כ' ע"א דלא יחלוק ר"מ על הא דנכרי לא מעלים ודווקא מתנה שבלא"ה היה יוכל לחיות מותר אבל להחיותו להציל נפשו ממות לא עי"ש, י"ל כעין זה דווקא מתנה מועטת כנתינת נבילה התירה תורה לגר תושב ואסרה לנכרי אבל מתנה גדולה כזו משחרר אותו ויוצא משיעבוד לגאולה אסרה תורה גם לעבד וכ"ש לגר תושב, וא"ש הא דקיי"ל דיוכל לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך משום דימצא מרחמים על עבדא ויתנו לו להחיותו ונראה משם דלכ"ע מותר לרחם על עבד ופליגי שם אי מרחמים עלמא על עבדא עיין גיטין ד' י"ב ע"א וצ"ע משם על רמב"ן הא איכא משום לא תחנם (וי"ל דאם אמר לו רבו עשה עמי ומעשה ידיו לרבו עשה עמי ואיני זנך אם כן על כרחך מת ברעב ופשיטא דמחויבים להחיותו מכש"כ מגר תושב דכתיב וחי עמך וליכא בזה לא תחנם רק בדבר שיש בו רק משום חנינה לבד ופליגי שם אי דרך העולם שמרחמים על עבדא או לא) ולמ"ש א"ש

לפי זה גם לר"י י"ל טעמא דלעולם בהם תעבודו משום ל"ת הוא הגם לדידי' אף לנכרי שרי ליתן מ"ח היינו דווקא מתנה מועטת בעלמא אבל לא להוציאו לחירות וליתא למה שכתבנו לעיל וי"ל לר"מ דס"ל דהשיחרור חוב הוא לעבד (גיטין דף י"א ע"ב) א"א לומר דמשום לא תחנם אסור לשחררו דהא חוב הוא לרוב המשתחררים חוץ למי שמגלה דעתו שחפץ ורוצה בשחרור, אבל לרבנן דזכות הוא לו ורוב המשוחררים מסתמא חפצים ורוצים בכך יש לומר דהוא משום ל"ת ויש להאריך, ויותר נ"ל דמ"ש רמב"ן דאיסור שחרור משום ל"ת וממילא כל שיש לו טובה מותר הניחא לרבי שמעון דמפרש טעמא דקרא להקל אבל לפי דקי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא להקל איך נדרוש כאן טעמא דקרא דהוא משום לא תחנם ולהקל עי"ז היכן שעושה להנאתו, וסוגיא דגיטין י"ל מתרץ הש"ס דר"א ס"ל כר"ש וסגי במה דמתרץ מצוה שאני ורמב"ן מתרץ ומפרש הסוגיא דגיטין וסוגיא דברכות י"ל רצה לתרץ הש"ס ר"א אליבא דהלכתא דלא דרשינן טעמא דקרא להקל, ולכן מקשה מהב"ע היא ומתרץ מצוה דרבים שאני (ולהלכתא סמך הש"ס דגיטין על קושית ותירוץ הש"ס דברכות) ולהלכה באמת אסור לשחרר רק למצוה דרבים כמו דר"א וכמו דעבדו בה אינשא איסורא, (בגיטין דף ל"ח) וכן נראה דפסק הרמב"ם פ"ט מהלכות עבדים שכתב לצורך מצוה כמו לשחרר לצרפו לעשרה או משום דנכשלים רבים ע"י מותר לשחרר עיי"ש ובלח"מ

ודע דנ"ל פשוט לפי דברי הרמב"ן דאסורא דשחרור משום ל"ת הוא ליכא איסור בחצי עבד וחצי בן חורין דהא חצי ישראל נהנה בשיחרור זה ורחמנותו על חב"ח שבו, הגם שעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום א' מ"מ ביום של רבו חצי בן חורין עמל ויגע במלאכת רבו, ונוח לו לאדם לעבוד עבודה לעצמו כרצונו מלהיות תלוי בדעת אחרים לעבוד עבודתו מה שירצה ובעת שירצה האחר ומשו"ה סברי רבנן דר"מ דזכות הוא לו שיוצא מעבדות לחירות הגם דכל אדם עושה מלאכה לעצמו, לכן כשמשחרר חצי עבד וחצי בן חורין ליכא משום ל"ת דמרחם על חב"ח שבו כנ"ל

אלא דלכאורה קשה לפ"ז על הרמב"ן מדמקשה שם ומשום איסורא לא מהני מעשה דחצי שפחה וחב"ח לפמ"ש בחצי בן חורין ליכא איסורא, אבל אחר התבוננות קצת לק"מ דהא להאי טעמא משום לא תחנם כמו כשעושה לטובת עצמו ליכא משו' לא תחנם כן בשעושה להציל אחרים ממכשול כיון שאינו עושה לטובת העבד מותר יהי' מאיזהו טעם וענין שיהי' בין לתועלת אדון עצמו בין לתועלת אחרים לא שייך בו ל"ת ובס"ד דאביי ס"ל משום איסור לא, ע"כ דלא ס"ל דטעם איסור שחרור משום לא תחנם ושפיר מקשה משום איסורא לא מחצי' שפחה כיון דל"ל דטעם איסור שיחרור משום לא תחנם הוא א"כ בחצי' שפחה וחב"ח איכא ג"כ איסור דשחרור ולמה התירו לשחררה אלא עכ"ח משום איסורא מותר וטעמא דאיסור שיחרור משום לא תחנם הוא וכיון שעושה משום איסורא שלא יכשלו רבים ליכא בו משום ל"ת ומסיק דגם אביי הכי ס"ל אלא משום דאפשר דיוכל למסרה לעבד ובאמת בחצי' שפחה וכו' ליכא איסור בשיחרור ואפילו אין בשיחרור הנאה ותועלת לאדון ולא לשום אדם מותר דחונן ומרחם על חב"ח כדכתיבנא והבן

והיה מקום אתי ליישב קושית העולם על הרשב"א בשבת דף ד' ע"א ליישב הא דתנן במתני' בחצי עבד וחב"ח דכופין את רבו לשחררו ולעשות איסור, והעלה הרשב"א דבחצי עבד ליכא משום לעולם בהם תעבודו משום חצי בן חורין שבו, ורבים ראו כן תמהו מדהקשו על אביי מהאי מעשה דחציה שפחה וחב"ח והא בחצי שפחה וחב"ח ליכא משום לעולם בהם תעבודו, ולמ"ש י"ל דטעמא דרשב"א דבח"ע וחב"ח ליכא איסור דזיל בתר טעמא משום ל"ת ובחצי ב"ח רחומי מרחם על החצי בן חורין הגם דהוא חצ' עבד ג"כ והנה הוא אינו מרחם בלבו רק על חב"ח, ולא קשה מדמקשה לאביי וחציה שפחה כמ"ש לעיל ביישוב רמב"ן, אלא דהדרנא בי דהא הרשב"א בשבה לא כתב זה בשם י"א, אלא מדכפשי' בתר דמביא תי' אחרים על מתניתין