כתב סופר יורה דעה קפד

צערא דינוקא ואין ראוי' לברך שהחיינו, ועיין תוס' ורא"ש בכורות פ' יש בכור כשמת הבן אחר שלשים דחייב לפדותו ולברך, ומסתפק הר"י אם יברך שהחיינו כיון שמזכיר צערו, או מ"מ מברך כיון שזוכה לקיים המצוה, ועיין בטוש"ע סי' ש"ה, ונ"ל להך צד שמברך שהחיינו בפדיון כה"ג היינו טעמא דאין מצות פדיון גרם לו הצער, אלא מקרה קרה לאב שמת הבן, משא"כ במילה דמצוה עצמה גורמת לו הצער, ועוד י"ל במצות פדיון שע"פ הרוב אין בפדיון צער כזה ותקנו לברך שהחיינו, גם כשמת יש מקום לומר דמברך משא"כ במילה בכולם יש צער מעיקרא לא תקנו לברך שהחיינו, ולהך צד שאינו מברך שהחיינו בפדיון כה"ג כיון שמזכיר צערו צ"ל מאי שנא מירושה דמברך הגם שמת אביו, וכבר הרגיש הש"ך ס"ק סי' י"ז וכ' דשאני התם דזוכה לירושה, משא"כ הכא, כוונתו רצויה התם הגם דאית לי' צער מן הצד, גם שמחה והרוחה יש לו מצ"א דזוכה לירושה ע"י מיתת האב, משא"כ בפדיון שאין מיתת הבן גורמת לו שום תועלת וריוח, ואין לו ממיתת הבן רק צער ואנחה, יש לצדד דלא יברך שהחיינו לזה"ז, דזמן הזה זימנא דפרענותא היא לו, ועיין או"ח ס"י תקנ"ב דלא יברך זמן בין המצרים דזמן פורענותא היא הגם שיש לו הנאה מפרי חדשה שאוכל ואין הצער בא מחמת הפרי, נגד זה זמן פורענותא וצער הוא, ואין הזמן גורם לו שום הנאה דפרי חדשה, ועוד התם תליא הצער בזמן וזמנא קגרים ואין ראוי' לברך שהחיינו לזמן הזה ועיין מג"א שם ס"ק מ"ב שכתב דהטעם משום דהזמן זמן פורעניות ולא משום אבילות דלא מצינו שהאבל אסור לברך שהחיינו ועיין בט"ז

והנה הרשב"א בתשובה הנ"ל כתב דהטעם דאין מברכין שהחיינו במילה מ"ש מפדיון מפני דמצות מילה מוטלת על הב"ד אינה כפדיון דמוטלת על האב דווקא עכ"ל, וטעם זה צריך הסבר דמאי שנא אם מוטלת על הב"ד או על האב כשיש אב יברך האב שהחיינו וכשליכא אב יברך הב"ד שהחיינו, ונראה או דס"ל דלא על כל מילת בניו מברך שהחיינו רק על הראשון דלא כרמב"ם דכ' דאב מברך על כל מילת בניו, ולכן מצות מילה שהוא ג"כ על הב"ד בדליכא אב או כשאין האב רוצה למוהלו, וב"ד אין ראוי' שיברכו שהחיינו, הגם שבן זה ראשון לאב, לגבי ב"ד לאו ראשון הוא, ועוד אפילו לרמב"ם דעל כל מילת בניו מברך שהחיינו וכ' הטעם פי"ג מהלכות ברכות כיון דלא שכיחי לו כמצות דקביעי להם זמן דמיא, וכבר כתבנו לעיל כיון דא"א בכל זמן דיש ירחים ויש זמנים טובא ירחי לידה דמפסקי מהדדי וכ"ש בפדיון וכ"ז לגבי אב עצמו אבל לגבי ב"ד לא תליא בזמן הנ"ל דהא אפשר בכל יומא דיתרמי להו מצוה זו וכיון דלפעמים אינו מברך שהחיינו כשמוטלת על הב"ד לכן לא תקנו שהחיינו כלל שלא לחלק בין מילה למילה, אבל פדיון מוטל על האב, כוונתו דפדיון בדליכא אב ליכא מצוה על הב"ד כמו מילה, וא"א לפדיון בלא שהחיינו, דכשאין האב פודה או מת לא נפדה רק ע"י עצמו וגם הוא מברך שהחיינו וכיון דלעולם לא יהי' פדיון בלי שהחיינו, תקנו ברכת שהחיינו בפדיון כנ"ל

ונשמע טובא מתשובה הנ"ל דס"ל לרשב"א דאם מת האב, אין ב"ד מחויבין לפדות וגם א"א לפדות בשליחות הבן עד שיגדל דלא כש"ך ונקה"כ בסי' ש"ה אלא כט"ז, אלא דנשמע ג"כ דס"ל דאב א"א לפדות ע"י שליח דאל"כ הלא אפשר לפדיון בלי שהחיינו כשיפדה האב ע"י שליח, ושליח אינו מברך שהחיינו כמ"ש הרמב"ם פי"א מהלכות ברכות דברכת שהחיינו אינו מברך אלא העושה מצוה לעצמו, אבל השליח אינו מברך שהחיינו, ואפשר דרשב"א לא ס"ל כרמב"ם בזה אלא דשליח כמו שמברך על המצוה כן מברך ג"כ שהחיינו בשביל האב בשליחותו אלא במילה כיון דמוטלת על הב"ד והיא מצות הב"ד ובדדהו לא תליא בזמן לא דמיא למצוה הבא מזמן לזמן לכן לא מברכו שהחיינו ועל כן לא תקנו כלל ברכת שהחיינו למילה, משא"כ בפדיון דאין חיוב על הב"ד הגם שאפשר בשליחות האב או כשאין האב בשעת הפדיון מברך השליח שהחיינו בשליחותו כן נ"ל ועיין ותן לחכם ויחכם עוד

ומדי דברי אציע פה דבר בעטי בעת דברי אגדה, המושכים הלב משוכים בקסת הסופר, כתובים לפני מאז במגילת סופר בחידושי אגדה לפרש קרא כדכתיב וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים כאשר צוה אותו אלקים וכבר הרגישו חז"ל כאשר צוה אותו אלקים מיותר, וכבר פרשנוהו בדרכים שונים, ודרך אחד מהם הוא דמצות מילה היא מצוה חמורה ושקולה ככל התורה, והיא קשה מאד בעצמותה לקיימה, ודרשו חז"ל כי עליך הורגנו כל היום זו מצות מילה שיש בה סכנה, ואיכא צערא לינוקא וצערא לאב כמ"ש הרשב"א בתשובה הנ"ל ובטבע קשה על האדם לקיימה יותר מכל מצות וכ"ש לקיימה בשמחה וישראל קדושים מוסרים נפשם ונפש בניהם לה' וששים על אמרותיו כמוצא שלל רב, ודרשו חז"ל שש אנכי על אמרותיך כמוצא שלל רב זו מילה, ונראה כוונתם הגם כי קשת לקיימה ממש יותר מכל המצות אשר דרכי' דרכי נועם וכו' בכל זאת אמר דהע"ה שש אנכי על אמרתיך, ואמר למנצח על השמינית על מילה שנתנה בשמיני שאז ילד רך ונמול לשמונה, מ"מ שש ושמח עליה, ומרומזת מצות מילה במלת אמרותיך, כי מצות מילה נתנה לאברהם ורק מצות חיתוך ולא פריעה שניתנה במתן הורה ויש צערא דינוקא בכפילא בחיתוך ובפריעה והיינו שש אנכי על אמרותיך, לשון רבים מצוה שנתנה לנו בשני אמירות א' לאברהם מצות חיתוך ואח"כ במ"ה מצוה פריעה ושש על שניהם, כמוצא שלל רב ששש ושמח הגם שאפשר שתתוודע למלכות הרישעה שגזרו גזירה על המילה ותהי' לו לרעה, כדאמרו ז"ל (ברכות דף ס') לגבי מציאה שמצא הגם שאם יתודע למלכות יקחו ממנו כל אשר לו דמ"מ מברך שהחיינו כיון דשמחה היא לו לשעתה, כן שש אנכי על אמרתיך לעשות רצונך אלקי חפצתי, ואין עולה במחשבה לפניו שאפשר שיחלה ויסתכן עי"ז כעין ששש המוצא שלל רב, והנה כשאמר השי"ת לאברהם התהלך לפני והי' תמים במצות מילה, ובן שמונת ימים וכו' קיבל בשמחה לעשות כמצווה עליו, והקבלה קלה ממעשה עצמה לחבול בילד רך ולסכנו, והו"א דבשעת מעשה לא עשה כל כך בחדוה ובשמחה, כאשר שש ושמח בשעה אשר ציוהו השי"ת קמ"ל קרא וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים ילד רך וענוג לשמנת ימים בשמחה כאשר צוה אותו אלקים, כמו בשעה שציוהו השי"ת שקיבל בשמחת כן מל אותו ושש אל אמירתו, ועד"ז אמרתי מה שאמרו המלאכים לאאע"ה כן תעשה כאשר דברת שנתקשו המפרשים וכי זו היא דרך אורח הגון לתפוס לבעה"ב המזמין אותו בדבריו לאמור לו כן תעשה כאשר דברת, נ"ל כי לפעמים אדם נותן לבו או מבטיח לעשות דבר זה, וכשיגיע לידי מעשה תקשה עליו, מקיים דברו אבל לבו בל עמו, וכאשר ראו המלאכים שמפציר בהם אמרו כן תעשה ברצון ובעין טוב כאשר דברת, כאשר היה רצונך הטוב בשעת הדיבור, ועד"ז פרשתי וילכו ויעשו בני ישראל וכו' ומסיים כן עשו, היינו כמו וילכו ויעשו שפרש"י שקבלו עליהם בשמחה לעשות, הגם שהבינו שמכניסים עצמם לסכנה לזבוח תועבת מצרים, והודיענו שבחם של ישראל, שקבלו עליהם לעשות ועשו בשמחה כשהגיע הזמן כמו שקבלו עליהם

ודורשי רשומות אמרו, מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת שם הוי"ה ב"ה, נ"ל דרמוז בזה אפילו מצות מילה שהיא נגד הטבע מ"מ קרובה אל האדם בפיך ובלבבך לעשותו, כל הבא לטהר ולעשות המצוה מוצא את עצמו נעזר מהש"י, ואיתא במדרש שהיה אאע"ה נרתע לאחוריו סייע כביכול הקב"ה על ידו וזה דכתיב וכרות עמו הברית וכ"ז רמוז בר"ת וס"ת, לא בשמים היא חוץ לטבע לאמר מי יעלה לנו השמימה אפילו מצות מילה, כי השי"ת עומד על צדו וקרוב אליו הדבר לעשותו, כנ"ל

ומדרש אני דורש ומפרש זה ינחמנו מעצבונינו, במדרש תנחומא ילמדנו רבינו קטן לכמה נימול, כך שנו רבותינו קטן נימול לשמונה מה טעם כשם שנימול יצחק אבינו, ארשב"י בא וראה שאין חביב לפני האדם יותר מבנו והוא מל אותו וכ"כ למה אמר רנ"ב שמואל כדי לעשות רצון בוראו, היא רואה בנו שופך דם ממילתו ומקבל עליו בשמחה, אמר ר"ח ולא עוד אלא שמוציא עליו הוצאות ועושה אותו היום יום של שמחה מה שלא נצטווה הה"ד ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתיך, עכ"ל, והוא כולו מוקשה מתחלתו ועד סופו, ואומר דרשוני וחיו, ונ"ל ע"פ שאמרו ז"ל למה תנוק נימול לשמונה שלא יהי' כל בני אדם שמחים ואביו ואמו עצבים, ואמרו ז"ל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל ביום ה'ג' מל שמל בשמיני וצ"ל דשמחה מה זו עושה במצות מילה יותר מכל המצות, כדי להראות שלא יכאב לבו שרואה בנו שופך דם ממילתו אלא שש ושמח לעשות רצון בוראו הנשמה שלו והגוף פעלו, נפשו וגופו מסורים להשי"ת ולכן עשה אברהם משתה גדול, וכמו שאמרו חז"ל שהיו שם גדולים ושרים שם ועבר ואבימלך להראות לעין כל כי שש ושמח במצוה זו, וממנו ילמדו וכן יעשו בניו אחריו, ומצות זו שקבלו עליהם בשמחה עדיין עושים אותה בשמחה לתכלית כוונה זו, וכדי שלא יהיו אביו ואמו עצבים ע"י התרעות, ציוותה תורה ביום השמיני ימול שלא יהי' עצבים כמאמר חז"ל, ואחר הוצעה זו מבוארים דברי המדרש, דאמר לכמה נימול לשמונה מה טעם לשמונת דווקא כשם שנימול יצחק אבינו שנימול בשמחה ובטוב לב משתה גדול, מהאי טעמא נימול לשמונה כדי שלא יהיו אביו ואמו עצבים בטבע ומפרש והולך וכ"כ למה היינו למה יש קפידא כל כך שתהי' מצוה זו בשמחה כדי לעשות רצון הבורא ית"ש להראות בזה שעושה אותה ברצון ובנפש חפצה למסור נפש בנו לפני בוראו י"ל יותר כי מי שעושה דבר לפני מלך בו"ד שאין רואה אלא מעשה הגלוי גם אם לבו בל עמו מעשיו רצויה כי אינו יודע מחשבות לבו, אבל השי"ת יודע מחשבות צופה נסתרות ורואה ללבב, ויבוא על כל נעלם אם טוב בטוב לב או ברע הוא והיינו כ"כ למה, למה עושין שמחה ומשתה, כדי לעשות רצון בוראו להראות כי לבו לב שמח וירצה לפני בוראו כי בוחן לבות השי"ת היוצר יחד לבם המבין אל כל וכו' ואחר שרואה בנו דם שופך ממילתו ומקבל עליו בשמחה ולא עוד אלא שמוציא עליו