כתב סופר יורה דעה קפג

תשובה קכג

במוצאי מנוחה, תשיגו ששון ושמחה, שפעת ברכות הצלחה והרוחה, ה"ה תלמידי חתני כבני י"נ הרבני המופלג בתורה, וביראת ה' טהורה, חדת מלא עתיק החרוץ הקצין כש"ת מו"ה יעקב ליב כ"ץ שטראססער ני' ולמחברתו בתי הצנועה המחוכמת מ' שרל תי' לאי"ט: קראתי לשבת עונג כאשר הגיעוני שורותיך הנעימים והחביבים עלי

והנה שלחת לנו מעט צרי פלפלת שפלפלת בחכמה ועברתי על בתרי דבריך, ונעמו לי וראוי' למ' שאמרם המה והנני לשעשע אתך במקצת מדבריך על מה שכתב הב"י בבדה"ב ביו"ד סי' רס"ה דמביא בשם הרמ"ה דרמב"ם לא אמר דאב מברך שהחיינו, אלא במל בעצמו דומיא דפדיון וב"י כ' דמפשט הרמב"ם לא משמע כן אלא אפילו מל אותו אחר מברך אבי הבן שהחיינו, ואתה הראת לדעת משמעות לשון הרמב"ם פי"א מהלכות ברכות הלכה יו"ד אשר ז"ל אבל אינו מברך שהחיינו אלא העושה מצוה לעצמו עכ"ל, משמע דווקא כשעושה המצוה, ועושה לעצמו, אבל כשאינו עושה המצוה, רק ע"י שלוחו אינו מברך המשלח שהחיינו, אלא דממ"ש הרמב"ם פ"ג מהלכות מילה שהאב מברך שהחיינו ולא כתב האב שמל מברך שהחיינו וקודם לזה כתב נוסח הברכה דמשתנה באב המל או אחר שמל, וכן לענין ברכת להכניסו וכתב וסתם דאב מברך שהחיינו ולא דין וכתב אב המל נראה דאב מברך שהחיינו אפילו אחר מל אלו דבריך, והנך יפה ראית שני ראיות בדיוק לשון הרמב"ם דסתרי אהדדי, ויש בידי ליישב קצת, כמ"ש הרמב"ם בהלכות ברכות אבל אינו מברך ע"י שליח אפילו אינו עושה מעשה המצוה רק ע"י שלוחו ולא דק לפרש שאב מברך אפי' אינו עושה בעצמו דסמך על מ"ש שם מקודם הלכ' ט' וכן מצוה שאינו תדיר וכו' כגון מילת בנו ופדיון הבן וכו' כ' מילת בנו ולא כ' המל את בנו, בזה הודיע לנו הרמב"ם דעתו דלאו דווקא כשמל בנו אלא כל שהוא מילת בנו מברך שהחיינו, ולכן לא דייק במ"ש אח"כ בהלכה יו"ד שאינו מברך שהחיינו אלא על המצות שעושה אותה לעצמו, ולהיות כי ממ"ש פ"ג מהלכות מילה ומה שכתב בפי"א מהלכות ברכות הלכה ט' משמע דלאו דווקא כשמל בעצמו, שבקינן למשמעות דבריו ממ"ש שם בהלכה יו"ד בפרט שיש ליישב ולהסכים דבריו בהלכה יו"ד כמ"ש וכשיטתו של הב"י בשיטת הרמב"ם עיקר, הגם שב"י דחה שיטת הרמ"ה בדברים בעלמא, מ"מ כיוון האמת, ובש"ע מביא ב' דיעות בזה ועיין ב"י או"ח סי' תקפ"ה ובמג"א ס"ק ג' וביאור דבריו במחצית השקל

והנה הרמ"ה מדייק מדכתב הרמב"ם מילת בנו ופדיון הבן במילה דומיא דפדיון מיירי שמל בעצמו, והנה מה דפשיטא לי' דבפדיון הבן כשפודה בעצמו מיירי, נראה משום דמסתמא כשאב במקום ובשעת הפדיון אינו פודה ע"י שליח וכשעומד שם ומברך שהחיינו מסתמא הוא פודה בעצמו, אבל במילת בנו אפשר שעומד שם וא"י למול, ומשמע לי' לרמ"ה דמילה דומיא דפודה דווקא כשמל בעצמו, ועוד יותר אפשר לומר דס"ל לרמ"ה דפדיון א"א ע"י שליח עיין זה ברמ"א סי' ש"ה וט"ז וש"ך ונקה"כ שם ופדיון הבן דכתב הרמב"ם ע"כ כשפודה בעצמו הוא ה"ה מילת בנו כוונתו כשמל בעצמו, ואי ס"ל לרמב"ם דפדיון איתא בשליחות אין לדייק כלום מדכייל מילה ופדיון בחדא מחתא

והנה הגה"מ בשם ר"ש וראב"י שהמל בנו בעצמו מברך שהחיינו משום שעושה מצוה המוטלת עליו משמע דווקא האב שנקטו בלשונם שהמל בנו בעצמו לשלול שאם אחר מל אין כאן ברכת שהחיינו כלל לא האב ולא המל מברך שהחיינו, וכן כתב המחבר לדעת ראשונה, והרמ"ה ס"ל דגם זה שיטת הרמב"ם, ובשיטת הרמב"ם כבר בארנו דהנכון עם הב"י, ונ"ל דגם הרא"ש והרמ"ה והראב"י לא ס"ל כן רק במילה, אבל בשארי מצות שנעשים ע"י שליח ס"ל דהמשלח מברך שהחיינו, ואמינא מלתא בטעמא דס"ל דאם אין אב מל אינו מברך שהחיינו דס"ל כשיטת הא"ז שבד"מ סי' רס"ד, והיא שיטתו של הש"ך ח"מ סי' רפ"ב דמצוה שעל האב למול בנו ליתא בשליחות ואם עושה ע"י אחר בטל מ"ע שלו שמוטל על האב יותר מעל אחר לפ"ז כשאין האב מל בעצמו איך יברך שהחיינו והרי לא קיים המצוה לא בעצמו ולא ע"י אחר דאחר שמל הוא עושה ומקיים עיקר מצות מילה ושלו היא, והא דאחר אינו מברך כיון דמצוה דילי' היא וראוי שיברך נ"ל כיון דאין מברכים שהחיינו רק על מצוה הבאה מזמן לזמן או דלא שכיחי כ"כ כמ"ש הרמב"ם דרק על מצוה שאיננה מצוי' בכל עת דומיא למצוה שבאה מזמן לזמן מברכים שהחיינו, ובמצות מילה אינה מצוי רק בכל פעם אחר זמן עיבור ולידה וכ"ש פדיון הבן כ"ז לגבי האב אבל שליח של האב לגבי דידי' לא תליא בזמן הנ"ל ומצוי' הוא דאפשר שיהי' מצוי' לו בכל יום שליחות כזה ולא תליא בזמן מן הזמנים לכן גם אם יקרה מקרה שלא היה לו שליחות מצוה כזו לזמן זמנים טובא, מ"מ אין דומה לאב המל ולשאר מצות הקבועים לה זמן, והיינו טעמא דראשונים דס"ל דווקא אב המל בעצמו מברך ורמב"ם ס"ל דמצות האב למול אפשר בשליחות כדס"ל לד"מ שהקשה על הא"ז, ועיין תב"ש סי' כ"ח שהשיג על הש"ך וכ' גם הא"ז לא התכוין לזה וכיון דאפשר בשליחות ומקיים המצוה ע"י שלוחו כמותו ניהי דברכת המילה אינו מברך כיון דחיוב ברכה על העושה מעשה המצוה וכן תיקנו מעיקרא ומברך בעל על כללית המצוה ולא על קיום מצוה זו, מ"מ ברכת שהחיינו אין ראוי' לשליח לברך כיון דלאי מצוה דידי' ולא שמחה היא לו וגם איך יברך שהחיינו לזמן הזה ועיין מחצית השקל סי' הנ"ל אבל האב מברך שהחיינו אפילו מל ע"י אחר דהמצוה של האב ע"י שלוחו כמותו, וגם החולקים וס"ל דווקא אב המל בעצמו מברך מודים לרמב"ם במצות אחרות דאיתי' בשליחות, ולא פליגי רק במילה דס"ל דליתא בשליחות, כנלפענ"ד נכון, ובענין שליחות במילה וכיסוי בארתי בתשובה (לעיל תשובה קכ"א)

ומה דקשיא לך על מ"ש הרוקח דאין מברכין שהחיינו כלל שמא אינו בר קיימא והוי ברכה לבטלה, מה יענה לברכת המילה וברכת להכניסו, כבר עמד בקושיא זו אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס חיו"ד סי' רמ"ז ומיישב בטוב טעם ובדעת זכותו יגן בעדני, ולולי דבריו הקדושים היה נ"ל עוד דס"ל כשיטת רוב הראשונים דבין האב המל ובין אחר מברך בעל וברכה בעל קאי על כללית המצוה ולא על מצוה זו, וליכא משום ברכה לבטלה ועיין ד"מ או"ח סי' ח' וט"ז יו"ד סי' וא"ש דברכה על המילה ליכא חשש כ"כ משום ברכה לבטלה משא"כ, בברכת שהחיינו לזה"ז (פי' לזמן הזה שמקיים מצוה זו) כשאינו בר קיימא ואינו עושה מצוה ברכתו לבטלה היא, ובברכת להכניסו י"ל ס"ל כרא"ש פ"ק דפסחים ובמסכ' שבת פראד"ם דברכת להכניסו לא קאי על שמקיים מצוה זו עכשיו אלא על כללית המצוה לאפוקי לשם הר גריזים ולכן מברכים אותו אחר המילה עיי"ש וליכא בברכה זו חשש ברכה לבטלה ורמב"ם דפשיטא לי' דמברך שהחיינו ולא חשש להאי חשש לשיטתו דס"ל דאב המל מברך למול כס"ד דש"ס פ"ק דפסחים מדמברך האב למול ולא חיישינן לברכה לבטלה אלא סומכים על הרוב ה"ה בברכת שהחיינו

ויש לעיין בפ"ק דפסחים כדמקשה ומפרק למה מברכים על המילה ומתרץ דאיתי' ע"י שליח ושוב מקשה אב המל ה"נ דמברך למול עיי"ש, וקשה דלמא לעולם מברך על המילה בין אב בין אחר, משום חשש שמא אינו בר קיימא לכן טוב שיברך בעל, וגם לפי שהשיג הרשב"א בתשובה דאין מברך שהחיינו דילמא נפל הוא הא בחשש זה סומכים על הרוב דב"ק הם, ומברכים ברכות מילה מ"מ בוודאי מוטב לברך בעל מלסמוך על הרוב וצל"ע כעת

ועיין טו"ז או"ח סי' ט' דלענין ברכה לא סמכינן על חזקה דחמירא לאו דלא תשא עיי"ש והיינו לפי שיטת הרמב"ם דל"ת בברכה לבטלה דאורייתא היא אבל לשיטת תוס' בר"ה שהיא דרבנן בוודאי אין להחמיר בספיקו יותר מבכל איסורים דסמכינן על הרוב וחזקה וי"ל דרוקח ס"ל כרמב"ם וכט"ז הנ"ל, ולק"מ קושית רשב"א בתשובה (ואינני מבין דל"ת חמור משאר לאווין ונכלל עם חייבי כריתות מדוהלים בשבת וסמכינן על הרוב דאיסור ל"ת חמיר טפי ומב"ד כמבואר בפירוש בגמר' מסכת שבועו' וכיון דסמכינן על הרוב לענין שבת דאיסור סקילה מכש"כ וה"ה לענין ל"ת מדמוהלים בשבת וסמכינן על הרוב דאיסור דל"ת חמיר טפי וגוף דברי הרשב"א דמביא ראיי' מדמוהלים בשבת צ"ע דמוהלים בשבת ממה נפשך וכדמתרץ ראב"א וממה נפשך לית כאן חילול שבת וצריך לדחוק דגם בממה נפשך איכא איסור דרבנן דאי נפל הוא מחתך בבשר מוקצה דתינוק דהוא וודאי בן ח' הוא כאבן ואסור אפילו לטלטלו כדאיתא ברמב"ם פרק א' הלכה י"ג מהל"מ ובש"ע או"ח סימן ש"ל סע"ח ומכש"כ לחתך בו דאסור דחמיר מטלטול בעלמא ומדסומכין על הרוב ומוהלין ה"ה לענין ברכה דרבנן וזה יפה מדחה אותו דברכה חמורה משום דעובר ל"ת מן התורה

) ולענין ברכת מילה נ"ל כיון דברוב נימולים יש ספק זה מעיקרא הכי תקנו ברכה זו, והא מצוה הוא עושה דצריך למול ביום השמיני מספק וליכא משום ברכה לבטלה וברכת שהחיינו י"ל יותר כיון דמקיים עכ"פ מצוה מספק דחיובא הוא עליו מברך שפיר שהחיינו לעשות מצוה זו שמחויב לעשות והבן

והנה הרשב"א בתשובה סי' רמ"ה דחה טעם י"א דאינו מברך שהחיינו משום דאית לי' צערא לינוקא דטעם זה לא שייך אלא במברך בשהשמחה במעונו דבמקום דאית לי' צערא לינוקא האב מצער ג"כ ול"ש לברוכי שהשמחה במעונו, אבל ברכת שהחיינו אינה תלויה בשמחה אלא תליא בדבר שמגיע לו תועלת ואע"פ שמתערב בה צער ואנחה שהרי אפילו מת אביו ונפל לו ירושה מברך שהחיינו וקשה על הגה"מ שמביא טעם זה מ"ש מירושה, ונ"ל דיש לחלק בחלוקא רבה, בין שהחיינו דירושה לשהחיינו למילה, דירושה ענין בפ"ע ואפשר לירושה שתבוא לו ממק"א בלי מיתת האב וב' ענינים הם שמברך שהחיינו על הנאת הירושה, והצער מצד מיתת האב, אבל ברכת שהחיינו על המילה, המצוה גורמת לו הצער וא"א למצוה זו בלי