כתב סופר יורה דעה קפ

ודבריו תמוהים ונפלאו ממני והפשוט כמ"ש אטו בעל שאינו יכול לכתוב גט או לחתום או מי שא"י לשחוט הפסח א"א בשליחות אתמה

בהא נחתינן וסלקינן דמילה וכיסוי אפשר בשליחות כמו בכל מצוה שבתורה והיינו כשממנה אותו להיות שלוחו, אבל לא כשמכבדו ומהנהו אז המצוה של האחר העושה ומקיים, וגם ע"י שלוחו, מצוה בו יותר מבשלוחו, ונ"ל עוד מצוה שיש ברכה שכ' הרמב"ם העושה מצוה לאחר השליח מברך, והטעם דהטילו הברכה מעיקרא על העושה, או על מי שנעשה על ידו ושכר הברכה לשליח הוא ואין למשלח בה מצוה בוודאי אין ראוי' לעשות שליח בכיסוי ומילה וכדומה שיש ברכה שמפסיד שכר מצות דרבנן כנ"ל, (אבל אם הוא עומד שם ועונה אמן דגדול מן המברך פשיטא שלא הפסיד שכר הברכה ואם מכבד לגדול ונכבד, יותר כבוד למצוה שתיעשה ע"י גדולים עיין סוטה דף י"ג ע"ב דלכן לא איעסקו בניו של יוסף בעצמות יוסף הגם שעליהם הי' חיוב יותר כי אמרו הניחו לו כבודו בגדולים יותר מבקטנים א"כ בזה גם משום מצוה בו יותר מבשלוחו לא שייך בו ואם יכול וראוי לעשות שליח ת"ח או רבו או אביו עיין בקידושין דף מ"ה ע"ב לא חציף איניש למשוי לאבוה שליח וה"ה לרבו או ת"ח גדול הימנו הגם דקידושין מצוה היא ועושהו שליח למצוה ויש לחלק דלקיחת אשה גם לדברי רשות ולא רק לשם מצוה ונראה כמזלזל בכבודו לדברי רשות)

ובמצות מילה נ"ל טעם דמצוה בו דווקא יותר מבשלוחו מבכל שאר מצות עפ"מ שאמרו חז"ל כי עליך הורגנו כל היום זו מצות מילה, וכתוב בספרים, אב המל בנו כאלו מקריב קרבן וזורק דמו על גבי המזבח, ופשיטא שקשה להאב ביותר, לעשות ע"י עצמו וצריך לכבוש האב רחמיו ביותר כשעושה בעצמו מאם עושה ע"י שלוחו, וזהו נ"ל שאמר ה' לאברהם בעקידה, יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת וכו' והוא כפל הענין, ונ"ל דהיה אברהם יוכל לשחטו ע"י שליח, וכבש רחמיו ולקח בעצמו את המאכלת לשחטו והיינו יען אשר עשית בעצמך ולא חשכת לעשות ע"י אחר כי ברך אברכך (כפל הלשון) על המעשה, ועל הידור מצוה שעשית בעצמך, ולכן הקדימה תורה לאב שיש בו כבישת רחמים ביותר ולכן בוודאי ראוי' שיעשה בעצמו כשאפשר והוא כעין מצוה שבגוף יותר מכל מצות

ועל דרך זה יש לפרש הקרא וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים כאשר ציוה אותו אלוקים, וכאשר ציוה אותו אלוקים מיותר פשיטא, נ"ל עפמ"ש לעיל דקשה יותר על האב למול בנו בעצמו מלמול ע"י אחר כש"כ באאע"ה בנו יחידו אשר אוהבו הנולד לו למאה שנים וקא משמע לן קרא דלא מל אותו ע"י שלוחו כמותו אלא הוא בעצמו נזדרז למצוה דמצוה בו יותר מבשלוחו בכ"מ דלא יהי' נראה עליו כמשא כמו שכתב רש"י רפ"ב דקדושין כש"כ במילה דמחזי כאינו יוכל לכבוש רחמנותו, והיינו וימל אברהם את יצחק בנו וכו' כאשר ציוה אותו אלוקים כמו שציוה אותו אלוקים בכבודו ובעצמו לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח כן עשה בכבודו ובעצמו, ויש לעיין אם הי' דין שליחות לאאע"ה כי אין שליחות לנכרי וידוע חקירת פרשת דרכים אם הי' לאבות דין ישראל קודם מתן תורה, ולמ"ש במ"ב מובא במג"א רסי' תמ"ח דגוי לגוי יש שליחות הי' יוכל למול ע"י שליח וקמ"ל קרא דלא כן עשה, ולא"ז וש"ך דאין שליחות במצות האב למול בנו, לא הי' אפשר לאברהם לעשות שליח, אין לומר דהא גופא קמ"ל קרא דמל בעצמו משום דא"א בשליחות דהא בוודאי בלאו הכי לא הי' עושה ע"י שליח ולא נשמע מידי

ויש מן הקושיא במתני' שלהי קדושין תנן קיים אברהם אבינו ע"ה כל התורה כולה עד שלא ניתנה משמע כל התורה ולא נאמר חוץ הרי מצות מילה לא קיים עד שניתנה לו, ונ"ל ע"פ שכ' הפרשת דרכים למה לא קיים מצות מילה עד שלא ניתנה לו משום דגדול מצווה ועושה וכל המצות כשיצוהו ה' יוכל להיות מצווה ועושה ולקיימם עוד הפעם משא"כ במילה, ונ"ל דגם מצות מילה קיים עד שלא ניתנה דלא ניתנה מצות פריעה לאאע"ה, וכ' תוס' ביבמות בשם מדרש דפרע לעצמו, וצריך לתת טעם למה לא צוה לו השי"ת גם על מצות פריעה ונ"ל דאברהם לא הי' יוכל לקיים מצות מילה מפני שרצה להמתין עד שהקב"ה יצוה אותו על המילה כדי שיהי' מצווה ועושה דגדול מאינו מצווה ועושה, אלא דיש צד שגדול אינו מצווה ועושה כס"ד דר"י בקדושין דהכרח לא ישובח ואנן קיי"ל דגדול מצווה וכ' תוס' משום דיצרו תקפו יותר במצווה ועושה, ולאחר שנתנה תורה נתחדשה הלכה דמל ולא פרע כאלו לא מל ועשה אאע"ה פריעה מעצמו בלא ציווי השי"ת וקיים מצות מילה שהפריעה העיקר והגמר כשאינו מצווה כמו שקיים כל התורה כולה כאינו מצווה ועושה, והי' בידו תרתי במצוה זו מצווה ואינו מצווה ועושה וא"ש מתני' דקדוש' קיים אאע"ה כל התורה קודם שניתנה גם מצוה מילה בכלל כהנ"ל, והנה צוה ה' את אברהם למול יצחק בנו וכן מצוה על כל האב למולו בן שמונת ימים לולי זה לא היה רשאי האב או אחר למולו דמצוה דילי' הוא של התינוק דכשיגדל ניחא לי' למיעבד מג ה בנפשי' ועיין יו"ד סי' לענין פדיון הבן בש"ך ובנה"כ ובט"ז שם ואברהם שלא נצטווה על הפריעה לא הי' רשאי לעשות פריעה ביצחק דניחא לי' ליצחק לעשותו בנפשי' כאינו מצווה ועושה וי"ל דזה הוא דקמ"ל קרא וימל אברהם את יצחק בנו כאשר צוה אותו אלוקים ולא יותר משא"כ בעצמו עשה יותר מאשר אותו כנ"ל: הוצעתי דברים אלו, הנלפענ"ד כתבתי פה פ"ב יע"א יום ג' אדר"ח מרחשון תרל"א לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קכב

יצו ה' את הברכה, שמורה בכל וערוכה, לאיש צדיק מתהלך בתומו, ה"ה ידידי ורב חביבי הרב הגדול החריף ובקי כהן שדעתו יפה המפורסים הקצין הנכבד כש"ת מו"ה משה כ"ץ פטרי ני'

אחד"ש הטוב הנני בתשובה שלימה על שאלתו, ונפסש היפה אותה לדעת דעתי ע"ד אב שלא מל מעולם ויש מוהלים מומחין אחרים במקומו אם מותר לאב למול בנו בשבת דנראה לו דמ"ש בש"ע יו"ד סי' רס"ו ובאו"ח סי' של"א דמי שלא מל מעולם לא ימול בשבת דווקא בדאיכא מוהל אחר, אבל בדליכא אחר לא דחינן מצוה דאורייתא וה"ה מצוה דאב משום האי חששא ואמר מלתא בטעמי' לשבח לפי דס"ל לרמב"ם הלכתא כר"י דמקלקל בחבורה פטור ומילה שאני דמתקן הוא, וא"כ כי יקלקל ולא קיים המצוה רק איסור דרבנן עשה ומשום חששא דרבנן לא דחינן מצות מילה דיום השמיני, או מצוה דאב דהטילה התורה עליו יותר מב"ד והוא מוקדם למצות, אלו קיצור דברי פר"מ ני' בתבונה בחכמה ובדעת נאמרים

הנה שאלה זו כבר נשאלה לפני זה כמה שנים והראתי לדעת, כי בתה"ד סי' רס"ה מבואר דדוחים מצות אב היכא דאיכא מוהלים אחרים דהשאלה בתה"ד היא כשהאב לא מל רק פעם אחת ויש מוהלים מומחים אי מותר לאב למול בשבת, כיון דאינו מוחזק בתלתא זמנא, והעלה התה"ד לבסוף דמותר דא"צ שיוחזק בתלתא זמנא, הא לא מל אפילו פ"א ס"ל לתה"ד דאסור האב למול כשיש מוהלים אחרים, ומתוך דברי התה"ד מבואר דאפילו ליכא מוהל מומחה דוחים מצות מילה לגמרי, והוא ממ"ש שם דאיכא ראי' לכאורה כשיטת הר"א שבטור יו"ד דאם איכא אחר לא ימול האב בשבת מדהדר רב אדא על י"ג מוהלים ולבסוף מל הוא ולא מל מיד ש"מ דאסור לאב למול כשיש מוהלים אחרים מומחים וכ' שאין לומר שלא מל מעולם לכן היה מהדר על מוהלים אחרי' מומחים א"כ איך מל לבסוף הא מי שלא מל, לא ימול בשבת, הרי דס"ל אפילו ליכא מוהל אחר אומן נדחה מצוה מילה לגמרי משום האי חששא שמא יקלקל, ומ"ש התה"ד אח"כ די"ל משו"ה לא מל מתחלה, משו' שלא היה בקי כ"כ למול נולד מהול צ"ל הא דמל לבסוף ולא חש שיקלקל דאין חשש כ"כ מי שהוא אומן שיקלקל נולד מהול כמו מי שלא מל מעולם, ולכתחלה היה מהדר על מוהלים אחרי' שהיו בקיאים טפי מיני' וכבר בא מעשה נולד מהול לפניהם עד לבסוף שלא מצא מל בעצמו ולא חש כ"כ שמא יקלקל לדחות המילה משו"ה, אבל ללא מל מעולם מוכח דס"ל לתה"ד אפילו ליכא מוהל אומן נדחה מצות מילה דיום השמיני לגמרי, וכש"כ כשיש אחר דנדחה מצוה דאב היינו שמוטל עליו יותר מבאחרים, ומוכח עוד מתה"ד דנולד מהול דצריך אומנות יתירה מי שלא מל נולד מהול לא ימול בשבת כשיש מוהל אחר שכבר עשה מעשה כזה, ולא לבד דאחר שלא מל נולד מהול לא ימול בשבת כשיש אומן אחר, אפילו מצות האב נדחה מפני חשש זה, וחידוש דין זה לא מצאתי בא' מן הפוסקים, ומתוך דברי תה"ד מוכרח ומבואר דין זה לפע"ד

כדברים האלו כתבתי בתשובה, וכעת סבור הייתי לפום רהיטא דיש לדחות ראיי' זו שהבאנו מדכ' התה"ד דאין לומר משו"ה לא מל ר"א מיד בעצמו משום שלא היה בקי דא"כ האיך מל בסוף ש"מ דדוחין המצוה משום חשש שמא יקלקל, לדינא יש לדחות ראי' זו לפי דנקטינן דמקלקל פטור ליכא רק חשש דרבנן, אבל לר"ש המקלקל חייב הוא חשש דאורייתא ותה"ד הכי קאמר על מ"ש דיש ראי' מרב אדא לשיטת הר"א שבטור בדאיכא אחר לא ימול האב וביאר שם התה"ד טעמו דלגבי אב מתקן הוא, ולגבי אחר מקלקל הוא וס"ל להך שיטה כר"י דמקלקל פטור, ומביא ע"ז דיש ראי' מרב אדא דלא מל מיד כל שהי' לו אחרים, וע"ז חזר וכ' דאין לומר דר"א לא מל מעולם והיינו לעולם דגם הוא יכול למול וטעמא משו' דס"ל דהלכתא כר"ש דמקלקל חייב, מה לי אב מה לי אחר, והא דלא מל מיד משום שלא מל מעולם, איך מל לבסוף דאם ס"ל מקלקל איכא חשש דאורייתא אם יקלקל בוודאי היה לדחות המילה מחשש דאורייתא וע"כ דהיה אומן, והא דלא מל מיד משום דס"ל מקלקל פטור ואסור לאב למול במקום דאיכא אחר משו"ה לא מל מיד, לפ"ז לפי דקיי"ל כר"י דמקלקל פטור אפשר דלא דחינן המצוה היכא דליכא מוהל