כתב סופר יורה דעה קעט

מצותו של האב, אלו דבריו ז"ל, וכבר דחיתי ראי' זו בתשובה אחת בשתי דחיות אחד דאפשר דעושה החיתוך ע"י אחר וממילא האחר קוצץ הבהרת, והאב פורע ומל ולא פרע כאלו לא מל ומקיים האב מ"ע, ואין המצוה נקראת אלא על שם גומרה, ועד"ז אפשר לקיים שניהם, ונ"ל דזה תליא בשיטת ב"י ורמ"א סס"י רס"ו אם מותר למול בשני מוהלים בשבת, לב"י איכא איסור מדאוריי' ה"נ במקום בהרת אסור למול בשני מוהלים דקמא עביד איסור שקוצץ הבהרת, ולהרמ"א דשרי בשבת דכל אחד עבד פלגא דמצוה וכו' ה"נ בבהרת מותר למול בשני מוהלים, והאב מ"מ קיים מצותו דלולי הוא הוי כאלו לא מל וליכא אפילו פלגא מצות במה שעשה הראשון

ויותר נ"ל ניהי דבטלת מצוה דאב דליתא בשליחות מ"מ מקשה שפיר וליעבד ע"י אחר דאפשר לקיים שניהם היינו עיקר מצות מילה, ומצות האב אין דוחה שבת ולא צרעת, דהא דמילה דוחה שבת וצרעת דווקא עיקר מצות מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות, הגם דמצוה דיום שמיני אין בה כרת, ולא חייב רק כשהגדיל ומת בלי שמל עצמו, הלא כתב הרשב"א כיון דאיכא כרת ונכרתו עליה י"ג בריתות במצוה זו חמירא טובא עד שדוחה שבת, וכ"ז עיקר המצוה שיהי' התינוק נימול ביום השמיני בזמנו, אבל במצוה דאב שהוא קודם לכל במצוה זו ליכא כרת וי"ג בריתות, אלא שקדמהו תורה כמו מצות כיסוי, מצוה זו אינה דוחה שבת וצרעת ושפיר מקשה ליעבד ע"י אחר הגם שנתבטלה מצוה דאב כנ"ל ברור

ועיי' בטור ס' רס"ו בשם ר"א דאב לא ימול בשבת רק יומל ע"י אחר, דבאב איכא תיקון, וע"י אחר ליכא תיקון דלא ניחא ליה וליכא נפקא מיניה לאחר בתיקונו דגברא והו"ל מקלקל בחבורה ולמ"ד מקלקל בחבורה פטור ליכא איסור, ויש להוכיח לכאורה דס"ל דאיתא בשליחות דאי לא תימא הכי הא מבטל האב מ"ע דיליו, ולפי שכתבתי נדחה ראי' זו כמובן

ויש לי קצת ראי' דמצוה דאב ליתא בשליחות ממ"ש הרמב"ם פ"ג מהלכו' מילה ומובא בטור סי' רס"ה דאם אין האב בעיר אין אחרים מברכים ברכת להכניסו, וכתב מלתא בטעמא ומביאו ב"י שם מפני שמצוה זו על האב יתירה ממצות כל ישראל, שימולו כל ערל שביניהם, וברכה דלהכניסו לא נתקנה אלא לאב וכו' וכ"כ הרא"ש בפ"ק דקדושין וכ' הגמי"י שכן דעת רש"י עיי"ש, ואם יש שליחות במצות האב גם כשאב איננו בעיר ועושה שליח במקומו למה לא יברך אותו אחר שמל בשליחותו של אב ברכה להכניסו כמו האב דהא מתקיים על ידו מצות זו של אב ממש, וע"כ כל שאין האב מל בעצמו לא נעשה מצוה דאב ע"י אחר, משום דליתא בשליחות אלא ככל איש מישראל דחיוב עליו למולו ומרש"י ור"ש שבהגמי"י ורא"ש פ"ק דקדושין אין ראי', די"ל באופן דליכא אב כלל או שלא עשה שליח כלל, אבל ממ"ש הרמב"ם כשאין האב בעיר משמע קצת כל שאינו כאן בשעת המילת אין מקום לברכה זו אפילו מינה אחר במקומו, ואין מוכרח כ"כ

והנה הד"מ הניח בצ"ע על מ"ש האו"ז דאסור לאב ליתן לאחר מאי שנא מכל המצות, ותב"ש הוסיף מ"ש מתרומה דמצוה דיליה הוא ועושה שליח ומשם נלמוד דין שליחות, וקצה"ח כ' דמצוה זו דמילה וכיסוי דומה למצות שבגוף כגון תפילין סוכה וכדומה דלא מהני שליחות כמו שכתבו תוס' רי"ד כיון שמצות שבגוף הם וקפדה תורה שיעשה מצות אלו דווקא בגופו כן מצות אלו דמילה וכיסוי עיין בו שהאריך, ולפע"ד דמיונו אינו עולה יפה במח"כ למדייק בדברי תוס' רי"ד דמחלק בין גרושין וקדושין דאיתא בשליחות לתפילין, דבאלו נשאר לו אח"כ המצוה כוונתו רצוי' דעשיית סוכה ע"י שליח כמו שהוא עושה, ועושה הוא מצות ישיבה, ועשיית גרושין וקדושין נעשה ע"י שלוחו כמותו, אבל בישיבת סוכה המכוון שיהי' גופו יושב בסוכה ובתפילין שיהיו תפילין מונחים על כל אחד מגוף של ישראל, וכשעושה ע"י שליח מצות כאלו עדיין נשאר גופו בלא תפילין על ראשו וידו ולא ישב בסוכה, (ובאמת אחר יכול לקשור התפילין על ידו ובראשו) כללו של דבר דאזלינן בתר תכלית המכוון אל המצוה, ולהיות כן מצות מילה המכוון שיהי' כל גוף מישראל נימול ביום השמיני והקדימה התורה לאב והטילה המצוה עליו שתהי' נעשית על ידו וסגי כשעושה מעשה זה ע"י שלוחו כמותו כאלו הוא מל בנו ועשה מעשה זה בבנו והרי בנו נימול לפנינו כמצותו ונעשה המצוה בגופו של הבן, ע"י שלוחו וכן במצות כיסוי, וחילוק רב ופשוט, וא"צ לפרש יותר כמובן ופשוט, ועיי' ס' בית מאיר סי' ה' דאין שליחות לנכרי להחמיר בשבת כיון דהקפידה תורה שינוח גופו של ישראל הו"ל כמצות שבגוף כיון דסוף כ"ס גופו של ישראל נח שבת וינפש עיי"ש והארכתי בזה במק"א ואכ"מ

וכאשר בינותי בספרים מצאתי ראיתי אחרי רואי בס' מחנה אפרים בהלכות שליחות סי' כ"ה דמצדד לומר דל"מ שליחות במילה ופדיון פטר חמור כיון שאחר יוכל לעשותו בלא שליחות וידיעת האב ובעל בכור א"כ ליתא בשליחות, ונראה לו כן בשיטת הרא"ש דמה"ט חולק הרא"ש על הר"ת דלא זכה האחר במצוה זו דליתא בשליחות של אב, ור"ת ס"ל דאיתא בשליחות גם כה"ג ורא"ש ס"ל דלא דמי לתרומה דאי אפשר בלי שליחות בעל הכרי עיין בו, והנה מסתברא מלתא לחלק בין שליחות דתרומה דנתקשה בו התב"ש ופלתי, ומ"מ נראה דלא ברירא לי' הא מלתא וס"ל דפליגי בחילוק זה רא"ש ור"ת, ובאמת לא ידענא מנ"ל דס"ל לרא"ש דל"מ שליחות, ואי מדכתב דל"ק גם אם הוא שלוחו של האב מ"מ יוכל לחזור בו ולבטל שליחותו ובמה יזכה בנער למוהלו הוא דווקא, ולהעמיס בכוונתו מ"ש קצה"ח דמוכח מן הרא"ש דאין שליחות לזה וודאי לא אתכוון דכל כי האי הו"ל לפרש, וגם מ"ש דר"ת ס"ל דיש שליחות משו"ה זוכה בו ג"כ ליתא ממילא, מ"מ יצא לנו מדבריו הסבר לשיטת האו"ז לפי דס"ל בד"מ בכוונתו דל"מ שליחות ומוסבר שיטת ש"ך דבכיסוי ומילה ל"מ שליחות

והנה כבר לחלק יצאנו בין ממנה אותו שליח במקומו דמהני, וליכא איסור רק משום חיבוב מצוה דמצוה בו יותר משלוחו דלא תהי' עליו כמשא, ובין נותן המצוה במתנה ומכבדה לאחר ודייקנו בלשון האו"ז דמביא הד"מ אסור לתנה לאחר היינו בתורת מתנה, כ"ז כתבתי לפי הלשון דמביא רמ"א, עד דלא ראיתי בא"ז בפנים, אח"כ קיימתי בעצמי אותיות מחכימות, בפתחי ס' האור זרוע אשר זכינו לאור הגנוז מאתנו ועכשיו באורו נראה אור לכל ב"י במושבותם, מצאתי בו שאהבה נפשי, ואת נפשו הציל בלשונו שכתב בהלכות מילה סי' ק"ז ה' וזה לשונו ממש, והיכי שהאב יודע למול אסור לו "להניח" לאחר שימול לפניו, וגם האחר אינו רשאי למולו בפניו בלא רשותו דמצוה דעלי' דאב רמיא, והיכא דליכא אב חייבים אחרינא לממהלי' כדאיתא בקדושין כדפרישית לעיל עכ"ל הזהב, והעתקתיו ככתבו וכלשונו, הנה יש כאן שינוי הניכר דד"מ מביאו שכ' אסור ליתן לאחר, ולפנינו כתוב לאמור אסור לו להניחו, והחילוק רב בין אסור ליתן או אסור להניח, דאסור ליתן משמע דאסור לעשות שליח הגם שכתבנו די"ל כוונתו ליתן במתנה ולא בשליחות מ"מ יש למשמע בשטיחת הלשון ג"כ בשליחותו, אבל אסור להניחו, בוודאי כוונתו, שלא יניח האב שימול אחר בלי שמצווהו אלא אחר חוטף לו המצוה מבלי שמצווה אותו האב דאין נעשה שלוחו ונתבטל מן מצוה דילי' ומוכח דכן כוונתו מלבד מדכתב להניח ולא כתב שלא יצווה לאחר או לא יתן ש"מ דשליח יוכל לעשות רק שלא יניחהו ליטול המצוה בעצמו ולעצמו, גם המ"ש שלא יניחהו בפניו, ואם כוונתו דל"מ שליחות ובטל ממצוה, למה כתב שלא יניח לאחר בפניו, גם שלא בפניו אסור למולו ע"י אחר דלא נעשה שלוחו, וע"כ דכוונתי שלא יניחהו לחטוף המצוה בפניו דמבטל ומבזה המצוה כשעומד שם ומניח לאחר לעשות המצוה שלו שלא ע"פ ציוויו ומינויו, והדר כתב וגם האחר אינו רשאי למולו בפניו בלי רשותו דמצוה של אב היא ועלי' דידי' רמיא ושניהם שלא כדין עושים, האב דמניחו ושותק וכהודאה היא שאינו חפץ במצוה זו, וגם על האחר שעושה שלא כדין שחוטף המצוה מן האב דשלו היא כנ"ל, וכל עין רואה בפנים יראה כי כוונתו כמ"ש, ואיכא ראי' מאו"ז דישנו בשליחות וה"ה במצות כיסוי דדומה לו, ואמת נכון הדבר, בעזרת מי שחותמו אמת, ותורתו אמת

ועיין הגה"מ הלכות מילה ומובא בב"י סי' רס"ה בשם רבינו שמחה, אשר ז"ל ולא ידעתי מה טיבה של ברכה זו דלהכניסו וכי לא סגי בהאי ששליח מברך על המילה, ושמא כיון שהמוהל בלא האב שייך במצות מילה כדאיתא פ"ק דקדושי' הלכך תקנו חכמים ברכה אחרת לאב עכ"ל, הנך רואה דפשיטא לר"ש דאחר שמל שלוחו דאב הוא, וקרי לי' שלוחו עד שתמה למה יברך האב כיון ששלוחו כמותו וכבר ברך, ברכה זו דאב ל"ל, ומ"ש אפשר משום כיון שהמוהל בלא האב שייך במצות מילה וכו' אין כוונתו דמשום הכי אינו שלוחו כסברת בעל מחנה אפרים, אלא כיון דאפשר לעשות המצוה בלא האב ובלי שליחותו, לכן תקנו שיהי' האב מברך ברכה דלהכניסו, להודיעו דמצוה דילי' הוא ובלא רשותו אינו רשאי למוהלו רק בשליחותו, כעין שכתב הרמב"ם דמשו"ה תקנו שיברך האב ברכת להכניסו כיון שהוא מוקדם למצוה, ובמקום דליכא אב לא תקנוהו, ולכן גם כשעושה שליח יש מקום לברכה זו להכיר ולהודיע דמצוה דאב היא כנ"ל פשוט וברור בכוונתו, והרי לך האו"ז ורבינו שמחה דס"ל דיש שליחות ועיין טור סי' רס"ה בשם בעל העיטור מנהג שהאב עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו כדאמרינן גבי קרבן וכו', ובש"ע סי רס"ה אבי הבן עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו הרי מפורש דהמוהל שלוחא דאב הוא

ודע דאין חילוק בין אם האב יוכל למול או לא, גם אם אינו יכול למול יכול לעשות שליח דלא שייך לומר דליתא בדנפשי' וכל מה דאיהו לא מצי עביד וכו' דרק פומי' הוא דכאיב לי' ובר קיום מצוה ועשיית מעשה הוא אלא דידיה הוא דכאיב לי' ואינו אומן, והדבר פשוט ומבואר, וכתבתי זה להוציא מן מ"ש במחנה אפרים כשאינו יכול למול בוודאי לא יוכל לעשות שליח משו' כ"מ דאיהו ל"מ עביד,