כתב סופר יורה דעה קעו

ומאז הוכחתי ע"ד אגדה דלא כמ"ש הרמב"ם במורה, מדצריך להטיף דם ברית מנולד כשהוא מהול, ולטעם הרמב"ם כיון דנולד מהול וערלת בשר ליכא ל"ל להטיף ממנו דם ברית, ש"מ כי טעם יש למצוה הזו כמ"ש רמב"ן והרבה טעמים שנאמרו בזה בנגלה ובנסתר אשר שגבו מאתנו ומי יבוא בסוד ה', והבנתי באמרי פינו מדרש תנחומא בפ' תצא בפ' שלוח הקן נולד כשהוא מהול מהו להטיף ממנו ד"ב, תנא נולד מהול צריך להטיף ממנו דם ברית כדי להכניסו בבריתו של אאע"ה, והוא תמוה, פשיטא כל מילה היא להכניסו בבריתו של אאע"ה, שנצטווה הוא על המילה, ומה יתן בזה הכרח להטיף ד"ב, ונ"ל דהטפת ד"ב מנולד מהול תליא בטעמים אם הטעם כדי להחליש התאוה א"צ להטיף ד"ב, ואם משום טעמא דרמב"ן צריך כמ"ש, וזהו הספק נולד כשהוא מהול מהו להטיף ד"ב אא"צ משום דהטעם שלהמילה הוא למעט התאוה כרמב"ם, או צריך מפני טעמים אחרים כרמב"ן, ואמר צריך להטיף והטעם כדי להכניסו בבשא"א, דיש הוכחה דאין הטעם משום להחליש התאוה ועכ"פ עיקר הטעם איננו הוא דהא אברהם אבינו ע"ה נימול לעת זקנותו שכבר נתמעטו תאותיו בטבע, והי' ראוי' שינתן המצוה לו מקודם משנים קדמוניות, וע"כ כי הוא חותם אות ברית קודש כאדון שעושה רושם בעבדו ולא זכה אברהם לזה, עד לעת זקנתו ולכל זמן וחפץ, ועיין זה במדרש שם, והיינו כדי להכניסו בבריתו של אאע"ה וא"ש נכון

ולהמשיך המדרש לפרשת שלוח הקן נ"ל עפמ"ש רמב"ן שם דטעם מצוה זו כדי שנרגיל עצמינו במדת רחמניות עיי"ש, והנה צוה ה' לנו שנתאכזר על בנינו לשפוך דמם ועליך הורגנו כה"י אמרו חז"ל זו מצות מילה, ושניהם יתאחדו שנהי' רחמנים בין אדם לחבירו ובמה שנוגע לעבודת השי"ת נתאכזר על בנינו האומר לאביו וכו' ואת בניו לא ידע ואהבת את ה' אלקך בכל לבבך וכו' אבל יען כי עי"ז מחליש תאותו ועיקר שמחליש בזה תאות המשגל שהרבה חולאים באים ע"י רבוי תאות המשגל כמ"ש הרמב"ם בהלכ' דיעות, ולא יכאיב לב האב בהמולו את בנו כי מה שפוגם ומצערו בזה משביחו טובא כשיגדל ויציל נפשו מצרות רבות, וחלאים רעים, וכ"ז כשמל אותו, אבל כשנולד מהול דא"צ הטפת ד"ב להחליש תאותו ושופך דמו רק לתכלית קיום מצות ה' זה מידת אכזריות בטבע, אלא שמוסר נפש בנו לה' ועושה בשמחה ובחדוה ועיי"ש זה במדרש תנחומא, פ' צו, ומאחר שצונו ה' שנרגיל עצמינו במידת רחמניות בין אדם לחבירו כש"כ שמרחם על בנו ותגדל מצות מילה כשמטיף דם ברית ממנו, וזה המשך המדרש נולד כשהוא מהול מהו, ופשט דצריך להטיף ד"ב וקשה על האדם ולפום צערא אגרא ושכרו מאוד, ומה כתיב בפ' שלוח הקן שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, ובמדרש אם תקיים מצות שלוח הקן אם אין לך בנים יהי' לך בנים, ונ"ל כי ידוע, כי חשוכי בנים הם אבירי לב בטבע, ומי שיש לו בנים רגיל להיות רחמן ומרגיש בצער חבירו וזו מדה כנגד מדה שהרגיל במדת רחמנות ע"י שילוח הקן ויזכה לבנים, ואמר שלח תשלח האם ע"ד רמז שלא יהי' רך בטבע כאם אלא ייסר בנו כאשר ייסר איש את בנו והיינו שלח תשלח את האם, שלא תבקש היא רחמים שלא להכותו או תשלח מידת האם ואת הבנים תקח לך תחת השגחתך בן אצל אביו לחנכו, ואמר למען ייטב לך ע"פ שאמרו ז"ל מי שהוא רחמן א' מג' שאין חיותם חיים כי הוא מצטער תמיד משתתף בצערו של חבירו, והיינו למען ייטב לך ותוכל להטיב לאחרים, ולא יזיק לך מדת רחמנות והארכת ימים, ה' יאריך ימינו ושנותינו בנעימים, ונעמוד חי לפניו אנחנו ובנינו וב"ב כדכתי' למען ירבו ימיכם וימי בניכם הכ"ד אביך מנשקך ומברכך מקרב הלב, פה פ"ב מש"ק לסדר תצוה תבר"ך לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל תשובה קכ

ישאו הרים שלום, שובע שמחות, ורב ברכות, וש"פ לידיד נפשי הרב הגאון המאוה"ג חריף ובקי גן ההדסים כש"ת מו"ה משה סג"ל לעווינגער ני' אבדק"ק מילכדארף יע"א

גי"ה קבלתי אתמול לעת ערב, ועוד לא הנחתי ידי מיגיעה רבה וטורח גדול, שיגעתי בשבוע זו, בדבר ה', ברוך כבוד ה' נותן התורה ית"ש, והיום זמן קהלה לכל א"א לי לשום עין עיונו בדבר הנוגע להלכה, ולכבודו כי רב הוא מאוד שחר קמתי קדמו עיני אשמורות לעיין בשאלתו ולהשיב מפני הכבוד, והנה נפשו היפה בשאלתו, באחד מאנשי קהלתו שנולד לו בן בשבת קודש העבור, ואין במקומו מוהל, והוא איש עני שאין ביכולתו להביא לו מוהל אומן ממקום אחר, ויש במקומו אחד שעדיין לא מל והוא מוכן לקיים מצוה זו, ומבואר בש"ע יו"ד סי' רס"ו ובאו"ח סס"י של"א מי שלא מל לא ימול בשבת פעם ראשון, שמא יקלקל והוא יוצא ממ"ש המרדכי פ' כיסוי הדם, ועלה ספק בלבו של פר"מ ני' אולי לא אמר המרדכי ופסק כן בש"ע רק היכא דאיכא מוהלים אחרים אומנים לכן חוששים להחמיר שמא יקלקל, אבל היכא דליכא מוהלים אחרים לדחות מצות וביום השמיני ימול משום חשש זה לא מדחינן וטעמו דנראה לו לפי שיטת הרמב"ם דהלכה כר' יודא דמקלקל בחבורה פטור, ובמילה משום דמתקן הוא כבש"ס שבת דף קל"ו ואם מקלקל ולא עשה מצוה, הדר הו"ל מקלקל בחבורה ופטור וגם להסוברים דהלכה כר"ש לפמ"ש תוספות שם דלר"ש דס"ל דתיקון מצוה לאו תיקון הוא, וסבר מקלקל בחבורה חייב מ"מ בעי תיקון קצת ותיקון מצוה לתיקון קצת נחשב לו, ואם יקלקל במילה לא תיקן מידי, ולכ"ע בין לר"י בין לר"ש ליכא רק חשש איסור דרבנן מסתברא דלא נדחה משו"ה מצות מילה של יום השמיני (משום שמא יקלקל) אלו דבריו בקיצור

הנה מסתימת המרדכי וש"ע נראה דליכא חילוק בין איכא מוהל אחר אומן מוחזק או לא, וכל כי האי הו"ל לפרושי, דווקא באיכא מוהל מוחזק, ויפה ראו עיני כבודו בתה"ד סי' רס"ז דכ' שם דאין לומר דרב אדא בר אהבה לא מל מעולם איך מל לבסוף הרי מי שלא מל אסור למול בשבת, והרי שם הי' מהדר על י"ג מוהלים ולא רצו למוהלו, ולא היה מוהל אחר רק הוא ומ"מ פשיטא לתה"ד דאסור למולו, ומ"ש פר"מ ני' ממ"ש תה"ד אח"כ שלא היה אומן כ"כ להטיף דם ברית דצריך אומנת יתירה, ולכן לא רצה למול בעצמו והי' מהדר אחר מוהלים אחרים ומדמל לבסוף ש"מ היכא דליכא מוהל אחר לא חיישינן, ולכאורה דברי התה"ד סותרי' זא"ז בתכ"ד, ונ"ל דוודאי מי שמל ובקי הגם דלמול נולד מוהל צריך אומנת יתירה, מ"מ לא מצוי כ"כ שיקלקל עד שנאסר לו למול בשבת, ומ"מ ר"א ב"א לא רצה להכניס עצמו לכתחלה בזה והי' מהדר אחר מוהלים אחרים בקיאין טובא בהפלגה ממנו או שהי' בא כבר לפני' נולד מוהל וכבר עשה מעשה כזה, וכשלא רצו מל בעצמו דליכא חשש קלקול כ"כ בזה כמו מי שלא מל כלל לדחות המילה ביומו כנ"ל, וכן צ"ל בלאו"ה דהא כתב תה"ד עוד שם תחלה דאי לא היה מל מעולם איך תלה משום שעבר על דרב דלמא משום שלא היה בקי וע"כ דהיה בקי, ואי נימא למול נולד כשהוא מהול דבעי אומנות יתירה שכיח שיקלקל כמו מי שלא מל כלל מעולם עדיין קשה למה לא תלה קלקולא משום שלא היה אומן בהפלגה ע"כ צ"ל דלא שכיח שיקלקל כיון שכבר אימן ידיו במעשה זה ולכן תלה יותר משום דעבר אדרב

והנה מה דפשיטא לפר"מ ני' דבין לר"י ובין לר"ש אם מקלקל המילה אין כאן מלאכה דאורייתא שיתחייב עבורה ונתקשה עפ"ז על ראי' המרדכי מש"ס ביצה דף ע"א דחיישינן שמא פקעי למ"ד מפני שצריך לבדקו הא שם איכא מלאכה דאורייתא משא"כ במילה, הנה מה דפשיטא ליה דשם בביצה חשש מלאכה דאורייתא היא האמת שכן נראה ממ"ש הר"ן שם דספק דאורייתא הוא ולחומרא אזלינן

אמנם רוב ראשונים ופוסקי' נקטו להלכה איבעיא זו להקל, והרא"ש כ' מלתא בטעמא מדאמר ר"ל טעמא דברייתא משום ליבון רעפים נגעו בה ש"מ דס"ל משום שצריך לחסמן, וביש"ש הקשה גם קושיא א', הלל"ק ס"ל משום שצריך לבדקן ור"י ור"ל הלכה כר"י וקושיא זו א"צ לפנים כיון דאיכא ב' לישנא ור"ל פשיטא לי' משום שצריך לחסמן מנ"ל לעשות פלוגתא בין ר"י לר"ל, ועיקר כלשנא בתרא וכ"כ בתשובו' חו"י דאל"כ איך תלה תניא בדלא תניא דהא במתני' בליבון רעפים איכא גם משום שצריך לבדקן, ואיך תלה ר"ל טעמא דברייתא משום ליבון רעפים דמתני', ושם אין מבואר אי משום שצריך לחסמן או משום שצריך לבדקן ש"מ דפשיטא לר"ל דליכא בליבון רעפים רק משום חיסום כנ"ל ושוב מצאתי שכתוב כן בש"א סי' ס"ד, עוד הקשה ביש"ש מדאיבעיא לר"י בעוף הנדרס ואמר אנן משום שצריך לחסמן תנינן לה ואי מאן דס"ל מפני שצריך לחסמן ול"א מפני שצריך לבדקן, ע"כ דל"ל משו' שצריך לבדקן א"כ תפשוט דל"ח לרעותא אע"כ דללישנא מפני שצריך לחסמן, אפשר ס"ל ג"כ מפני שצריך לבדקן אלא דנקט משום חיסום משום שהוא איסור וודאי, ולמ"ש לק"מ נהי דר"י מספקא לי' אי חיישינן לרעותא וס"ל דר"י דאמר מפני שצריך לחסמן אפשר דס"ל דחיישינן לרעותא דבדיקה ג"כ, מ"מ הא ר"ל ע"כ ס"ל טעמא דחיסום לחוד לא שבקינו פשיטותו של ר"ל מפני ספיקתו של ר"י

ועוד נ"ל ביישוב קושי' ג' מדמספקא לר"י ש"מ די"ל תרתי משום חיסום ומשום בדיקה, ונ"ל כשנבאר פלוגתא דתרי לישנא, לל"ק חיישינן לרעותא ולל"ב ל"ח רק משום חיסום שהוא וודאי איסור וצ"ל איך פשיטא לי' דל"ח לרעותא משום ספק שמא יפקע וחילול יו"ט שלא לצורך, וי"ל הנה הפר"ח ס' תצ"ח כ' דלכן פוסקים האיבעיא להקל משום דאמרינן מתוך ודבריו צריכים תבלין הלא לתוס' ורוב ראשונים צריך להיות צורך קצת אם כן הא דאורייתא איכא וספיקא דילמא פקעי ויעשה איסור דאורייתא, ויובנו דבריו לעין רואה מ"ש צל"ח ביצה כיון דאיכא ספק שמא לא יפקע או לא ימצא טריפה, ספק זה עצמו שמא יוכל להנות ולא יהי' שלא לצורך זה