כתב סופר יורה דעה קעה

כיון שיטעה שמותר להוציא על פי דין עיי"ש ובפ"י מגילה פ"ק, ולפמ"ש הר"ן במילה ל"ג משום שאחרים יזכירוהו תינח בהעברת ד"א, אבל מרה"י לרה"ר ליכא למסמך שיזכירוהו כמ"ש, אלא דל"ח שמא יוציא דיש לו היכר, לפ"ז קשה מסוגי' ש"ס שבת קל"ו דמתרץ ברייתא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללים את השבת למולו כר"א שממהל וודאי מהלינן ולא נצרכה אלא למכשירי' וכו' משמע לר"א ג"כ מהלינן הא לר"א מכשירים דוחים ומוציאים מרה"י לרה"ר כל שיש וודאי בר קיימא וקרוב שיטעה האב של ספק זה שמותר להוציא המכשיר' כיון שכולם מוציאי' לא ידע לחלק בין ספק לוודאי ואיך קאמר ש"ס וודאי מהלינן, הא יש לחוש שמא יוציא מרה"י בטעות דדין, אלא דבלא"ה קשה לי למ"ש הר"ן דבמילה ל"גמ שום שמא יעבירבו ד' אמות משום שאחרים יזכירוהו, קשה לר"א בספק בן שבעה סב"ח יש לחוש שיעביר ואין מי שיזכירו כיון שרוב התינוקות מותר להעבירם אטו הרואים ידעו שזה ספק הוא כדי שיגערו בו ויזכירוהו, וכבר נתקשתי בזה והארכתי במק"א בישובה, וביישוב הרי"ף דמביא להלכה הך ברייתא דספק בן ז' ע"ד הר"ן וקושיתי וישובי ולאפס הפנאי א"א לי להציע דברים כהווייתן ואין עת האסף פה

ואבוא על קושיתך שהקשית לשאול על הש"ך יו"ד סי' רס"ב דהכריע דאם מל בתוך שמנה צריך להטיף ממנו עוד הפעם דם ברית, דאי תוך ח' קיים המצוה למה תדחה המילה את השבת כיון דאם מל שלא כמצותו שלא בזמנו כשר כהא דש"ס מנחות ר"פ ר' ישמעאל דאם נקצר שלא כמצותו כשר לא היה דוחה את השבת ש"מ דנקצר שלא כמצותו פסול וקשיא לך טובא עדיין מי ניחא הא מל לאחר שמונה וודאי כשר, אלא שאינה דוחה שבת א"כ כיון שאפשר לאחר ולקיים המצוה שלא בזמנה אחר ח' למה ידחה שבת, ודוחק לחלק בין להקדים ובין לאחר המצוה דמשום זריזים מקדימים אין מאחרים ודוחה שבת הגם שאפשר אח"כ, קושיא זו כבר כתובה היא על ספר ש"א סי' נ"ב, וכתב דאין לומר משו' זריזים מקדימים מחללים שבת, דהא בש"ס שם מבואר דלהקדים ולאחר דמיא להדדי דהא מדמה שם נקצר שלא כמצותו להא דר"ש דאמר בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה דהקטר חלבים ואברים כשרים כל הלילה, ולא היה ממתין להם בשבת עד שתחשך וכו' ומסקנא שם משום שכבר דחתה שחיטה את השבת ואל"ה משום זריזים מקדימין לחוד לא היה דוחה שבת כמו אם נקצר שלא כמצותו כשר דאין דוחה השבת אלו דבריו ז"ל, ועלה ג"כ במחשבה לפניו כי יש לחלק בין לאחר בין להקדים אלא שהוכיח מסוגי' ש"ס דליתא לחילוק זה, ולפע"ד נראה להחזיק בחילוק זה דלאחר שאני, ולא משום זריזים מקדימים לבד, אלא משום דחיישנן שמא ימות עד למחר ותתבטל המצוה לגמרי, הגם דלזמן קצר ל"ח שמא ימות כמ"ש תוספות גיטין פ' כל הגט דף כ"ג ע"א ועיין פ"י שם, ובחידושינו סלקנו קושיותי' והבאנו ראיי' לתוס', ועיין תשובת ח"צ סי' מ"מ י"ל כיון דמצוה חביבה בשעתה וגם יש לחוש שמא ימות הגם דלא שכיח לזמן קצר מ"מ מה"ט דאולי ואפשר לא דחינן מצוה בשעתה, ועוד י"ל בוודאי למיתה דיחיד לזמן קצר ל"ח היינו אדם זה שדני' עליו, אבל מצות מילה שהיא תדירה ובכל שבת ושבת יש תינוקות למול בוודאי ועיין רא"ש יומא פ' יה"כ בשם ראב"ד גב' מאכילים הקל קל דא"א שלא יהי' קטן בסוף העולם שלא מלו אותו היום ונדחה שבת אצל חבורה ויש בוודאי הרבה בנים שנימולו היום יש לחוש לא' מהם למיתה עד למחר, לכן התירה תורה למול בשבת ולא לאחרה כיון שיש לחוש שבאחד מהם תתבטל המצוה לגמרי וכל זה לא שייך באברים ופדרים דמצוה דרבים הוא, ולא שייך שתתבטל המצוה מכל וכל כן נ"ל דלא נשווי' לש"ך ז"ל טעה בדבר פשוט ח"ו, (ויש לדחוק עוד ליישב הש"ך דהא במילה יש שני מצות עשה גוף המילה הוא מ"ע ועוד נוסף מצות עשה שיהא דווקא ביום השמיני והיא מ"ע בפני עצמה משא"כ בקצירת העומר רק מצות עשה אחת והנה מצות מילה מקיים גם לאחר זמנו אבל לא מצות וביום השמיני והנה הו"א שמצות עשה של וביום השמיני יוצא גם כן אם מקדים למולו קודם ח' וכש"כ הוא לפי שמקדים עצמו בזריזות לקיים המצוה רק התורה נתנה לו רשות לאחר במצוה זו עד יום ח' אם ירצה עד שתתחזק כחו וביום השמיני היינו לכל היותר ביום השמיני ימול בשר ערלתו ועל זה שפיר מוכיח הש"ך אם גם מצות וביום השמיני יוצא קודם ח' למה תדחה המילה שבת מ"ש מנקצר שלא כמצוותו אבל לאחר ח' פשיטא שביטל מצות וביום השמיני)

ומצאתי מקום יישוב בדברינו לקושיא אחת גדולה ועצומה שמצאה ראיתי בחדושי זקניך מזקנים נתבונן זקנן ורבן של ישראל אבא מאוה"ג זצ"ל בחי' לשבת דף ק"ו שהקשה מנ"ל למילף מדאיצטריך להתיר מילה בשבת ש"מ מקלקל בחבורה חייב הא לעיל פראד"מ מבואר דילפינן מבשר ערלתו דמילה דוחה צרעת, ופשיטא מי שיש לו מורנא וצרעת וחותך דמתקן הוא, והא קרא כתיב וביום השמיני אפילו בשבת ימול בשר ערלתו כאלו כתיב וביום השבת ימול בשר שיש בה בהרת בערלתו וכיון דאיכא תיקון ע"י קציצת בהרת צריך קרא דמותר למול בשבת, ולפמ"ש הרז"ה נ"ל קצת, והניח בצע"ג

ולמ"ש י"ל דלולא דבכל מילה בשבת היתה בו מלאכה או משום דמקלקל בחבורה חייב או דתיקון הוא כר"י, וקרא צריך להתיר שידחה שבת במקום שיש בהרת, לא היתה מתירה התורה למול בשבת במקום שיש בהרת דהא אפשר אחר שבת, מה תאמר דלא מאחרינן שמא ימות תינח אם בכל תינוק נדחה שבת, ואם נאחר יש לחוש שבכל כך הרבה תינוקות שישנם בעולם למולם ביום השבת לא ימלט שימות אחד לזמן קצר, והי מנייהו מפקית לכן התירה התורה מילה בשבת, אבל אם במילה עצמה ליכא חיוב רק במקום צרעת, ודבר זה רחוק במציאות, שיהי' צרעת במקום מילה ויהי' יום שמיני בשבת, ושמא ימות לזמן קצר דל"ש כולי האי וודאי אין לחוש וטוב לאחר המילה עד לאחר השבת, וע"כ דכל מילה יש בה חילול שבת או משום דמקלקל בחבורה חייב, או דתיקון גברא הוא ומיושב קושית אבא מאוה"ג זצ"ל

ויש להקשות קצת, במנחות ר"פ ר"י דמתרץ תחלה דרבי ס"ל כאידך דר"ש דס"ל חביבה מצוה בשעתה והדר מקשה מר"א בר"ש לא שמיע לי' עד דמסיק לבסוף לחלק שכבר דחתה שחיטה ואיך ס"ד דמשום דחביבה מצוה בשעתה נדחה שבת תקשי איך יליף ר"ש לשיטתו דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך להתיר מילה בשבת דילמא איצטריך להתיר רק כשיש צרעת ולמסקנא דר"ש ג"כ לא ס"ל משום חביבה מצוה בשעתה דוחים את השבת, אלא היכי שכבר דחתה שחיטה בלא"ה א"ש יישובי, אבל לס"ד קשה, ואין זה קושיא כ"כ על הס"ד ובפלפול יש להאריך

ובדרוש אגדה אמרתי לפרש המדרש תן חלק לשבעה וגם לשמנה, תן חלק לשבעה זה יום השבת וגם לשמנה זה המילה שניתנה בשמיני, וצ"ל איך מתפרש סיפא דקרא כי לא תדע מה רעה תהי' על הארץ, וגם המשך שבת ומילה, ונ"ל דהכי קאמר תן חלק לשבעה זה יום השבת, שהוא תכלית הימים אשר בירך ה' ושקולה ככל התורה, ואעפ"כ מצות מילה חמורה הימנה ודוחה שבת והיינו וגם לשמנה מילה שניתנה בשמיני וזמנה קבוע, דוחה את השבת שחמורה, שנכרתו עליה י"ג בריתות ושקולה יותר משבת, וקשה למה נדחה השבת הא אפשר למחר, ומשום זריזים מקדימים אין לדחות השבת, ואמר כי לא תדע מה רעה תהי' על הארץ שמא ימות הולד וכמ"ש, והוא דרוש נאה ומשובח

ולסיים בטוב. אין טוב אלא תורה, מלתא דתמוה לי באגדת חז"ל, באותו ענין שלפנינו מדכר דכירנא פה שאמרו ז"ל בש"ס נדרים שקולה מצות מילה ככל התורה כולה שהרי אין לך מי שקיים כל התורה כאברהם, ולא נקרא תמים עד שמל עצמו דכתיב התהלך לפני והי' תמים, וקאי על מצות מילה וצ"ע דלמא מצות מילה קלה היא, ומי שחסר דבר קטן שבקטנים גם כן לא נקרא תמים כיון שיש בה חסרון, אם כי החסרון קטן, מ"מ חסרון שלא יכול להמנות בין תמימים הוא, ואמרתי ליישב עפ"ש הרמב"ם במורה, ומביאו הרמב"ן בתורה בטעם מצות מילה כדי להחליש התאוה, והרמב"ן צווח עליו הגם כי הדבר אמת בטבע אבל לא זו הטעם אלא חותם אות ברית קודש הוא, ואומר להיות כ' ע"י חיתוך המילה נתמעט התאוה ונימול ג"כ ערלת הלב עם ערלת בשר ונ"ל משו"ה כתיב בישמעאל את בהמלו את בשר ערלתו ובאברהם לא כתיב, וכתב רש"י משום שבאברהם כבר נתמעך מכח תשמיש, וי"ל עוד אברהם היה כובש תאותו בלא"ה, עד שלבו חלל בקרבו ולא הרגיש יצר הרע וגם נימול לזקנותו לא מל רק ערלת בשרו, וערלת הלב לא היה צריך למול, אבל ישמעאל היה צריך למילת ערלת הלב ג"כ, לכן את לרבות ערלת הלב, ועשה באמת תשובה באחרונה (כדאיתא ברש"י ס"פ חיי שרה) ואומר מעתה כי כל זמן שלא היה אברהם מל עצמו היה צריך לכבוש יצרו בכל מניעה ממה שאסרה תורה ובקיום מצות ולפום צערא אגרא גדולה המצוה בעיני ה', אבל אחרי שמל והוחלש התאוה לא היתה כל מצוה ומצוה צריכה כבישת יצר ונתמעטו כל מצות שעשה מערכה ושכרה, א"כ מה שהי' חסר מצוה אחד של מילה השלימו כל מצות שהי' קשה לו לקיימן ולפום צערא, ובכ"ז לא היה נקרא תמים עד אחר שמל, והלא ע"י המילה יש כאן חסרון משאר מצות שיותר ממצוה אחד דמילה ואיך נקרא חסר מקודם ותמים אח"כ נגד שהי' מקודם שמל עצמו אע"כ דשקולה מצות מילה ככל התורה וכל המצות בכף אחד, ומילה בכף שניה מכרעת את כולם, ולכן לא נקרא תמים עד שקיים מצות מילה, הגם שנגרעו שאר מצות מערכם וא"ש נכון מאוד, ומדוקדק מה שאמרו חז"ל שאין גדול במצות מאברהם, הא יצחק ויעקב בוודאי קיימו ג"כ כל התורה כאברהם ואיך אמרו שאין לך וכו' ולמ"ש א"ש כי יצחק ויעקב קיימו כה"ת אחר שנימולו ולא היה קשה עליהם כ"כ קיומן של מצוה כמו אברהם שקיים כה"ת קודם שנתנה לו מצות מילה ומ"מ לא נקרא תמים עד שקיימה מוכח מינה דשקולה ככל מצות: