כתב סופר יורה דעה קעז

צורך קצת, והנה הר"ן ע"כ ס"ל דזה לא מקרי צ"ק דהא נקט דספק דאורייתא הוא ולחומרא, ועיין תוס' חולין פ' כיסוי הדם דף פ"ו ע"ב שכ' דספק מצוה לא מקרי צ"ק ועיין ש"א בסופו, עכ"פ אין הדבר פשוט כמ"ש הצל"ח דספק שמא יוכל להנות ממנו מקרי צ"ק, ונ"ל לומר דבזה פליגי תרי לישנא, ללישנא קמא משום שצריך לבדקן ס"ל דלא שייך בזה מתוך משום דליכא צ"ק דס"ל דמשום ספק לא מקרי צ"ק, ולל"ב ס"ל משום שצריך לחסמן אבל משום שצריך לבדקן ליכא איסור דהא איכא צ"ק משו' ספק זה שמא לא יפקע כסברת הצל"ח וה"ה בעוף הנדרס לא חייש דהא איכא מתוך שמא ימצא כשר, והא דמספקא לר"י הגם דס"ל כלישנא משום שצריך לחסמן ומשום שמא יפקע ל"ח, י"ל ע"פ פלוגתא דר"י ור"ל בירושלמי ומובא בפר"ח סי' תצ"ח דר"ל ס"ל דלא אמרינן מתוך רק בהוצאה והעברה ולא בשחיטה ושאר מלאכות עיי"ש, וי"ל ר' ירמי' ס"ל כר"ל, ולכן הגם דס"ל משום שצריך לחסמן מ"מ מספקא לי' טובא בעוף הנדרס דבשחיטה לית לי' מתוך שמא חיישינן לרעותא, ולר' יוחנן עצמו ליכא ספק דהא ס"ל גם בשחיטה מתוך, אבל ר' ירמי' לעצמו ל"ל מתוך בשחיטה לכן איבעי לי', והא"ש ראיי' הרא"ש מדאמר ר"ל משום ליבון רעפים ע"כ דס"ל טעמא דחיסום ולא משום בדיקה ואפשיטא איבעיא בעוף הנדרס דל"ח לרעותא ברעפים משום דאיכא מתוך דספק שמא לא יפקע הו"ל צריך קצת כן בעוף הנדרס דהא קיי"ל כר"י בירושלמי וסוגיא דידן לעיל דף י"ב ע"א דגם בשחיטה אמרינן מתוך וא"ש

והנה בעל עבודת הגרשוני בתשובת חו"י סי' קנ"ט הקשה על הרמב"ם דפסק האיבעיא לקולא, לפמ"ש הלח"מ ביישוב הרמב"ם דס"ל דגם בישנות איכא חיסום הא דאמר ר"ל הכא בקדירה חדשה עסקינן משום דס"ל כל"ק ודווקא בחדשים עיי"ש לפ"ז ליכא ראיה מר"ל דנקטינן כל"ב ומנ"ל לרמב"ם דעיקר כל"ב, ואני מוסף להקשות די"ל דגם ל"ב ס"ל משום שצריך לבדקן והא דלא אמרי מהאי טעמא דמשום טעם שצריך לחסמן גם בישנים אסור כמ"ש הה"מ, ובעל עה"ג שם כתב ביישוב קושית יש"ש על הרא"ש דלמא לישנא בתרא מודה ג"כ משום שצריך לבודקן א"כ מאי בינייהו בין ל"ק לל"ב, לרמב"ם ליתא, דהא רעפים ישנים איכא בינייהו וכיון דלל"ק נפשטה האבעיא לחומרא, ולל"ב ניהי דלא אפשיט לחומרא מ"מ הא ר' ירמי' מספקא לי' ולא אפשטי' לקולא מנ"ל ומ"ט דפסק לקולא, וצ"ע

ונלפענ"ד לישב שיטת הרמב"ם עפמ"ש לעיל דהך מלתא אי ספק שמא ימצא כשר הוא צורך קצת לא ברירא, וללשנא משום שצריך לבדקן ס"ל דאין זה צ"ק וכיון דספק איסור דאורייתא הוא וודאי לנו לחוש, וללשנא משום חסום אפשר דל"ח לרעותא כיון דאפשר שלא יפקע הוא צ"ק ור' ירמי' מבעיא לי' אי ספק הוא צורך קצת ולא אפשט' האבעיא אם משום ספק מקרי צ"ק, ולהלכתא איכא ס"ס, ספק שמא ימצא כשר, ואת"ל שימצא טריפה דלמא ליכא איסור כיון שבשעת שחיטה היה ספק שמא כשרה היא הוי צ"ק ומותר משום מתוך, ולכן פסק הרמב"ם דמותר לשחוט משום ס"ס ורמב"ם אזל לשיטתו דאבעיא דלא אפשטא מצרפים לס"ס עיין ב"י יו"ד סי' נ"ט ובפר"ח ויתר אחרונים שם, והרא"ש דלא כ' דמותר משום ס"ס עדיפא כתב דאיפשטא האבעיא מר"ל, ועוד אפשר סובר דאבעיא דלא אפשטא לא מצרפינן לס"ס ועיי'

והנה בתשובת חו"י סי' קכ"ח מקשה הגאון בעל עה"ג פסקו ש"ע אהדדי דבאו"ח סי' תק"ח פוסק דמותר לשחוט עוף הנדרס וביו"ד סי' רס"ו סעיף ז' ובאו"ח סס"י של"א פסק דאדם שלא מל לא ימול בשבת, והוא יוצא מן מרדכי בשם רבינו שמחה ור"ש יליף זה מלשנא, משום שצריך לבדקן, והחו"י מתרץ פסקי ש"ע, דבאיסור שחיטה ביו"ט, גם אם ימצא טריפה ליכא רק ספק איסור דרבנן כיון שבשעת שחיטה אין ברור לו שהוא טריפה ובהתירא קשחיט וליכא רק חשש איסור דרבנן ואזלינן בספיקא להקל משא"כ במל בשבת אם מקלקל לא עשה המצוה ומקלקל בחבורה חייב, והנה מ"ש בפשיטות כיון שבשעת שחיטה אין ברור שהוא טריפה ליכא רק חשש איסור דרבנן, ולכן אזלו הפוסקים להקל, ונראה כי מודה לו בזה בעל עבה"ג בסי' נ"ט והדברים צריכים תבלין למה לא יהי' רק חשש איסור דרבנן, ומה שכתב כמו דשוחטין כל הבהמת, ואי נמצא טריפה אח"כ לא עשה השוחט איסור, אין הדמיון עולה יפה, דשם רוב בהמות כשרות, ואפילו נמצא אח"כ טריפה, הוא בהיתר שחט וסמך על הרוב, אבל בעוף הנדרס דאיכא רעותא, אם נמצא טריפה עשה למפרע איסור דאורייתא ואפשר ס"ל דבדיקה זו אחר מעל"ע רק מדרבנן, ומ"מ יותר מצוי להטריף מסירכות הריאה, ולכן מדאורייתא לא עשה איסור למפרע ועיין פ"י ביצה וש"א סי' ס"ד

והנה בעל עה"ג בסי' נ"ט הודה לחו"י במקצת דשוחט ביו"ט ליכא רק ספק איסור דרבנן וחולק עליו במ"ש בפשיטות דבמל איכא חשש דאורייתא שאם יקלקל חייב משום דמקלקל בחבורה חייב, הרי הרמב"ם פוסק כמ"ד מקלקל פטור, ואיכא פלוגתא בין הראשונים כמאן נקטינן ועוד גם למ"ד מקלקל חייב צריך תיקון קצת עכ"פ, ובמל לא תיקן מידי אם יקלקל המילה אלו דבריו ז"ל עיי"ש

ומתוך דברינו הניתנים למעלה, מצאנו יישב נכון, לפסקי המחבר, לפמ"ש בטעם ספיקת ר' ירמי' פלוגתא דתרי לשונות אי חיישינן לריעותא או לא שמסופק אם ספק זה שמא יפקע מ"מ אולי לא יפקע, או בעוף אולי תמצא כשר אי מיקרי מכח ספק זה צ"ק, ולרא"ש נפשט האיבעיא דמקרי צ"ק מדר"ל, ולרמב"ם דלא אפשט מ"מ מיהא לדינא איכא ספ"ס שמא כשרה היא ושמא ספק מקרי צ"ק, ולולי זה בוודאי יש לנו לחוש לרעותא שלא להכניס עצמינו לספק איסור דאורייתא ואפשר אפילו לספק איסור דרבנן לא, א"כ א"ש הא דפסק המחבר דאדם שלא מל, לא ימול בשבת, שמא יקלקל המילה, לא מבעיא למאן דס"ל מקלקל בחבורה חייב והוה ספק דאורייתא אפילו למאן דס"ל מקלקל בחבורה פטור אבל אסור מדרבנן מ"מ לא ימול משום ספק שמא יעשה איסור דרבנן וכש"כ לדידן דאיכא ספק שמא קיי"ל כמ"ד מקלקל בחבורה חייב, וא"ש ראי' המרדכי להך לישנא משום שצריך לבדקן הגם דאנן נקטינן באבעיא זו לקולא, היינו או משום מ"ש הרא"ש דאפשטי' והיינו דספק מקרי צ"ק או משו' ס"ס, ולישנא משום שצריך לבדקן ס"ל דספק ל"מ צ"ק, וא"כ למול בשבת היכא דיש חשש שיקלקל, דלא שייך כל זה דבשבה לא שייך מתוך אסור כמו למאן דאמר משום שצריך לבדקן דס"ל דספק ל"מ צ"ק ואסור, כנלפענ"ד ועיין

ולפום רהיטא נלפענ"ד עוד לקיים תי' חו"י דיש לחוש שיעשה במקרה חיתוך כהוגן, ולא יהי' יוכל לעשות פריעה ועיין מג"א סס"י של"א, ולר"י דמקלקל בחבורה פטור, ובמילה שאני דתיקון מילה תיקון הוא לשיטת רש"י ורשב"א מיקרי תיקון משום דמתקן גברא הוא שיהיה גברא שלם, הגם דלא תיקן ולא עשהו גברא שלם, ומל ולא פרע כאלו לא מל, מ"מ לאו קלקול הוא, כיון שיש אתחלתא דצריך כדי לעשותו גברא שלם, וכשיגמור מעשה מילה אח"כ בשבת או אחה"ש יהי' גברא שלם, וחייב משום מלאכה, ומצוה לא עשה כיון דלא נגמרה בשבת, וכ"ש לרבי שמעון דיש בזה תיקון קצת ואפילו לשיטת תוס' דתיקון מצוה עצמה היא התיקון, וכאן לא עשה מצוה כלל, מ"מ כיון שהוא למצוה מתכווין וחיתוך אתחלתא דמצוה הוא קלקול אין כאן. כיון דצריך לאותו דבר וסוף מעשה מצרף עם תחלתו וכש"כ לר"ש, ומוכרח דבר זה מסוגיא דשבת פראד"מ דף קל"ג ע"ב ת"ר מהלקטין המילה ואם לא הלקיט חייב כרת ומסיק שם ר"א כגון דאתי' בין השמשות וכו' וצ"ל למה יתחייב כרת הא לא עשה בשבת רק חצי מעשה המילה ולא עשה המצוה והי' כל מה שעשה בשבת קלקול, וקשה בין לר"י בין לר"ש דלא תיקן כלל, ועכצ"ל כיון שלקיום מצות מילה נכנס כל מה שעשה מתחלה ועד סוף מתקן הוא, או משום שיהי' גברא שלם או משום שקיים עי"ז המצוה, ועיין ב"י שם לענין שני מוהלים, ויש לי הרהורי דברים, וצריך אני להפסיק באמצע הענין, וא"ש ג"כ דמדחינן המילה לגמרי אפילו ליכא מוהל אחר מטעמא שכתבתי

וכל זה כתבתי בעיון מעט מזעיר וחדשים גם ישנים שיש לי בזה הוצעתי פה בחפזי, וכבר הגיע זמן תפלת שחרית והנני שולח למעלתו ני' העתק ממ"ש בענינים אלו בדינו של הר"א, ובמ"ש התה"ד סי' רס"ה, וטרח ליישב מנהגינו שאין חוששין לשיטת הר"א, ושלא תדחה המצוה בזמנה בש"ק טרחתי עצמי יגעתי ומצאתי אחר הפצרה בדברים היוצאים מן הלב, כי היקר הקצין אומן נפלא יקרא ה' אלי' ווייס שי' מפה יסע לילך על הוצאותיו בעש"ק, למקום פר"מ למול הילד בש"ק אי"ה שש אנכי על אמרותיו כמוצא שלל רב, ואלי' זכור לטוב לפני ה', ובזה ישמח לב פר"מ ני' הכ"ד בחפזון רב, אוה"נ חותם בברכה פה פ"ב כאור בוקר ליום ד' י"ג א"ש תרכ"ז לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קכא

מה שחנני הי"ת לדינא באב שהוא מוהל אם מותר לו לעשות שליח או לכבד לאח' למול את בנו, וכן מי ששחט, אם יוכל לעשות שליח במקומו, או לכבד לאחר מצות כיסוי דם

הנה מקור דין זה נפתח בגדול בעל האור זרוע דמביא הד"מ ביו"ד סי' רס"ד אות וי"ו וז"ל כ' האו"ז אם האב מוהל אסור ליתן בנו למול למוהל אחר, וצ"ע מ"ש ממצות אחרות דיוכל לעשות שליח במקומו, עכ"ל, והנה הש"ך בחו"מ סי' רפ"ב ס"ק ד' כ' מדברי הרא"ש חולין פ' כה"ד מוכח דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למוהלו, דומיא דכיסוי, דמי ששפך הוא יכסה וכתב מי שהוא מוהל ומכבד לאחר למוהלו, מבטל מ"ע גדולה של מילה ויש לב"ד לבטל דבר הזה, והנה לא זכר הש"ך לשעתו כי דבר הזה אמור בא"ז וד"מ הניחו בצ"ע דמ"ש מכל מצות: