כתב סופר יורה דעה קעד

שכ' הנמק"י, והרגיש פר"מ נ"י בזה ומתוך זה עלה ספק בלבו אפשר מ"ש טוש"ע ממתינין לו עד שיגדל ויתחזק יותר, היינו כשיגדל ויהי' גדול בשנים ממש בן י"ג והאריך בזה, יפה ראה והרגיש, אבל לפע"ד אין כאן אלא שינוי לשון, אבל לדינא משמעות א' הוא, ומוכח מתוכו מלשון טוש"ע שכתבו וז"ל ולא תמול השלישי אלא תמתין לו עד שיגדיל וכו', לשון לא תמול אלא תמתין לו, ואז תמול אותו, והיינו עד שלא הגיע לי"ג, דמשהגיע לי"ג שנים אז לא היא תמול אותו כי אז עליו החיוב שימול עצמו וישתדל במילתו, והרמב"ם כ' לשון אחר, אלא ממתינין לו עד שיגדיל בלשון זה היה מקום לומר שממתיני' עד שיגדיל גדול ממש ואז אין ממתיני' לו וכופין הב"ד שימול עצמו ויותר אין ממתינים לו כן היה אפשר לומר, ולכן מפרש יותר שא"מ בזמנו עד כשיגדיל ויתחזק ואז מוהלים אותו האב או הב"ד כבכל קטני ישראל, וגם ממ"ש טוש"ע עד שיתחזק כחו, ואי כשיגדיל היינו גדול בשנים כבן י"ג שנקרא גדול פשיטא שאז נתחזק כחו יותר מבן ח' רך הנימול, ויתחזק כחו שכ' הוא שפת יתר, אלא ע"כ שכוונתו עד שיגדיל כ"כ שנתחזק כחו יותר מבן ח' שחלוש מאד, וזה תליא באומד כמה ימתינו לו ולא כל הכחות שוות כנ"ל נכון פשוט וברור

והנה עיקר הדין במתו אחיו מחמת מילה דחוששים בתרי זימנא אינו מפורש בש"ס, אלא הרי"ף למד כן מדחוששי' בנשואין כר' משו' סכנה ה"ה לענין זה, וכ"כ הרא"ש ויתר ראשונים ופסק כן הרמב"ם, ולולי הראשוני' היה נראה לחלק, דבאמת מקשה ש"ס שם אימור דפליגו במילה, בנשואין מי פליגי ומייתי דגם בנשואין פליגי, וכ' הריטב"א שם דלולי דפליגי גם בנשואין היה מקום לומר דווקא במילה ס"ל לרשב"ג, דווקא בתלתי זימני משום דלאו חד גופא הוא, משא"כ בנשואין דאתתא חדא היא וחד גופא מודה רשב"ג דבב' זימני הוחזק, וי"ל לפ"ז למסקנה דמספקא הלכה כמאן, ובנשואין משום סכנה נקטינן לחומרא דווקא, בחד גופא, אבל במתו מחמת מילה דשני גופים הם לא חיישינן רק בג"פ דמסתבר טפי דרשב"ג במילה מבנשואין כן י"ל, וצ"ל כיון דסכנתא הוא למדו הראשונים להחמיר הגם שיש לחלק כהנ"ל

והנה הרמב"ם הוסף עוד חומרא אפי' בבנים משני בעלים וכ' הה"מ דנפקא לי' לרמב"ם מדנקט שמלה בנה ולא שמל והב"י כ' דנפקא לרמב"ם מדסתם ש"ס ולא חילק, בין מבעל א' או מב', ואני תמה דלא כתבו בפשיטות דמוכח כן ממעשה דאחיות ש"מ שאין מקילים לומר בזה, רק תולים הכל במי שהוחזק שלשה פעמים או ב"פ לכל מר כדאית לי' ומה אם מחזיקים באחיות ותולים במשפחה, כ"ש וקו"ח באשה א' בב' בעלים, והדין מבואר ומוכח, אלא שרמב"ם וטוש"ע לא העתיקו דין דאחיות, וכבר תמה הב"י על השמטה זו וצ"ע

ולהיות כי דין זה לחוש לתרי זימנא במתו אחיו מח"מ, ואפי' בבעל א' לא מפורש בש"ס, ויש לחלק בין נישואין, למתו מח"מ כמ"ש ומשו' דחמירא סכנתא החמירו הראשונים ביותר בוודאי סמוכו לנו בטח להקל כשנתחזק כשיגדל כמ"ש הרמב"ם וטוש"ע הגם דמשמעות ש"ס ס"פ יבמות לא משמע להקל כמ"ש הנב"י, וכבר כתבנו כזה לעיל בתחלת דברינו

ונבוא לנדון שלפנינו לפמ"ש פר"מ נ"י, די"א דהקלקלה יצאה מתחת יד המוהל שחתך בבשר הגיד, ובשני ראה פר"מ ני' שלא חתך רק בתחתון ולא בעליון עד שהוצרך אח"כ לחתוך שנית, הגם שאין בזה סכנה, ולפעמים אקרי כן ולא מתו עי"ז רק שיוצאי' דמים הרבה ולא יתרפא מהר כ"כ, מ"מ י"ל דעכ"פ לא איתחזק שמתים בנים מחמת חולשה עד שלא יוכלו לסבול מכת חרב והוצאת דמים במילה הרגילה כתקנה ע"י אומן, וכבר כתבנו דתוס' חולין ס"ל כל שאפשר לתלות בחולי תולים וכתבנו דגם הרמב"ם לא יחלוק בזה, אלא דס"ל דרחוק שלא הרגישו שהיו אדומים ביותר כמי שצובעים אותו דדבר הניכר ונראה בקל הוא, אבל בנדון שלפנינו בוודאי סתמא לא היינו תולים שיצא הקלקול מהמוהל וחתך בבשר קצת ולא הרגיש, דרובא וכל הנמצאים אצל מילה מומחים הם ואומני' לאמן ידיהם כראוי, אבל בנדון שלנו דעכ"פ בשני ידוע שהיו צריכי' לחתוך שנית, וכאב גדול ויסורים הרבה עי"ז שהחלישתו מילה, ויש לתלות בוודאי דהא גרמא לי' שמת הגם דרובא א"מ מחמת זה, אבל הא דרבו דמים ויסורים ויצאו דמים הרבה יותר מן הרגיל גרמו לי' שמת, וילד זה שלישי שלפנינו, יקראו לו מוהל אומן מוחזק ובאומנתו יהי' מתון מתון, ובאומנותו יחי' הילד ולא יזיק לו, וכיון שבלא"ה ליכא חזקה גמורה רק בב' שכבר כתבנו דחומרא על חומרא היא, יש לנו להקל בכה"ג למולו בזמנו, כנ"ל להלכה ולמעשה ויען אחרי שבנדון שלנו, כבר נדחה המילה בזמנה נמתין עד שיגדיל, ויהי' נראה לרופאים חזק ובריא הרבה יותר מבן שמונה, ובזמן המוכשר לכך שמתרפא בקל שמש צדקה ומרפא בכנפיה, ואויר צח, כמ"ש בנב"י, הנלפענ"ד כתבתי בחפזי, וה' יורני ויראני מתורתו נפלאות, ויעשה עמנו לטובה אות, הכ"ד אוה"נ דש"ת, פה פ"ב ד' טו"ב אדר תרכ"ה לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קיט

במפתח בבא, מזלא טבא, וחיי אריכא, למחמד לבי, בני תלמידי הרבני המפלג בתורת ויראה חדת מלא עתיק חרוץ ושנון מעולפת ספירים, כש"ת מו"ה עקיבא סופר ני' עם זוגתו הצנועה אשה יראת ה' המחכמת מרת מלכה תי'

לשמחת לבבי קבלתי, בכורי פרי עטך המבשר טוב, מבשר ואומר, כי המליטה זוגתך תי' למז"ט, בן בכור, והכנסת אותו לבריתו של אאע"ה, וקראת שמו על שם אבוהון של ישראל, אבא מאוה"ג בעל ח"ס זצ"ל, כן תזכה לגדלו, על התורה ועל העבודה, משה לא ימוש מאוהל של תורה, מוחזקת היא לנו מאבותינו, דור אחר דור, ותורה היא מחזרת על אכסניא שלה, וקבלתי מכתבך מעט רגע קודם שהלכתי ללמוד שיעורא דיומא לפני בני ישיבה גדולה לאלקים, ונפל מלתא בדעתי, ואמרתי לפני ב"י מקרא אני דורש בניך כשתילי זתים סביב לשולחנך, וכו' וראה בנים לבניך שלום על על ישראל, ואמרתי לפרש עפ"י מעשה שהיה ומובא ברמ"א יו"ד סי' ר"מ סעי' ז' בסופו ובט"ז ס"ק ט' דמהר"ם הרחיק מאביו, ולא רצה שאביו יבוא אליו, כי האב לא היה ת"ח והבן גדול בתורה עיי"ש, ואם כן אפשר שע"י שהבן גדול בתורה, ואב אינו גדול בתורה, שיהיה פירוד בין אב לבנו ע"י התורה, ואמרו חז"ל אם יש ג' דורות בזאח"ז שלא פסקה התורה מהם שוב לא תפסוק, ותורה מחזרת על אכסניא שלה, שנאמר לא ימושו מפיך ומפי זרעך וכו' אמר ה' מעתה ועד עולם, ויש לומר בזה כוונת המקרא, גיל יגיל אבי צדיק ויולד צדיק זה חכם ישמח אבי צדיק כי בטוח לבו שלא תמוש התורה עוד מזרעו, ומובן בזה מדרש רבה ר"פ תולדות ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם וכו' הה"ד גיל יגיל אבי צדיק וכו' כוונתו רצויה, כי היו ג' דורות, יצחק בן אברהם אברהם הוליד את את יצחק, אברהם ויצחק ותולדות יצחק יעקב שוב היה בטוח שיהי' לעולם וגיל יגיל אבי צדיק וכו' כהנ"ל, ומובן ג"כ מה דאיתא עוד שם במדרש הה"ד עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם כהנ"ל, וא"ש נמי מה דאיתא במדרש שם, לא היה אברהם ניצול מכבשן האש אלא בזכות יעקב דכתיב, כה אמר ה' צבאות לבית יעקב אשר פדה את אברהם יעקב פדה את אברהם, היינו שע"י שיעקב הלך בעקבות אבותיו אברהם ויצחק, חוט המשולש לא ינתק לעולם, ולולא יעקב היה נפסק, ולכן קרא ליעקב חבל נחלתו, וזה כוונת הקרא בניך כשתילי זתים סביב לשולחניך שיהי' סביב לשולחן האב וישגיחו עליהם תמיד, ואמר כשתילי זתים, ע"ד שאמרו חז"ל במ"ר בפ' תצוה, למה נמשלו ישראל לזית, מה זית כותשים וחובטים אותו, ואח"כ נותן שמנו אף ישראל כך עיי"ש, כן יהי' האב מייסר בנו ומלמדהו בע"כ דכתיב יסר בנך כי יש תקוה וחושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר, והיינו בניך כשתילי זתים שחובטים אותם כדי שיתנו שמנם זך להאיר כן יהי' בניך וסביב לשולחנך ע"ד שמאל דוחה וימין מקרבו, הנה כי כן יבורך גבר ירא ה' שמגדל בניו לת"ת כאאע"ה דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה וכו' יברכך ה' מציון שמשם תצא תורה (כדכתיב כי מציון תצא תורה) וראה בטוב ירושלם יראה שלם (כדאיתא במס' תענית) והוא טוב האמיתי, ומסיים וראה בנים לבניך שיהי' בנים גם לבניך, ואז שלום על ישראל, שלא יהי' במציאות שתתהווה מחלוקה ע"י התורה שכל נתיבותיה שלום, כמו שהי' במהר"מ ואביו כי לא תמוש עוד מפיך ומפי זרעך וזרע זרעך עד עולם אמן כי"ר

ברוך אתה בני לה' כי עשית לי מטעמים כאשר אהב נפשי, וטעמתי ממעט צרי דבש וחלב תחת עטך עט סופר דבר בעתו, בהקשותך על הר"ן סוכה ר"פ לולב וערבה, דהא דאמר רבה משום שמא יעבירנו ולא נקיט שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר דחדא מתרתי נקיט, ובר"ה ר"פ יו"ט כתוב לאמר דלא גזרו במילה בשבת משום שמא יעבירנו דאין הכל טרודים ויזכיר א' את חבירו, תינח בגזרה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר דשכיחי רבים ויזכרוהו, אבל בגזירה שמא יוציאנו מרה"י לרה"ר לא שייך שיזכירוהו חביריו, ועל בני ביתו בוודאי אי אפשר לסמוך אולי לא יהי' עמו כשיוציא, וגם הם טרודים וכמעט רגע יוציא מרה"י לרה"ר ולרש"י ותוס' ניחא דמשום שמא יוציא מרה"י לא גזרו דלא שכיח או שיש לו היכר והוא תי' שני בר"ן, אבל בתי' ראשון דחד מתרי טעמא נקיט קשה, גם אני עמדתי בקושיא זו ואפשר י"ל דמשום שמא יוציא לחוד לא גזרינן וגם משום שמא יעבירנו לחוד לא היו גוזרים, אלא בצירוף שניהם יחד, דשכיח פעם יוציא מרה"י ופעם יעביר ד"א בצירוף שניהם יחד חששו וגזרו, ורבה חדא מתרי נקט שמא יעבירנו וה"ה שמא יוציאנו ובמילה דליכא אלא חדא גזירה, שמא יוציאנו משו"ה לא גזרו ודוחק, ולדידי קשיא עוד גם על תי' שני של הר"ן דמרה"י לרה"ר איכא היכר, וכ' הפ"י ביצה דף י"ח דע"כ דלא גזרינן שמא יטעה בדין שמותר להעביר ד"א לצורך מצוה, דא"כ מרה"י לרה"ר ג"כ איכא האי חששא, ומה יועיל היכרא