כתב סופר יורה דעה קעג

דין זה משבת דף קל"ד ממעשה דרבי נתן יעוין שם דלא חיישינן לעולם מפני שמתו ב' בניה מחמת מילה, ועדיין לא נתיישב משמעות דרבי ורשב"ג יבמות, דלא תמול משמע לעולם, ונ"ל להוסיף על דבריו, די"ל וודאי כשכבר נתחזק בחזקה גמורה, שמתו אחיו מחמת מילה, לרבי בתרי זימנא ולרשב"ג בתלתא זימנא שוב לא סמכינן על אומדן דעתינו כשיגדל ויתחזק יותר, שנהי' מוהלים אותו, ולכן אמרו רב ורשב"ג כ"א לפי שיטתו דאתחזק דלא תמול כלל לעולם, אבל רבי נתין מספקא לי' הלכה כמאן ומשום חומרא דסכ"נ מחמיר בתרי זימנא, ולכן מייתי דמתו שני בניה דבסכ"נ מחמירים בכל מקום בתרי זימנא מספק, וקמ"ל דסמך למול הג' ולא חייש על הא דמתו אחיו מחמת מילה, אחר שיגדל ויתחזק כחו כמ"ש הנב"י, ולפ"ז הרמב"ם וטוש"ע דכתבו כשיגדל ויתחזק מוהלים אותו, דווקא במתו רק ב' אחיו ובזה איירי הגם דאין ראיי' מדכתבו דווקא בשני בנים מוהלים כש כשיגדל ויתחזק דנקטו במתו שני בניה לאשמענין דאפילו במתו רק שני בניה אין מוהלים השלישי דלחומרא חוששי' אם רק שנים מתו, מ"מ י"ל דמ"ש כשיגדל ויתחזק כחו מוהלין דווקא בשנים שמתו, אבל בשלשה דוודאי איתחזק לא מוהלים הגם שנתגדל ונתחזק כחו ע"פ דברי הנב"י ועיין

אלא הנב"י בעצמו כ' שבדוחק י"ל דראי' רמב"ם משם, דבאמת משם אין ראי' די"ל כמ"ש הנב"י תחלה, שתלה שנים שמתו שלא היה נבלע בהן דמן, וכן ס"ל לתוס' חולין ד"ד ע"ב דיש לתלות יותר שהראשונים מתו מחמת שלא נבלע בהם הדם דשכיח יותר מלומר שמתו מחמת מילה, ונ"ל דהא וודאי אין תולים שמא היו ירוקים ולא הרגישו בו, דזה וודאי נרא' ונרגש לכל עין רואה בקל, אלא שתולין שהיו אדומים ביותר ורוב ככל הילדים אדומים, אלא במי שלא נבלע דמו אדום ביותר, דבר זה צ"ע והבטה בהשגחה ולכן נוח יותר לתלות שלא הרגישו, ונ"ל דנפקא לתוס' בפשיטות כן מדר"נ בשבת דף קל"ד דקשיא לתוס' דהי' לו לחוש משום מתו אחיו מחמת מילה, ואי גם בראשונים ידעו שלא נבלע דמם או ירוקים היו כל כי האי הי"ל להשמיענו, ודברי המרש"א חולין רחוקים שכתב שהמעשה שהי' שידעו שלא נבלע דמם, או ירוקים היו דעיקר חסר, וכ"כ בהגה' נב"י דזה דוחק, לכן הוכיח תוס' חולין לשיטתו חולין מ"ז ע"ב, דר"נ ס"ל ב' זימנא הוי חזקה, ובזה יפה כ' המרש"א דאל"ה מאי קמ"ל דמתו ב' בנים, וע"כ דקמ"ל הגם דב' זימנא חזקה, מ"מ לא חש למתו אחיו מ"מ דתלה שלא נבלע דמן מלתלות שמתו מחמת מילה, הגם לפמ"ש דלא תלינן שהיו ירוקים ולא הרגישו, ובמעשה השני הציץ והיה ירוק וראשונים א"א למתלי בירקות, מ"מ תולים הראשונים שהיו מחמת חולי שהיו אדומים מלתלות שמתו מחמת מילה, וזה שהיה ירוק לפנינו וידע שזה סכנה דחה המילה עד שיפול בו דמו, ולראשונים לא חש דתלה שהיה אדומים, ומזה פשיט' לתוס' בחולי' דכל שאפשר לתלות תולין, הגם דשם בחולין, אי נתגדל תולי' שהראשונים הי' כן הגם שאין ריעותא זו לפנינו, דממעשה שני מוכח כן דהי' השלישי ירוק שא"א לומר שראשונים כן היו כמ"ש, מ"מ תלה שהי' אדומים ביותר שהוא חולי אחרת, מ"מ תלה ר"נ באדמימות, וה"ה באח גדול לפנינו, כנ"ל נכון ופשוט

ולכאורה יש ראי' מתוס' חולין דל"ל כרמב"ם, אלא דלעולם אין מוהלים אפילו כשיתחזק, דאל"ה עדיין קשה מנ"ל לתוס' חולין דף ד' דתולין שהאדימו, מדר"נ כמ"ש דלמא שם אחר שנתחזק ציוה למול כמ"ש הנב"י, וע"כ דתוס' חולין ס"ל דאין מוהלין לעולם, ויש לדחות דס"ל דאם אחר שיגדל ויתחזק פשיטא שמוהלים ומאי קמ"ל בשנים שמתו דל"ח משום שמתו אחיו פשיטא בכל מקום כן הוא אחר שיגדל ויתחזק מוהלים אותו, מזה שפט תוס' דקמ"ל דל"ח כלל למתו אחיו דתולים שהיו אדומים ולא הרגישו, ורבותא זו שייך לחידוש דין של ר"נ דאיירי בי' וא"ש

ובדברינו מצאתי מקום יישוב לרמב"ם וטוש"ע שהשמיטו הך מעשה דר"נ שמלה ב' בנים, ופלתי בסי' ל"ח נתקשה בזה, ומ"ש דר"נ לא ידע תחלה שמתו בנים הוא לתמוה, הא מפורש אמר מעשה שמתו, וידע מיד שבאתה לפניו, ונ"ל דרמב"ם חולק על תוס' וס"ל דאין תולין שהיו אלו שמתו אדומים ביותר, הגם בעיקר הסברא ס"ל כתוס' דיש לנו לתלות במצוי יותר מלומר שמתו מחמת מילה דלא שכיח כלל מ"מ בהא פליג דאין לתלות דרחוק שלא הרגישו, דרמב"ם כ' אדומים ביותר כמו מי שצובעים אותו, ובירוק לא כתב כ"כ כמו שצובעים, י"ל דבמראה אדום שרגילים בילדים רכים כמ"ש הרמב"ם אח"כ עד שתחזור למראה שאר הילדים, לכן באדום צרי' שיאדימו כ"כ כמו מי שצובעים אותו, משא"כ בירקות שינוי מראה הוא בלא"ה, ומראה אדום כל כי האי ס"ל לרמב"ם בוודאי היה נרגש, וס"ל ע"כ הא דר"נ דל"ח למתו מחמת מילה, משום דס"ל ב' זימנא לא הוי חזקה, ומה דאמר שמתו ב' בניה כמ"ש בח"ס דמשו"ה קרא על שמו שהאם חששה להם, או י"ל הא גופא קמ"ל דווקא מתו ב' אבל ג' היו חושש למתו אחיו, ולא היה תולה שאדומים היו, והא"ש דלא העתיק הרמב"ם מעשה דר"נ דמתו ב' בנים, דקיי"ל להחמיר ב' זימנא הוי חזקה חוששין לראשוני' עד שיגדל כמו בכ"מ, ובשהאדימו הראשונים וידוע פשיטא דמוהלים האחרון ושלא למול משום שינוי מראה אפילו באחד אין מוהלים כבש"ס שבת וא"ש כנ"ל, שוב ראיתי מדברינו בדברי פר"מ ני' ונראין דברינו מדבריו, ועיין

ומה שיש מן הדוחק קצת, שצ"ל שהיה לרמב"ם הגירסא כמו שהיא לפנינו, שלישית הביאה לו דלא כגירסת רבו הרי"ף, והרא"ש בחולין גרס במעשה ראשון רביעי ובמעשה שני שלישי, ונ"ל סמוכים לגרסא זו ממ"ש ר"נ במעשה שני הצצתי בו ולא היה בו דם מילה, והרגיש רש"י בשבת קל"ד וכ' דהי' תרתי לגריעותא, שלא היה בו דם מילה וגם סכנתא, וצ"ל הלא במעשה ראשון לא היה תרתי לגריעותא, ולמה הציץ בשני שלא היה בו דם מילה שיהי' תרתי לגריעותא ונ"ל ע"פ גרסת הרא"ש ואולי גם לרש"י היה גרסא זו, ועפמ"ש מהרש"א חולין שלא היה בירור לר"נ רק ע"י מעשים אלו ואחר שהוחזק עיי"ש, וי"ל במעשה ראשון שכבר ג' מתו מחמת אדמימות דחה מילת הרביעית מזמנו משום חשש סכנה, אחר שהוחזק וידע בבירור שזה מזיק, אבל במעשה שני שלישית הביאו, ועדיין לא הוחזק חזקה גמורה, לכן עמד והציץ שלא היה בו ד"מ, ובלא"ה א"א לקיים מצוה כתקנה ומן המובחר שיהי' דם מילה הגם שאין לדחות המילה משום זה לבד, מ"מ כיון שכבר ראה שמתו ב' בניה ויש חשש סכנה, לכן אמר המתינו כנ"ל ועיין

ונחזור לשיטת הרמב"ם וטוש"ע דכשיגדל ויתחזק מוהלים אותו, ואנו אין לנו מהיכן יצאו להם הדבר הזה, ופני משה אבא מאוה"ג זצ"ל כפני חמה האיר לנו בח"ס יו"ד סי' רמ"ה מקור ומקור מש"ס ר"פ אלמנה, ע"פ דברי רשב"א שם, וכ"כ בריטב"א יבמות, ואמת נכון הדבר, אלא מ"ש בח"ס אפילו לדסוברים דרשות נתנה למסור נפשו במקום שיעבור ואל יהרג מ"מ מוכח דיש לו תקנה אח"ז דאי כשירצה למסור נפשו כיון דלדידן מוחזק כשימות מתי יאכל, לא זכיתי להבין אטו מיד מת אלא מחמת מילה נחלש ונחלה מתמותת והולך עד לבסוף מת ובנתיים אפשר לו לאכול תרומה וצלע"ג, אלא בלא"ה א"ש דהרי גם הסוברים כן דווקא בנכרים שרוצה להעבירו על הדת ולא להנאתו, וכ"ש שבעצמו אסור לסכן בנפשו

ועוד נ"ל דווקא מצוה שמוטלת עליו לקיים ונכרי רוצה להורגו אם יקיים, בזה ס"ל רשות נתינה לו למסור נפשו כדי לקיים מצוה המוטלת עליו, והוא בר חיובא ובר קיימא של מצוה, אבל במתו אחיו מחמת מילה, וכדומה שפטור הוא מן המצוה משום סכנתא ואין עליו כלל, אדרבא עבירה הוא לכ"ע אסור למסור נפשו וכש"כ בעצמו בידים ונכרי ממית אותו אח"כ ובאה לו מאליו ע"י מעשה נכרי והחילוק מובן

היוצא לנו דראי' זו מוכרחת לכל השיטות, היינו ע"פ שיטת רש"י בכל מקום ערל היינו מתו אחיו מחמת מילה, ועוד נ"ל קצת ראי' מש"ס יבמות דף ס"ד ע"ב דאמר לי' אביי אסורא וסכנתא, וכ' רש"י איסור דהוי מילה שלא בזמנה, כיון דאידחה ממנו, משמע דיש מקום למילה זו, רק שלא בזמנה הוא ביום השמיני, עד שיגדל ויתחזק יותר, ויש לדחות, ויותר נ"ל מש"ס יבמות דף ע' ע"ב אדרבא אנינות הו"ל לרבוי' וכו' ואין בידו לתקן עצמו, ש"מ ערל בידו לתקן עצמו כשמתו אחיו מחמת מילה כשיגדל ויתחזק כנ"ל

ומ"ש תוס' חולין בתי' שני כגון שהציצו בהם, שלא נבלע בהם דמן משמע לכאור' דס"ל, אפילו בגדול ממש, שמתו אחיו בקטנותו חוששים לו וכ"כ פר"מ ני', ולדעתי י"ל דכוונת תוס' דכל שמתו אחיו הקטנים מחמת מילה, והוא כשנתגדל ירא שמא ימות גם הוא כאחיו הקטנים, ישראל ממש הוא ואפילו כמומר לתיאבון שאינו מל מחמת צער אינו נידן דאימת מות נפלה עליו וכ"כ בריטב"א חולין שם, ובב"י סי' ב' בשם רבינו ירוחם, ומ"ש תוס' שהציצו בהם וראו שנבלע דמן, נ"ל דס"ל לתוס' בוודאי כל דלא נתברר שמתו אחיו מחמת מילה, ואנו תולי' שמחמת חולי שהי' אדומים ביותר דשכיח יותר ממתו מחמת המילה, בוודאי אין לו לחוש ולמנוע מצות מילה, כיון שגם אחיו לא יצאו מן רובא דרובא דאינן מתים מחמת מילה, אבל כשהציצו ונראה שנבלע דמן והוחזק שמתו מח"מ, גם שאנו סומכי' מאומדן דעת כשיתגדול ויתחזק ויצא מחשש סכנה דאין מחזיקי' מקטן בן ח' רך וחלוש, מ"מ הוא אמר יאמר כיון שמתו אחיו מח"מ ירא לנפשו שמא ימות גם הוא כאחיו מח"מ או שמרגיש בנפשו חולשא יתירה כנ"ל, בכוונת תוס', וכן משמע לי מפר"ח סי' ב' דמביא מ"ש ב"י בשם ר"י, ושוב מביא מ"ש תוס' בשהציצו בו, ולא כ' דחולקים זע"ז, ש"מ דס"ל דאין כאן פלוגתא וגם כוונת תוס' כמ"ש ב"י בשם ר"י דכשירא לנפשו אינו מומר אפילו לתיאבון ועולים בקנה אחד דברי תוס' ור"י

והנה הרמב"ם כ' אין מוהלין אותו בזמנו, והנמק"י יבמות כ' אין מוהלין אותו בשמיני אלא ממתינין עד שיגדיל ויתחזק כחו והשמיטו טוש"ע שאין מוהלין בזמנו שכ' הרמב"ם, ואין מוהלין בשמיני