כתב סופר יורה דעה קע

ולשון תוס' תחלה מקש' בפשיטות הא טעמא בשופר בשבת משום שמא יעבירנו והא לא שייך ביו"ט שמא יעבירנו ולא כתבו למה לא שייך ביו"ט ש"י והפשוט משום דביו"ט א איכא מתוך, ובתירוצם האריכו וכתבו דאם אשה הוא אסור להוציא השופר ביו"ט ואין להתיר מטעם הואיל והותרה הוצאה לצורך וכו' הא הקושיא מעיקרא היה שביו"ט שרי משום הואיל שהותרה וכו' לא היה להתוס' לומר בתירוצם רק משום דאיכא ספק שמא אשה היא וספק ל"מ צ"ק, עוד הרגשתי בדקדוק עצום דבקושיא כתבו התוס' דאסור בשבת משום שמא יעבירנו ארבע אמות ובתירוצם כתבו שמא יוציאנו ומשום הואיל דהותרה להוציא לצורך אין להתיר וכו' כל עין רואה יראה דיש כאן שינוי דבקושיא כתבו משום שמא יעבירנו ד' אמות, ובתירוצם כתבו שמא יוציא השופר היינו מוציא מרשות יחיד לרה"ר וצ"ע

וליישב כ"ז נ"ל בהקדם מה שחידש לנו הגאון פלתי בספרו בינה לעתים על הלכות יו"ט דביו"ט ליכא איסור של מעביר ארבע אמות מדאורייתא דהלכה היא בשבת ואין למידין מהלכה ולא גמרינן מינה ביו"ט, ולכאורה מוכח כאן מתוס' דלא כוותי' דהא כתבו דחיישינן בי"ט בספק שמא יוציא כמו בשבת, ונ"ל אדרבא מכאן איכא סייעתא לחידוש דין זה דעפ"ז א"ש כל דברי תוס' בדקדוק נכן, ואומר מ"ש תוספות בקושיא בפשיטות, דביו"ט לא שייך גזירה שמא יעבירנו ולא כתבו טעם משום מתוך, דלא צריך לזה דביו"ט ליכא איסור דמעביר ארבע אמות מדאורייתא ולכן כתבו בפשיטות ביו"ט לא שייך זה, ולפרש תירוץ תוס' צריך אני להקדים מ"ש הפ"י בפ"ק דמגילה ובביצה סוגיא דטבילת כלי' דהו' אמינא לומר דחששו לשמא יעבירנו דווקא גבי מצוה משום שיטעה הטועה דמותר להוציא לצורך מצוה, אלא דמוכח דלא חששו משום זה הטעם מדאמר רבה שמא יעבירנו ולא אמר שמא יוציאנו מרה"י וכו' וכתבו התוס' הטעם דמרה"י לרה"ר יש לו היכר ע"י מחיצות הרה"י ונזכר ואי הטעם שיטעה בדין שיסבור שמשום מצוה מותר להוציא לא מהני היכר וע"כ דלא חששו שיטעה אלא הטעם שיהי' בהול וישכח שהוא שבת עיי"ש, ונ"ל הא דלא חששו באמת שמא יטעה בדין, כי אין לחוש לזה במקום שאין לו מקום לטעות ולהתיר לעצמו ע"פ דמיונו כי כולי עלמא לא יעבירנו ולא יוציאנו הלולב והשופר בשבת מהיכי תיתי יעלה על דעתו שמותר להוציאו או להעבירו וכ"ז בשבת אבל ביו"ט דמותר להוציא לצורך מצוה דצ"ק הוא, אלא שספק זה הגם שמחויב לתקוע מ"מ אסור להוציאו מספק, דלגבי דידיה לאו צ"ק הוא, אבל הוא יטעה, ולא ידע לחלק בין וודאי לספק ויוציא כמו שאחרים מוציאים וחשש קרוב הוא שמא יוציא מהר"י לרה"ר ולא מועיל לו היכר דמוטעה הוא בדין דסבור משום מצוה מותר להוציאו, והן הן דברי התוס' בתירוצם דיש לחוש שמא יוציא היינו מרה"י לרה"ר כיון דכ"ע מוציאים יש לחוש שיטעה ויוציא ויסבור שמותר להוציא והוצאה מרה"י לרה"ר גם ביו"ט אסור מדאורייתא כמו בשבת ומזוקקים דברי התוס' שבעתיים, ומיושב הקושיא של שעה"מ על התוספ' מדתוקעים ביו"ט לב"ש דל"ל מתוך אלמא דלג"ז ביו"ט משום שמא יעבירנו ולא קשה דהא משום מעביר ד"א ליכא ביו"ט דמותר להעביר שלא לצורך מדאורייתא ומשום שמא יוציאנו ליכא דאיכא היכרא ומשום שמא יטעה בדין ויוציאנו דידמה בדעתו שמותר להוציא משום מצוה כיון דלב"ש אסור לכ"ע להוציא לא יהי' מקום לטעות בדין דמותר וא"ש נכון בעזה"י

וע"פ דברינו אלו מוכח דאמרו לו ס"ל מתוך, גם אם נדחוק לב"ש דבוודאי לא גזרו ביו"ט דקיל משבת אבל בספק מודה לרמב"ם בספיקו דביו"ט עצמו דאין ספיקו דוחה יו"ט דספק מצוה לא מקרי צ"ק כ"כ, י"ל דווקא במקום איסור מלאכה דאורייתא לא מיקרי ספק דאורייתא צורך קצת ועיי' ש"א כי תמה על תוס' כתובות דף ז' ע"א דסברי דאפילו מצוה דרבנן מקרי צ"ק, איך מצוה דרבנן ידחה איסור מלאכה דאורייתא כיון דמדאורייתא ליכא צורך כלל, ותמיהתו אינו של קיימא, דסוף כ"ס יש בו צורך ולא גרוע מדבר רשות ועיין, כמעט י"ל דמצוה דרבנן עדיפא, ע"פ שיטת הרז"ה דמצוה דרבנן להנות ניתנה, ועכ"פ נחית לחלק בין מלאכה דאורייתא לדרבנן דבמלאכה דרבנן לא הי' ניחא לי', דתיחשב מצוה דרבנן צ"ק, כ"ש דנוכל לחלק דמשום ספק מצוה דאורייתא לא מיקרי צ"ק להתיר מלאכה וודאי דאורייתא, אבל להתיר במלאכה דרבנן וכש"כ ספק מלאכה דרבנן י"ל דמותר משום צורך קצת דספק מצוה דאורייתא כנ"ל

עוד אני אומר עד כאן ס"ל הרא"ש דביום טוב שני של גליות נדחה מילה שלא בזמנו ומתני' דשבת לאו דווקא נקט ב' י"ט של ראש השנה דה"ה כל יט"ש ש"ג, שוה ליט"ר לדבר הזה, משום דלא ליתי לזלזולי ביט"ש י"ל דווקא בוודאי שלא בזמנו דאפשר שיהי' כדבר הזה בתינוק אחד ביט"ר ויט"ש כבמתני' דשבת (דנולד ערב שבת ביהש"מ דביום א' וביום ב' הוה וודאי משלב"ז) ואם נדחה המילה ביוט"ר ונמולו ביט"ש יש זלזול הניכר ונראה בחד גופא ובחד מעשה, וכיון דאיכא זלזול לכך החמירו ודחו המילה, אבל ספק בזמנה דא"א בחד תינוק שיהי' ספק ביט"ר וביט"ש דאם הוא ס' ח' ספק ט' ביט"ר ביט"ש הוא וודאי שלא בזמנו שאין מוהלים אותו, ואם הוא ספק ביט"ש ביט"ר לא הוי ספק דוודאי קודם זמנו הוא ואם מוהלים אותו ביט"ש ליכא זלזול דהא ביט"ר וודאי לא היה זמנו וליכא אופן רק בשני גופים בשני ימים או בב' ימים טובים נפרדים וליכא זלזול כ"כ מודה הרא"ש דמשו"ה לא ידחו מצות מילה כנלפענ"ד נכון בטעמא אשר ישבחוהו רבנן, (ואינני מבין בקוצר דעתי דהא יוכל להיות בחד תינוק שיהא ספק בזמנו בשני הימים כגון דיו"ט היה ג' וד' ונולד בשבוע העברה ביום ג' לעת ערב בביהש"מ הנכנס ליום ד' אם כן יום ג' הבא שהוא יום ראשון של יו"ט הוא בן ז' ספק בן ח' והוה ספק משלב"ז ולמחרתו ביום ד' שהוא יום שני של יו"ט הוא ספק בן ח' ספק בן ט' והוי ג"כ מילה שלא בזמנה וצריך ליישב דבענין כזה ג"כ לא מינכר הזלזול דיאמרו הא דלא מלו אתמול ביו"ט ראשון לאו משום ספק זמנו הוא דבספק זמנו גרידא מוהלין אותו ביו"ט מצד איסור מלאכת יו"ט רק בזה כיון שהוא ספק יום שביעי אין מוהלין דאולי יום ז' הוא והוה מילה קודם זמנה דלא יצא המצוה כלל כדאיתא בש"ך יוד"ע סי' רס"ב סעק"ב ואין יכול לקיים עוד בו מצות המילה כלל משא"כ בספק בן ח' או ט' דעכ"פ מקיימים בו מצות מילה מותר למהלו גם ביוט"ר)

והנה המחבר כתב דה"ה בספק מילה בזמנו אפילו ביט"ש ש"ג נדחת וכתב כן ע"ש הרא"ש משום דדימה המחבר מלתא דוודאי שלא בזמנו וספק שב"ז ביוט"ש כמו ספק וודאי משלב"ז ביט"ר דאסור כן ביט"ש ולמ"ש אין לדמות מלתא דוודאי למלתא דספיקא, ובדגול מרבבה כ' עוד דאיכא ביט"ש ס"ס וכ' דמחבר ס"ל בדאורייתא לא אזלינן בתר ס"ס בדשיל"מ, ומאז תמהתי על דבריו שכתבתי בגליון ש"ע שלי כיון דספק א' שמא יום שמיני הוא לא שייך בזה דבר שיל"מ שיכול לימול אחר יו"ט דאם יום שמיני היום ביוט"ש מצות היום הוא מעוות שלא יוכל לתקן הוא אחר יו"ט, ובנב"י קמא סי' למ"ד כ' כיון שחוזר לאיסורו ביו"ט אחר לא מיקרי דשיל"מ כמו חמץ בפסח, ויפה דחה דבריו אלו אבא מאוה"ג זצ"ל בח"ס חיו"ד סי' ק"נ ודבריו הקדושים דברי טעם המה, וגוף הסברא קיימתי מנפשאי במק"א, ויעיי' שם בחת"ם סופר דדעתו נוטה שלא להחמיר, ביט"ש ש"ג, דוודאי אין לדחות ספק מצוה דאורייתא משום ספק איסור קל דדבריהם

ב) הנה שיטת הרי"ף וממש רוב ראשונים וראשי המורים דנולד מהול ספק ערלה כבושה היא והפשוט דספק דאורייתא הוא, ופר"מ ני' הביא לנו שיטה חדשה הוא בעל הלבוש דכתב סימן רמ"ג דרק מדרבנן הוא דחייבו להטיף דם ברית כדי להכניסו בבריתו של אאע"ה, נראה מדבריו דס"ל דלאו משום דחששו שמא ערלה כבושה היא, אלא מצוה חדשה מחודשת מדרבנן היא, ועיין מהרש"א שבת קל"ה שרצה לומר כן אפילו לב"ש, ובאמת משטיחת הסוגיא והראשונים לא משמע הכי אלא דספק דאורייתא היא, הלא הרי"ף כתב דמברכינן מספיקא דסבר מברכינן על הספק והא הרי"ף ס"ל דאין מברכים בשום מקום על ספק דרבנן ש"מ דס"ל דדאורייתא הוא וכן נראה למעיין בצדק מלשון יתר ראשונים

ופר"מ נ"י הביא לו חבר לבעל הלבוש מהשגות הראב"ד פ"ג ממילה, הלכה ו' דמשיג על הרמב"ם שכתב דאין מברכין על מילת אנדרוגינוס משום דהוא רק ספק דאורייתא ולא השיגו על מ"ש הרמב"ם בדין הקדום דבנולד מהול אין מברכין ש"מ דס"ל לראב"ד דנולד מהול רק ספק דרבנן הוא ופשוט שאין מברכים עליו, ראי' זו יש לדחות משום שיש סברא לומר דס"ל לרמב"ם כן לכן לא השיגו רק השיגו על מ"ש באנדרוגינוס, שאין מברכין עליו מספק אבל נ"ל ראיי' ברורה לכאורה מן מ"ש הרמב"ם באנדרוגינוס דאין מברכים על מילתו משום דספק זכר הוא, ולא כתב טעם זה בנולד מהול מפני שהוא ספק ש"מ בנולד מהול בלא"ה אין מברכים שאינו רק מצוה מדרבנן או ספק דרבנן

ואחר בינותי דחיתי ראיי' זו די"ל דס"ל לרמב"ם דלא תיקנו ברכה בפ"ע בנוסח אחרת בנולד כשהוא מהול, דא"א לברך ברכה על המילה, אלא ברכה בנוסח אחרת להטיף דם ברית וכיון דכל עקרו של הטפת דם ברית בנולד מהול משום ספק ערלה כבושה הוא, משום ספק לית מאן דס"ל שיתקנו ברכה חדשה דאיננה בוודאי מילה, ולמאן דס"ל דגר שבא להתגייר והוא נימול כבר מאז דצריך להטיף ד"ב א"כ נתקנה ברכה זו להטיף דם ברית על הוודאי, א"כ למאן דס"ל דמברכים על ספק מצוה גם בנולד מהול מברכים להטיף כיון שכבר תקנו ברכה בנוסח זו, אבל למאן דס"ל דבגר כה"ג אין צריך להטיף דם ברית, ליכא אופן לברך ברכה להטיף דם ברית, רק בנולד מהול, שהוא ספק, משום ספק לא תקנו ברכה חדשה, והנה הרמב"ם מצריך להטיף ד"ב בגר שמל כבר בגיותו, וכ' הרמב"ם דמספקא הלכה כמאן, אי כמ"ד דצריך להטיף ממנו דם ברית או לא ולחומרא נקטינן להטיף מספק אבל לא לברך, ולפי הצד דא"צ להטיף בגר לא תקנו ברכה זו להטיף כלל דמשום נולד מהול שהוא ספק לא תקנו וכ"ע מודים בזה, והא"ש