כתב סופר יורה דעה יז

להקל הגם דשוחט מכחיש דיש לתלות בטרד' השחיט' לא השגיח כנ"ל, אבל כשמעיד' על הפירכוס לאחר גמר השחיטה וסילק ידיו של השוחט י"ל בכה"ג ל"א לא רמי' עליו, אבל נגד זה איכא כאן הכחשה גמורה דשוחט ועדיין צריך עיון בכ"ז למעשה

מה שכ' מע"כ ני' אפילו רוב מסוכנ' מתי' מ"מ א"ש דע"א נאמן לברר שזה מן המיעוט כמ"ש הפ"י קדושין ס"ג וציין על מ"ש בית אפרים הלכות טריפות סימן ל"ט ביישוב קושי' הפמ"ג סימן ל"ט אות י"ד לאפס הפנאי לא עיינתי בספר בית אפרים ולדעתי אינו מן המדומה למ"ש פ"י, וכן הוא בראשונים ביבמות דע"א נאמן לברר מיעוט שנתערב ברוב איסורי' שזהו מיעוט המותר דגם לנו אין הספק רק מחמת חסרון ידיעה דלא ניכר לנו המיעוט מן הרוב ועד המעיד המכיר המיעוט הכשר אינו מעיד נגד הרוב אלא שמכיר מה שא"א מכירי', אבל אם ע"א מעיד דבר זה ממיעוט דעלמ' הוא כגון בהמה זו טריפה בא' מן הטריפ' וכיוצא בו הוא מעיד נגד הרוב דמה"ת כל דפריש מרוב' פריש והוא אומר דממיעוט פריש, ולשיטו' דאין ע"א נאמן נגד חזק' כ"ש נגד הרוב כנ"ל פשוט ובמק"א הארכתי בכלל זה, ועיין בש"ש דמחלק ג"כ בין רוב' דאית' ובין דלית'

ומה שהקש' מהא דסימן ל"ט על הא דסס"י א' עפמ"ש הש"ך סימן קכ"ז בדעת מהרי"ק ק דמשום דר"מ א"ש מומחי' נאמן השוחט אפילו בא בב"א עם האוסרים ודימה מעלתו ני' שוחט מומחה בבדיקת הריאה, האוסר נאמן יותר, דברים אלו אין להם שחר ורחוקי' זה מזה ועיין שנית ויראה ששגה בדמיון

ומ"ש בענין חליצה לא אשיבנה לאשר בלי ספק היה ה המדובר בו במושב בית דין אין ראוי' להשיב ליחיד כמובן, והי' זה שלום כנפשו היפה ונפש אוה"נ טרוד מאוד כותב בחפזון רב דש"ת: הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה יא

שובע שמחות, ורב ברכות, למעלת תלמידי האהוב הרבני המופלג בתורה ויראה, מלא ברכת ה', מורג חרוץ עדני העצני כש"ת מו"ה יונה הירש ני' בשבת תחכמוני במושב ב"י בוויליצקא בגאליציען יע"א

מכתבו קבלתי שבוע זו ושמחתי כי יושב על התורה והעבודה, כן יעזרהו ה' ויגדלהו וירוממהו ויאיר עיניו במאור התורה, והנה נפשו בשאלתי להורות לעם ה' שבמקום מושבו דרך ילכו בה ע"ד המאורע בשוחט העיר ולא הודיעני, אם יש שם רב יושב על כסא הוראה או חוסי' תחת כנפי המורים הסמוך להם אשר ידרשו סמוכים בתורה ממנו וא"כ הוא אין ראוי' להשיב ליחיד במקום שיש רב אשר כל מילי דמתא עלי דידי' רמי', או אפשר מעלת תלמידי שי' השתדל להיות איש לגדור הפרוץ במקום שאין איש והוא רחוק בעיני, לכן אינו רוצה לדון בענינו להלכה ולמעשה, ומ"מ להשיב פניו ריקם לא בעינא ואגיד בקצרה אשר יש אתי בענין אשר הוא בו בעברי על דבריו במרוצה

הנה בש"ע יו"ד סימן י"ח סעיף י"ח פסק להלכה דאין לטבח ליטול שכרו מכשירו' ולא מטריפות, והוא מפירוש משניות לרמב"ם בכורות כ"ט ע"א כאילא ביבנה, וט"ז מביא דבטור בח"מ סימן ש"ו נראה שהיו נוהגים ליטול שכרם מכרכשי' הכשרות לבד ועפ"ז נקבע היום, וכ' ללמד זכות דבדבר מעט ל"ח ובאילא ביבנה דבר גדול הי' והנה אם כי באפשר צדקו דבריו ליישב הא דטור ח"מ וכן הרב הביא דין זה שם שאינו סתירת למש"כ המחבר ביו"ד סימן ח"י והוא מרמב"ם פי' משני' דלא כ' רק שאין נכון שיטול שכר, אבל הטבחים דבר מעוט הם בכ"ז לא הציל מנהג הקהלות שהם נגד תלתא גברא רברבתא ה"ה הג"א פא"ט שתמה על החזני' שנוטלי' הכרכשי' הכשרות לבד, וגם ריב"ש בתשובה סימן ת"ק כ' שנמצא בספרים שלא לתת לשוחטים הכרכשיו' מכשרות, וכן מביא בשם הראב"ד, מבואר דס"ל דגם בדבר מועט כאלו הכרכשו' איכא חשדא, ומנ"ל להקהלו' לעשות נגדם ולא מצינו חולק הגם דמרמב"ם אינו ראיי' דס"ל לאסור בדבר מועט, מ"מ אין ראיי' דס"ל חילוק בין רב למעט חוץ משמעות הטור, דיש לדחוק בו כמ"ש הש"ך דלא בא הטור רק להגיד היכא דנוהגי' כן שיש לו דין כמקבל שכר, מלבד כ"ז חלוקו של ט"ז בין זה להא דאילא ביבנה לא נראה דשכרו של אילא ביבנה ג"כ מועט הי' כמבואר במתני' שם ואיזהו שיעור נעשה מה הוא מרובה או מועט ולעני מועט כמריבה יחשב

והי' נראה לפע"ד לקיים דברי ט"ז במקצתן הכא שנוטל השוחט שכר קצוב בממון מקופ' הקהל וכרכשו' של כשרות טפל לשכרו ואלולי הכרכשו' היו מוסיפין לו לשכר הקצוב, וכן הוא כמדומה לי ע"פ הרוב, בשביל דבר מועט כזה לא נחשד כיון דמקבל שכר על טרחתו ואומנתו בלא"ה ואין זה אלא ריבוי ותוס' שכר אבל כשכל שכרו הם הכרכשו' אפילו יהיה מעט מזער מ"מ הרי הוא עומל וטורח בשביל זה וע"ז יהי' בוודאי המעט כמרובה יחשב ויש לחושדו כנ"ל מסברא ויש לי סמך לזה מש"ס בכורות ל"א ע"א שואל על טהרותיו דאפשר ליה בימי טומאתו, והרי בוודאי איכא הפסד כשישמרם לימי טומאתו או כשימכר' לאוכלם בטומא' ועיין קדושין ס"ו ע"א בצריכותא ואי אשמעני' הא משום דקמפסיד לי' בימי טהרותי' עיי"ש ועצ"ל דלא יחשדוהו כיון דאינו מפסיד העיקר רק מעט משווי' לפי המשוער משו"ה לא יחשדוהו שישקר ואפילו טהרותיו הרבה מאוד מ"מ החילו' שבין שיהיו טהורים ובין שיהיו טמאים לפי הערך הפסד מועט הוא ולא נחשד בשביל כך לשקר ועיין ב"י או"ח סימן תמ"ט לכן נאמר בענין השוחטים אם עיקר השכר טרחתם לאו מן הכרכשו' לא יחשדוהו כי לפי הערך שמפסיד בטריפות נגד הכשרות למעט יחשב כי יבא על עיקר שכרו גם מטריפו' כן נראה לי לומ' וי"ל הא דריב"ש וראב"ד והג"א בשכל שכרם מן הכרכשו' וזה אינו נכון וא"ש הטור והרמ"א בחו"מ סי' ש"ו ג"כ כמובן ועיין

והנה הש"ך טרח למצוא טעם למנהג זה דלא יחשדו שיאכל איסור ודוקא שכר ממון אסור שיחשדוהו שמכשיל אחרים בשביל הנא' שכר ממון וכדומה והניח בצ"ע דבהג"א צווח ותמה על הנוטלים כרכשו' וכן בריב"ש ומביא ג"כ משמי' דראב"ד נראה דל"ל חילוק זה, ובתב"ש כ' תינח בכפרים קטנים שהכרכשו' מועטים ויוכל לאכול כולם בעצמו אבל במקומות גדולים שא"א לו לאכול הכל, וחד כרסא אית ליה, ונ"ל כי הש"ך לא בא אלא ליישב הא דבי רב בח"מ דהעתיק הא דהטור דל"צ לדחוק דקאי במקום שנהגו בו שלא כדין אלא במקום שנוהגין כדין כגון בכפר קטן, שיוכל לאכול הכל, לא יבואו לחושדו, וכ' ומזה נשתרבב המנהג בקצת מקומות שהם גדולים אע"פ שמנהג רע הוא במקומו' שהם גדולים שע"י שינהגו כן בכפרים עפ"י הדין, נשתרבב המנהג כן במקומות שלא שייך סברתו ולא ידעו לחלק בין מקום למקום בין כפר לעיר וכן בהג"א פ' א"ט שתמה על החזני' וכו' היינו בחזני העיר שהכרכשו' מרובים ועפ"ז לא קשה ג"כ מריב"ש וראב"ד דאיירו במקום דל"ש סברת הש"ך וכהנ"ל

והנה כסברת הש"ך כתוב בחי' רמב"ן ריש גיטין ההוא כ' דאין ללמוד מוספרה לה אפי' באתחזי' דנאמנת על עצמה שלא תכשיל את עצמה אבל להעיד רק לאחרים מנ"ל ומפורש יותר כוונתו בחי' רמב"ן יבמות ר"פ האשה, וכ"כ בהג"א ריש חולין בשוחט שאוכל משחיטתו יש להאמין ביותר שלא יאכל האיסור, אבל במעיד על שחיטתו רק לאחרים למה יאומן עיי"ש (עיי' ח"ס יו"ד קמ"ז ד"ה והנה) ונ"ל דזה ג"כ כוונת הכל בו דמביא ב"י יו"ד רסי' א' דנשים שוחטין לעצמם וב"י תמה מ"ש לעצמן או לאחרים ונדחק בכוונתו ולפע"ד כוונתו רצויה דכשאוכלות בעצמן מדקדקין ביותר בבדיקת הסכי' ובכל דיני שחיט' משא"כ לאחרים כנ"ל פשיט

מכל הנ"ל נראה דיותר יש להאמין כשאוכל בעצמו מלהאמין שלא יכשיל אחרים וזה לענין נאמנות, וכן י"ל לענין חשדא דלא יחשדוהו המון כ"כ שיאכל איסור מאשר יחשדוהו שמכשיל אחרים דזה קיל יותר בעיניו, וכסברת הש"ך כ' במהרמ"ל חולין מ"ד ע"ב דמה"ט פירוש משום חשדא שנוטל שכר על הוראתו ולא כ' שיחשדוהו שאוכל איסור דכל כי האי לא יחשדוהו שיאכל איסור ולכן פירש"י שיאמרו שנוטל שכר על הוראתו, ונ"ל דאין מרש"י ראיי' לכל סברת הש"ך די"ל הא דהכריח לרש"י לפרש כן משום דאיירי התם בבי תרי דלא חשידי ומ"מ אמרו ז"ל הרחק מן הכעור והי' רחוק לרש"י דבבי תרי יאמרו הרחק מן הכיעור שלא יאמרו שאוכלים טריפות והכשירו האסור כ"כ בבי תרי בוודאי לא חששו אם לא משום שיאמרו נוטל שכרו על הוראתו, אבל בחד אפשר גם שאוכל האיסור יחשדוהו, ומ"מ קושיא אין כאן על הש"ך מש"ס חולין כמו שהקשה תלמידי שי' דהתם משום חשד ליקח שכר על הוראתו קאי ואפילו בחד יש לומר דלא נחשד שיאכל האסור

אלא דקשה לי מהא דיבמות כ"ה מת לא ישא וכן מהא דמיאנה או חלצה, לולי דב"ד הוא היינו חושדים שמא עיניו נתן בה, אלמא דחשוד שיעשה איסור חמור דא"א כ"כ בעצמו, ויהי' באיסור לעולם עמה וצ"ל או דשאני אכילת איסור כעין שכת' תוס' לענין אפילו בהמתן של צדיקים וכו' דזה דוקא באכילה, או שצ"ל דשמא עיניו נתן בה איכא למיחש יותר דיצרו תקפו ועיי' תוס' חולין מ"ד ע"ב ד"ה וכן ועיין קדושין ס"ג ע"ב, וראיתי בתב"ש שכ' מדהקשה תוס' בבכורות ל"א ובר"ש נגעים מההיא דצורבא מרבנן חזי לנפשי' ולחלוקו של הש"ך לק"מ דשם אוכל הוא בעצמו ממנו ש"מ דס"ל גם כשאוכל בעצמו איכא חשדא: