כתב סופר יורה דעה קסו

שאין לו לחיות משל ישראל וגם א"א לו בצנעה דמשמע בצנעה מותר אפילו יש לו לחיות משל ישראל היינו כיון שאפשר לו לחיות משל ישראל ונוטל (מישראל), ואינו נוטל מן הנכרי רק לרווחא ליכא איסור לקבל מנכרי בצנעה כמ"ש, ובב"ב דשלחו לגבאי צדקה ואם מחלקים לעניי ישראל היינו לכל עניים ובהם הרבה הצריכים כדי חיותם כדי שיוכלו לחיות בדוחק בזה נפיש זכותי' דמקיים נפש מישראל ולכן חלקם לעניי נכרים, כן י"ל לפע"ד ועיין

וזה לי כעשרים שנה ויותר בעובדא שבא לפני פה, יצאתי לדון בדין זה בעיון מעט מזעיר ועכשיו העמקתי ביותר קצת והי' קשה לי מה הרוויח רבא שחלקם לעניים נכרים הא הנותן עשה שלו ששלחם ליד גבאי דעניים כד' לחלק לישראל, ואם הוא מחלק לנכרים מ"מ הנכרי יקבל שכרו על מחשבת לבו הטוב ועל המעשה שעשה לתתם לגבאי לחלק לעניי ישראל ונגמרה מצוותו ומה לו לעשות עוד, ודוחק לומר מ"מ נתמעט זכותו, (כדדרשו חז"ל זרעו לכם לצדקה וקצרו וכו' קצרו לפי חסד שבו וכל כמה דנעשית חסד יותר עם ממונו כך קוצר הנכרי יותר לכן חלקם לעניים נכרים שיתמעט חסדו) וי"ל עפמ"ש רש"י דידוע דמחלקים גם לעניים נכרים ומעיקרא אדעתא דהכי שלחום ונכנסו לספק אולי יחלקו מנדבת לבה רק לעניי נכרים כי יקרה מקרה שיהי' בחלוקה זו נכרי' ויקבלו את שלהם לכן אם מחלק לנכרים אין לנותן זכות כאלו נותן לישראל, כיון שבגבאי תליא מלתא והיא גם היא שלחה אדעתא דהכי, ולפ"ז לק"מ מה שנתקשה בו רש"י מהא דר"י דף ח' ע"א דפדה בו שבוים ישראל כיון דאין פודים שבויי נכרים ואדעתא דישראל דווקא שלחם והוצרך לקבל משום שלום מלכות גם אם יפדה שבויי נכרים או יחלקם לנכרים מ"מ לא נתמעט זכותה עי"כ כי התכוונה לישראל ועשתה כל אשר לה לעשות לכן פדה שבויי ישראל כיון שאין ממעטים בזכותה גם כשיחלק לנכרים, אלא מדכתב רש"י ותוס' דהי' אסור לו לשנות משום דאסור לגנוב דעתו של נכרי, נראה דאי לאו משום גניבת דעת היה צריך לפדות שבויי נכרים או לחלק להם, וע"כ דלא נחתו לחלק כמו שחלקתי וס"ל דאפילו כה"ג צריך לחלק לנכרי אי לאו משום גניבת דעת, וצ"ל למה הלא לא מרוויחים מידי במה שמחלקים לנכרי, ולכן צ"ל גם אם נותן הנותן ע"ד לחלק או לפדות ישראל דווקא כיון שאין הגבאי מתכווין מעיקרא לזכות בשביל עניי ישראל ודעתו מיד לחלק לנכרים וכן עושה נתמעט זכות הנותן (כדאיתא בקידושין דף ל"ט ע"ב בתוספו' ד"ה מחשבה שבעע"ז אין הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה וכיון דגבאי מיד לא זכה בעד עניי ישראל לא נשאר להנכרי רק מחשבתו טובה במעות שנתן ולא מחשב כמעשה ולית ליה זכות כלל) וכן עשה רבא, (ולפ"ז אסור לגבאי לכוון לזכות בשביל ישראל שלא יהא להנכרי זכות ואפשר לומר כיון שברצון הגבאי תליא זכותה ממילא אין לה זכות בכל גוונא) וכן הי' ר"י יוכל לעשות, לולי דיש משום גניבת דעת נכרי, ולפ"ז היכא דגבאי כבר קיבל ע"ד לחלק לישראל דלא ידע דאסור לקבל שוב א"צ לחלק לנכרים כי אין מרוויחים מידי שכבר זכה בשביל עניי ישראל וזכו העניים דגבאי יד עניים הוא, ממילא כיון שאין צריך לחלק לנכרי' אסור לו לשנות ולחלקם לנכרים שגוזל עניי ישראל ואסור לו לשנות כל שכבר זכה לעניים ידועים של העיר כמבואר כנ"ל

ומינה נכרי שנתן לעני ישראל ושוב נודע לו לישראל שיש איסור לקבל מן הנכרי אין לו לתת מתנה שקיבל לנכרי שאין מרוויחים בו כיון שכבר עשה הנכרי שלו ושכרו משלם מה מרויח אם יתן לנכרי, ופשוט מי שנותן צדקה לעניים, והעני נותן אח"כ לנכרי או מאבדו ואינו נהנה בו שזכות ושכר הנותן משלם הוא כמו שהי' העני נהנה ממנו, וכן הדבר הזה, וגם אם העני קיבל תחלה מנכרי כדי לתת לנכרי כי ידע שאסור לקבל רק הי' מוכרח לקבל ממנו, מ"מ כיון שנכרי זה מסר מיד ליד לעני עצמו ועשה מעשה הצדקה שלם הגם דבמוסר או שולח לגבאי כה"ג שמכווין הגבאי מעיקרא לחלק לנכרים, צריך לחלק לנכרים, דווקא גבאי אבל בנותן לעני עצמו לא אתי מחשבת העני שבלבו לבטל מצות צדקה של הנותן לידו ממש וצדקה תחשב לו גם אם יתן לנכרי כנ"ל, (איני מבין ובפרט לפי דרשת חז"ל קצרו לפי חסד שבה, וגם ירמיה התפלל הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים מוכח דעיקר זכות הוא לפי מה שיעשה לאיזה צורך יוציאו מעות צדקה הנ"ל) ועפ"ז הורתי בעובדא שבא לפני ששלחו אלי מכומריהם שאשלח לעניי ישראל שיש לו מעות לחלק ויתן גם להם לעניי ישראל והייתי מוכרח לשלחם שיקבלו, וכיון שהי' מוכרחים לקבל מיד ליד שוב אין מוכרחים לתתם לנכרי גם אם יחשבו מתחלה שלא לזכות במתנה זו

וכעת נ"ל עוד לשיטת רש"י ותוס' כל שיש בו גניבת דעת אסור לשנות ולחלקם לנכרים ולכן פדה ר"י שבוי' ישראל, ורבא חלקם לנכרים משום דיודעים דמפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל וכו' א"כ בנותן לעני ישראל מיד ליד, אם מכוין ישראל המקבל מיד שלא לזכות במתנה לתתם לנכרי', או לאבד' אסור דיש בו גניבת דעת דלא שייך שיודע שמפרנסים עניי נכרים וכו' דזה דווקא בשולח לגבאי לחלק אבל בנותן לעני עצמו לו התכווין ואסור לו לעני ישראל לכיון מעיקרא שלא לזכות בו ולתת לנכרים כדי שלא יהי' לו זכות כנ"ל

והנה המחבר השמיט חילוק זה של רש"י ותוס' משום שכתב בב"י מדסתמו הפוסקים ולא הודיענו חילוק זה ש"מ דלא ס"ל וע"כ דר"י פדה שבוי' נכרים כמ"ש תוס' בתחלה דף ח' ע"א, וצ"ל הגם שיש בוודאי גניבת דעת מ"מ משום שלום מלכות הוצרך לקבל ומותר לו לגנוב דעתו כיון שא"א בלא"ה דלפדות שבויי ישראל אסור משום ביבוש קצירה וחמיר' מאיסור לגנוב דעתו כצ"ל ויש לי להביא ראיי' לשיטה זו דאי כרש"י ותוס' צ"ל משום שלום מלכות מותר לקבל הגם דמוכרח לחלק או לפדות שבוי' ישראל כדעשה ר"י ומוטב שיהי' עושה איסור לקבל צדקה מהם מלגנוב דעתו, ולהחזיר לו איכא משום שלום מלכות דחיישי' משום שלום מלכות כל כך עד שעוברים על איסור זה לקבל צדקה מהם, ונרא' להוכיח נגד זה דכל דא"א לחלק לנכרי אין חוששים משום שלום מלכות ומחזירי' מנא אמינא לה מדלא קיבל ר"א והחזיר לה וקפיד על רבא ומסיק דרבא שפיר עביד שחלחי לנכרים ור"א לא סיימ' קמ' דהכי עביד וקשה למה לא עביד ר"נ הכי משום שלום מלכות לחלק לעניים נכרים וצ"ע, ולא מצאתי מקום יישוב לזה עד שמצאתי ראיתי במהרש"א ח"א שנתקשה בזה, וכ' דצ"ל דלא הי' במקום ר"א עניים נכרים כדי לחלק להם, ולפ"ז מוכח היכא דא"א לחלק לנכרים מותר להחזיר ולא חיישינן משום שלום מלכות, וא"כ קשיא ר"י דלא הי' אפשר לו לפדות שבויי נכרים הי' לו להחזי' כדעבד ר"א, (ודוחק לחלק להחזירם אח"כ איכא קפידא והורדת כבוד המלכות משלא לקבל מיד ור"י הי' סבור דיהי' לו שבויי נכרים לפדותם ולא מצא וחשש להחזירם ופדה שבויי ישראל) ועכצ"ל דר"י באמת פדה שבויי נכרים ולא חש משום גניבת דעת משום שלום מלכות אבל אם לא הי' לו שבוי' נכרים הי' מחזיר כמו ר"א, ולשי' רש"י ותוס' דפדה ישראלים משום דאסור לשנות ולגנוב דעתו קשה הי' לו להחזיר מקודם שנעשה איסור זה דאסור לקבל מנכרי כמו ר"א וצ"ע, ולשיטת רש"י ותוס' אפשר לומר דר"א ג"כ הי' מקבל משום שלום מלכות, (וכן מוכח בגמרא דמקשה ור"א משום שלום מלכות ומתרץ דמיבעיא ליה למפלגינהו לנכרים ולא קאמר דסבירא ליה דאסור לקבל משום שלום מלכות מוכח דלא פליגי בזה) אלא דידע אם לא יקבל היא תשלח לרבא והוא יקבל ויחלק לנכרים, וכיון שסוף כ"ס יקבל גבאי אחד ליכא קפידא במה שהוא לא קבל, ואפשר הוא משום טרדא ואפיסת הפנאי לא קבל, וכששמע דרבא קבל וחלקם ולא סיימ' קמי' דלנכרים חילק איקפד עליו כן י"ל בדוחק

ויש לי ראיי' מהימנא לשיטת רש"י ותוס' דאי נימא דפדה שבויי נכרים ושנה מדעת המשלח, למאי טרח ר"י ועיין בה מאי מצוה רבה כיון דסוף כ"ס לא עשה כדעת המשלח לפדות שבויי ישראל וע"כ לו לשנות ולגנוב דעתו מה לי אם יחלק לעניים נכרים או יפדה אותם בו, וגם מה שבחר לפדות שבוי' דפ"ש מצוה רבה הוא זה לדידן דמקרא ילפינן (ופירשו המפרשים דהיינו אחר מתן תורה משום ביטול תורה ומצוות) ולגבי דידהו אפשר לאו מצוה רבה הוא, והיא ששלחה ליעבד מצוה רבה היינו מה דלגבי דידן מצוה רבה הוא וגבי דידן מצוה רבה לפדות שבויי ישראל ולא שבויי נכרים, וכיון שע"כ לא עשה מצוה רבה כרצונה למה טרח ועיין מה מצוה רבה וע"כ דפדה שבויי ישראל ולכן עיין בה

והנה הב"י מוכיח מדסתמו הפוסקים ולא פרשו דר"י פדה שבויי ישראל ש"מ דלא ס"ל לחלק, והב"ח כ' דלא נניח פשיטותו של רש"י ותוס' שמפורש כתבו להתיר משום סתימת הפוסקי' ואפשר מדלא מפרש ש"ס הא דר"י בשל ישראל גם הם לא פרשוהו, ולפענ"ד י"ל דסתם הרי"ף ולא כתב דר"י של ישראל פדה משום דמוכח מתוכו מדר"י עצמו דיתיב ועיין מאי מצוה רבה וכתבנו בסמוך מדעיין בה ש"מ שרצה לעשות כמו שצותה לו ש"מ דשבויי ישראל פדה, והרי"ף מעתיק עובדא דר"י כצורתה גם הא דיתיב ועיין בה ממילא נשמע חידוש דין זה דשל ישראל פדה, ועוד נ"ל עפמ"ש הב"ח דאסור לפדות שבויי נכרים דמורידין ולא מעלי' ול"ד להא דמפרנסים עניי נכרים משום איבה ושלום וזה לא שייך בפדיון שבוי' א"כ מוכח דר"י ע"כ שבוי' ישראל פדה, וא"צ הרי"ף לפרש דממילא נשמע, ויש הוכחה דס"ל לרי"ף דר"י שבויי ישראל פדה דאי של נכרים למאי הביא הרי"ף הך עובדא דר"י דליכא חידוש דין מעובדא זו, דאי להודיענו דפדיון שבוי' מצוה רבה הוא, לא הו"ל להביא רק הא דאמר אביי דפדיון שבוי' מצוה רבה הוא, מה לו להעתיק עובדא דר"י כצורתה, ואין לומר דקמ"ל אפילו היכא דאיכא משום גניבת דעת משנים ומחלקים או פודים נכרים דווקא, הא לא מפורש בעובדא דר"י מי פדה, וע"כ דס"ל לרי"ף דשבויי ישראל פדה וסמך דנדע זה משום דיתיב ועיין בה או משום דאסור לפדות שבוי' נכרים וקמ"ל הרי"ף טובא בהעתקתו כל דברי ר"י דהיכא דאיכא משום גניבת דעת מותר לתת לישראל כנ"ל ועיין: