כתב סופר יורה דעה קסה

ולמען ציון לא נחשה ולא נשקוט מלפקח על ענינם כי אני הגבר ראה עני עמי עם ד' אלה היושבים על התורה והעבודה במקום קדוש מקדשים עצמם לומדים תורה לשמה מתוך הלחץ והדחק, בלתי אל המתנדבים בעם ד' עיניהם, ועתה הרחיב ד' לנו ורשות נתנה מאת המלך החסיד ושריו יר"ה לשלוח להם איש איש כברכתו אשר בירך ד' אותו, מצוה רבה להשגיח עליהם בכל מה דאפשר ולהחיות נפשות רבות, והי' מעשה הצדקה שלום ונזכה לראות בבנין ציון וירושלים, הכ"ד טרוד מאוד בחפזון רב דורש שלומו ידידו מוקירו פה פ"ב יום ג' טוב טבת תרי"ב לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל

תשובה קיד

אלי' זכור לטוב לפני ד' ה"ה תלמידי חביבי כבני הרבני האברך מופלג בתורה ויראה טהורה מורג חרוץ בע"פ מלא ברכת ד' כש"ת מו"ה אלי' הערצפעלד מילדי קהילתינו יושב בשבת תחכמוני בק"ק שאמלוי יע"א

מע"י אצבעותיך הנעימים קבלתי ולשמחת לבבי ראיתי מתוכה כי שלום ושלוה וכל טוב אתך אין טוב אלא תורה כי היא חיינו וכו' ויהי' בית מכירך חותנך הנגיד היקר ברוך ממקור הברכות שובע שמחות נצח

והנה ידעת מאז יצקת מים על ידינו כי עצומות טרדותי מכל צד, ועכשיו ביותר ע"י המתחדשים אשר מקרוב באו, ד' יתקנינו בעצה טובה מלפניו להסיר מכשול למען שמו ותורתו ויחזקינו וישמחנו בישועתו קרובה לבוא, ובכל זאת לקחתי מעט פנאי היום כאור בוקר לשום עיון על שאלתך בענין קבלת צדקה מן שר נכרי, אשר לא מבני ישראל הוא והנני להציע לפניך מה אתי בדין זה בעיון מעט מזעיר ומתוך דברינו תלמוד לדון בנדון אשר לפניך הנוגע לך לצאת ידי שמים להשקיט רגשת לבך

הנה מקור דין יוצא מש"ס פ"ק דב"ב יו"ד ע"ב דר"א לא רצה לקבל ואיקפד על רבא דקיבל משום דכתיב ביבוש קצירה וכו' וצריך להבין הא מייתי ש"ס קודם לזה כמה תנאים דדרשו חסד לאומים חטאת חסד שעושים חטאת הוא להם ונצטערתי בזה ולא מצאתי יישוב עד שראיתי בדרישה יו"ד סי' רנ"ד שהרגיש בזה וכ' דצ"ל מ"מ זכות יש להם אלא דנגד צדקה של ישראל מחשב שלהם חטאת, ודוחק, ואפשר י"ל ע"פ הרוב אינם עושים אלא להתיהר אז חטאת יש להם, אבל בוודאי יש ויש שאין עושים להתיהר רק למצוה משום דכתיבא מצות צדקה באורייתא או אפשר גם אם נותן מרחמנות לצדקה יחשב להם, ועיין רמב"ם הלכו' מלכים פ"ח ה' י"א, לכן אסור לקבל אולי נותן זה מכוון למצוה ועדיין לא נתיישב היטיב ומוכח עוד שם דאפילו כשנותן לנכרי יש לו זכות קצת דאל"ה למה הוצרך לומר דרבא משום שלום מלכות קבלם כיון שרבא חלקם לנכרים גם בלא שלום מלכות שרי, ומשום אסור לתת מתנה לנכרי הלא מפרנסי' עניי נכרים עם עניי ישראל משום דרכי שלום (והי' יכול רבא לתת לעניי נכרים בשעה שפרנס עניי ישראל) ע"כ דגם כשמחלקים לנכרים יש לו שכר וזכות קצת, אלא כמשחלקים לישראל יש לו זכות טפי, ולכן חלקם לנכרי, (ועדיין אינני מבין הא לא ע"י רבא הי' לו זכות זה דאי גם לא ה' רבא מקבל ממנו הי' הוא בעצמו מחלק לעניי נכרים והיתה לו ג"כ זכות זה ואם דווקא ע"י רבא נתן לחלק כדי להתיהר בעיני רבא א"כ כיון דעשה לההיתר אין לו אפילו קצת זכות בפרט אם הוא הי' מחלקם לעניי ישראל כאשר שלח באמת לרבא לחלק לע"י אם כן רבא שחלק לעניי נכרים היה מגרע זכותו אם כן ובמה עשה שלא כהוגן) ועיין רמב"ם הלכות מלכים פ"י הלכה יו"ד דכתב עכו"ם שנתן צדקה מקבלים ממנו ונותנים אותה לעניי נכרים ועיין כ"מ שתמה עליו דנראה אפילו בלא שלום מלכות מותר לקבל לחלקם לנכרים והוא נגד ש"ס בבבא בתרא ואפשר י"ל דרמב"ם ס"ל הא דאמר תחלה מפני שלום מלכות עד דלא אסיק דחלקם לנכרים מתרץ משום שלום מלכות הוצרך לקבל ולחלק, והקשה ור"א לית לי' משום שלום מלכות ומתר' דהי' לי' לחלק לנכרים דבזה ליכא איסור ורבא נמי כן עשה ור"א לא סיימו' קמי', ובאמת לחלק לנכרים גם היכא דליכא משום שלום מלכות מותר, ואתי שפיר נמי דלא מפרש טעמא דר"י משום שלום מלכות דר"י נכרים פדה כמ"ש תחלה בתוס' דף ח' ע"א בד"ה יתיב והב"י סס"י רנ"ד כ' מסתימת הפסוקים דלא ס"ל כרש"י ותוס' וא"ש, אלא הא הרמב"ם בעצמו כתב בהלכות מתנות עניים פ"ח הלכה ט' דווקא מלך או שר ששלחו מקבלים מהם ומחלקים לעניים, ועכצ"ל דס"ל להרמב"ם גם למסקנא דווקא משום שלום מלכות קבל רבא, ואל"ה לא קיבל אפילו לחלק לנכרים וצ"ל דגם לנכרים יש לו זכות או כיון דיש גם בזה גניבת דעת קצת, כמו שהרגיש הט"ז סימן רנ"ד סעק"ב דהא שלחם לחלקם גם לישראל וכ' דשב וא"ת הוא היינו שאין בזה גניבת דעת כ"כ כמו במעשה, ולכן אי לא הי' מוכרח משום שלום מלכות לא הי' מקבל לחלק לנכרי, וצ"ל דרמב"ם בהלכות מלכים סמך על מ"ש בהלכות מתנות עניי כ"כ הלח"מ ומל"מ שם ועיין

והנה הדרישה הקשה מש"ס סנהדרין פרק זה בורר דף כ"ו ע"ב מוכח דבצנעה ליכא איסור לקבל מנכרי רק בפרהסי' משום דמבזה נפשי' ובתחלה היה נ"ל די"ל דהא דר"נ באופן דליכא איסור לקבל עפמ"ש הרמב"ם פרק יוד מהלכות מלכים ב"נ דמקיים ז' מצות או לכהפ"ח שאינו עע"ז מקבלים ממנו צדקה ומחלקים לעניי ישראל הואיל והוא ניזן מישראל ומצוה להחיותו, ונ"ל מ"מ מאן דמקבל מתנות בפהרסי' ומבזה נפשו פסול לעדות ואיסורא איכא לבזות עצמו לפני ב"נ כי האי, והא דכתב הרמב"ם מקבלים ממנו היינו בצנעה, או באופן ששולח לגבאי ישראל לחלק דליכא ביזוי וכדומה והא"ש ש"ס סנהדרין דקאמר אוכלי דבר אחר וכו' ה"מ בפהרסיא כה"ג דליכא איסור בצנעה רק בפהרסיא משום דמבזה נפשו כולי האי ויש חילול השם בדבר כמ"ש ש"ך רס"י רנ"ד ויש מזה סיוע לרמב"ם הלכו' מלכים ואפשר מהתם נפקא לי'

אלא דרמב"ם בעצמו בהלכו' עדות פי"א הלכה ה' כתב וז"ל ומכלל אלו האוכלים צדקה של עכו"ם בפהרסיא וכו' והא כתב מפורש עכו"ם והיינו עע"ז שכ' בהלכו' מתנות עניים שיש איסור לקבל ממנו, ובהלכות מלכים כתב היכא דצריך לקבל מחלקים לנכרים והדרא קושית הדרישה על מ"ש הרמב"ם בה' עדות הא יש איסור לקבל מעכו"ם אפילו בצנעה, אלא דמש"ס סנהדרין משמע דווקא בפהרסיא פסול לעדות ולא בצנעה בלא"ה לק"מ, לפוסלו לעדות דווקא בפהרסיא משום דמבזה נפשו בפהרסיא חשוד ג"כ שיעיד שקר להנאתו כל דאפשר לו לקבל בצנעה ומקבל בפהרסיא כדאיתא בגמרא שם ועיין נמק"י בבא בתרא שכ' כיון שמשום צער מועט להמתין עד שילכו הרואים מבזה נפשו כן יש לחוש שיעיד שקר להנאתו, וכ"ז לעדות בעי בפהרסיא אבל איסורא איכא אפילו בצנעה ומשום איסור כזה לא נפסל לעדות והוא פשוט, וראיתי שכ"כ מעלת תלמידי שיחי' והטבת לראות, אלא לכאורה קשה על הרי"ף דהעתיק הא דר"נ בסנהדרין בב"ב יו"ד ואין שם מקומו לענין פסול עדות, ונראה דהודיענו דאסור לקבל מנכרי בפהרסיא וקשה הא איסור איכא אפילו בצנעה, וכן יותר קשה על הרמב"ם הלכות מתנות עניים דכתב דאסור לקבל צדקה מעכו"ם בפהרסיא הא גם בצנעה אסור וגם בזה יש לתרץ דהך דינא קאי בשאין ישראל יכולים להחיותו ומוכרח ליטול מנכרים אלא אם אפשר לו ליטול בצנעה ומשום צער מועט להמתין עד שילכו הרואים נוטל בפהרסיא זה אסור ונפסל לעדות חוץ כשאי אפשר לו באופן אחר, וכן מוכח דאין ישראל יכולים להחיותו דהא אמר וה"מ דאפשר לו בצנעה אבל בא"א מותר דחיותא הוא מדקאמר "חיותא" ש"מ שא"א לישראל לפרנסו וא"ש

אלא אי קשיא כד דייק' בסידור דברי הרמב"ם הלכות מתנות עניים שכ' וז"ל אסור לקבל מעכו"ם בפהרסיא ואם אינו יוכל לחיות בצדקה של ישראל וא"א לקבל בצנעה וכו' והתנה שא"א לו לחיות מישראל בסיפא ש"מ דמ"ש תחלה דאסור לקבל מעכו"ם בפהרסיא אבל בצנעה שרי אפילו אפשר לחיות בצדקה של ישראל, אלא לקבל מנכרי בפהרסיא היכא שאינו יוכל ליטלה מן העכו"ם בצנעה התנה תנאי שאינו יוכל לחיות בצדקה של ישראל, ולזה קשה הא כל שאפשר לו לחיות בצדקה של ישראל גם בצנעה אסור לקבל מנכרי והטור וש"ע כתב כלשון הרמב"ם וקשה כהנ"ל וצ"ע

ובט"ז שם כתב לאמור דהא דר"נ וטוש"ע דנותן מצד רחמנותו לכל הפושט ידו ואינו מקפיד בין נכרי לישראל ליכא זכות כ"כ והא בגמרא בבא בתרא דשולח לחלק לישראל דעיקר כוונתו לחלק לישראל אסור, ויפה הוספת תוספת מרובה על חלוקו של הט"ז כשבא העני בביתו נותן לו מפני הבושה או כדי להסיר צער מלבו, אבל בשולח לגבאי לחלק שאין הצער לפניו, מכוון למצוה ויש זכות יותר, ולדידי נראה כעין מ"ש הט"ז היכא דאין הנותן מכיר שהוא ישראל בשעה שנותן לו רק שאינו מקפיד וכל הפושט ידו נותן לו ואינו מכוין בשעת נתינה לישראל כי אינה מכירו שהוא ישראל כה"ג מותר בצנעה ובפהרסיא אסור דמבזה נפשי' דרואים מכירים אותו או אפי' אין מכירים בו, מ"מ הענין בעצמו ליטול מנכרי שחרפתם מרובה ואפשר לו ליטול בצנעה חשוד לעדות ואסור לבזות נפשו כולי האי בפני נכרים, אבל בצנעה ליכא חרפה ובזיון כ"כ ואיסור ליכא דהא אין הנותן מכוין לישראל, משא"כ בב"ב דמכוין לתת לישראל אם נותנים ומחלקים לישראל נפיש זכותי' ואסור, כן י"ל כעין תי' הט"ז ונראים דברינו מדבריו

וכיון שע"כ מוכרחים אנו לעשות פשר דבר בענין זה ולחלק יצאנו י"ל עוד היכא דנתפרנס מן צדקו' ישראל שיוכל לחיות בו בלחם צר ונוטל מן הנכרי כדי לחיות בריוח יותר, צדקה כזו שנותן הנכרי לא נפיש זכותי' כ"כ ומותר לטלנה בצנעה אבל בפהרסיא אסור חוץ כשאין לו כדי חיותו מצדקת ישראל וא"א לו מן הנכרי בצנעה אז מותר מנכרי אפילו בפהרסיא, והא"ש מ"ש הרמב"ם וטוש"ע שהתנו