כתב סופר יורה דעה קסד

היודע ספר ללמוד עם חבירו בחנם וילפינן מראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני מה אני בחנם אף אתם בחנם יעיי"ש, אבל באופן נידון דידן החולה הרוצה שיהי' לו זכות תורה ומצוה ושוכר לומדים שילמדו עבורו וזכות לימוד זה נותנים לו או במתנה או בשכר כמו יששכר וזבולון המבואר ביו"ד סי' רמ"ו סע"א בהג"ה ואין צריך הלומד ליתן לו בחנם זכות ושכר למודו שלמד אם כן ממילא פ"ח ממש כדברי הרב מה"ו צבי הרש ני' לכאורה

אבל נ"ל כי נכון את אשר דיבר הרב מה"ו עקיבא ני' כי זה אינו פרעון בצדקה רק לומדים בטובת הנאה (דהיינו שיותן להם מעות צדקה) ונכון הוא כי מה איכפת להו לאלו שלמדו איזה מעות נותן להם עכ"פ הם יקבלו המעות וכדי שיותן להם ולא לאחרים לומדים פרק משניות או הלכה ויפה עשה, אלא דיש חלוקי דינים בזה, כי באמת סברא הלז כבר כתובה בט"ז יו"ד ס' רמ"ט ס"ק א' לקנות מצות בבהכ"נ ממעות מעשר מותר כיון דט"ה ממעשר לבעלים אלא דמחלק שם אם היה דעתו מיד בעת קניית המצוות שיהי' ממעות מעשר, אבל כשלא היה בדעתו כן ושוב נמלך הוי כפ"ח ממעות מעשר יעיי"ש, וכן נימא אם היה דעתו מיד ממעות שמפריש לפרוע ללומדים יוכל לפרוע להם משא"כ כשאח"כ נמלך ולדעתי מסתמא חישב כן מיד דכן הנהוג שעושים פ"נ ושוב נותנים המעות ללומדים או במקומינו להמתפללים ואומרים תהלים עבור החולים, וסתמא כפירושו, והרי לא היה להרב מהו' עקיבא ני' רשות לחלק עוד מעות חוץ ממ' זהובים וממה יפרע עבור הלימוד ומסתמא ליתן להם מעות זה נתכוון, באופן שגם אם כבר יצא מלבו מחשבתו בעת ההיא ויעיין תוס' שבועות ר"פ שבועות שתים ד"ה לישנא דאתקיל לי' מ"מ יצא חובתו וכדין עשה

ובאמת צל"ע דינא של הט"ז, דע"כ קאי באופן שמעות אלו הנגבים מקוני המצוות לקופה מתחלקת לעניים שבעיר, וכ"כ בכנה"ג דאל"כ מפסיד (ממעשרו) חלק העניים וגוזל אותם, וא"כ עדיין איכא פסידא אולי היה האחר נותן כמו הוא (אפילו פחות ממנו רק שהי' משלם דבר מה בעד מצות) עבור המצות וכמה פעמים כן הוא שהי' רצון אחר ליתן (גם כן בעדם) ורק כמו זה ולא יותר והיו העניים מרוויחים כי היו נוטלים מקופה של צדקה והוא הי' צריך לחלק מעשרו לעניים למי שירצה, והי' קשה לי הדבר, ובינותי בספרים ומצאתי ראיתי בספר אלי' רבה סי' קנ"ו סק"ב בשם של"ה דווקא במה שמוסיף על חברו יוכל ליתן ממעות מעשר, אבל מה שגם חברו רוצה ליתן לא יתן מהמעשר, וסיים אלי' רבה ויש לדחות, ועיינתי בשל"ה בסוף עמוד הצדקה כתב באמת בקיצור, וכוונתו כמ"ש והנכון אתו, וצריך הקונה מצות במעות מעשר להזהר בכל הנ"ל ורבים נכשלים בזה

ויעיין במג"א ס' תרצ"ד בשם של"ה והוא מתשובת מהרי"ל, דממעות מעשר לא יתן מתנות לאביונים, ועיינתי בפנים בתשובה וז"ל השואל כיון דהמעשר בלא"ה שלהם לא יצא דנותן להם משלהם או דלמא עיקר תקנה כדי לשמחן ויוצא במתנות לאביונים ג"כ כי אביונים אינם מקפידים אם נותן להם ממעשר, וט"ה של בעלים הוא ושמחה הוא לאביון שנותן לו ולא לאחר, והשיב מהרי"ל כיון דתקנתא דרבנן הוא הוי דבר שבחובה ואינו בא אלא מן החולין וט"ה ליש סוברים אינו ממון וגם אם ממון מ"מ דבר שבחובה הוא ועיין בו, ולפענ"ד יש לפקפק לפי הנראה היה כוונת השואל דאין חיוב מתנות לאביונים שיתן מממונו ויחסר מכיסו, רק לשמוח ביום פורים נפשות אביונים במתנות וכיון ששמחה הוא לאביון כשיתן לו מה לי אם מעות מעשר הוא עכ"פ כבר יצא הנותן המצוה שעליו ואין זה דומה לכל דבר שבחובה דאינו באה אלא מן החולין כיון שהחיוב עליו להביא שתים משא"כ כאן קיים המצוה לשמח האביונים במה שנותן לו ומשמחו ביום השמחה, והבן

אבל מה שלבי מהסס בדבר זה, שאין זכות הצדקה גדולה כ"כ יען אין בזה נדבת לב כל כי האי דהא אי לא הפריש מעות לצדקה אם היה רוצה בזכות התורה היה צריך לשלם מדמיו, הגם כי קיים נדרו ולא הוי כפורע חובו, וכאשר כתבתי ואשרתי וקיימתי סברת הרב מהו' עקיבא ני' כי לומדים עבור ט"ה, אבל ליכא נדבת לב וכמעט מרוויח (שיש לו תחת מעותיו זכות התורה) כמו שהוציא מממונו וזכות גדול יותר לנותן ומחלק אם אין לו בו שום דבר עבורו רק שכר צדקה, ובנדון דידן החולה לא צוה רק לחלק בסתם ולא אמר ללמוד ולחלק א"כ כבר היה לבו שלם עם ד' וזכות הצדקה יגן בעדו, אבל תא חזי מאי עמא דבר, (וצ"ל כיון שנותן בשעת חליו כדי שיחי' אם כן רוצה חיים בעד ממונו ה"ה שיחי' בזכות תורה חלף ממונו ובין בזה בין בזה הוא צדיק גמור) ומעשים בכל יום כי העושים פ"נ שוב מחלקים למתפללים ואומרים תהלים כנהוג פה

הנלפע"ד כתבתי בעיון מעט וסמכתי כי מע"כ ני' ומעלת האחים הרבנים המופלגים ני', יתנו עיניהם על דברי, והיה זה שלום כנפשו ונפש אוה"נ מקוה לבשרו בבשורות טובות פה פ"ב יום ד' פ' יתרו תר"א לפ"ק

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קיג

החיים ושלום לכבוד הרב המופלג חריף ובקי המאוה"ג בעל פיפיות כש"ת מו"ה חיים נתן דעמבציר ני' יושב בשבת תחכמוני בק"ק קראקא יע"א

שבוע זו בא לידי מגלה עפה מע"י אצבעותיו דפר"מ ני' עם מודעה רבה מהגאון מבריסק דליטא והמסכימים עמו מוסדי הדור קדושי עליון נ"ע זצ"ל ע"ד הנודר לנשמת ר"מ בעל הנס גזרו אומר אחת דתו שלא ישתנה לשום צדקה רק לתושבי ארץ הצבי, ולא דבר חדש הוא כי גזרה ישנה היא שגזרו גאוני קדמאי רבותינו נוחי נפש אשר כל בית ישראל נשען עליהם הב"י ומהר"ם אלשיך זצ"ל, וגאוני בתראי לא באו אלא לעורר הישנות, ועכשיו קם ונתעודד פר"מ ני' להביא בדפוס כל זה, ומקבץ לנקבצים חתומים מגדולי זמנינו השם יחיים להיות מסכימים על כל הנעשה, ודרשני פר"מ ני' להיות מן המנוים לבוא על החתום, תמה אני מאוד אם דברי רבותינו הקדושים צריכים חיזוק, ומי יבוא אחרי מלכי רבנן את אשר כבר עשהו ומי יפצה פה ולשון נגד אסורם, ומי יעמוד להתיר מה שאסרו, ואין צורך רק להדפיס ולחלק ביעקוב ולהפיץ בישראל למען ישמעו וידעו תקנת קדמונינו זצ"ל וכה יהי' וכה יקום

והנה פר"מ ני' שלח אלי מכתבי גאוני זמנינו, ולא הניח לי זמן לשום עין על דבריהם כי דחק מאוד השעה להשיב מהר בלי עיכוב כלל, ולכן לא באתי על העין רק עברתי במרוצה בין בתרי דבריהם, והנ"ל לפום רהיטא בנודר מפורש להדליק נר ושמן לר"מ בע"נ מסתברא כי גם על זה עמדו וגזרו הקדמונים ז"ל כי אי לא הא לא קיימא הא, כי מהנראה שראו שרבים המתאוים לזכות לנדור לתועלת נשמת ר"מ בע"נ והי' להם בזה אמונת אומן, וכיון שהיה התחלת תיקון ענין זה להספקת תושבי ארץ הקדושה, וראו בדורם שהיו רבים נודרים לר"מ בע"נ אבל לא נתנו לעניי א"י מצאו הכרח לגזור ולאסור איסור שלא יותן רק לעניי' א"י, ואם רק על הנודר סתם (ולא פירש בנדרו לאיזה דבר ואיזה ענין מצוה יעשה במעותיו) אסרו עדיין כל הרוצה לזכות בזה יפרש נדרו שנודר לנשמתו רמב"ן כדי להדליק נר ושמן או לתת לקרוביו ומכיריו העניים ומה הועילו חכמים בתקנתם ולכן מסתבר שגם במפרש נדרו (באחד משני אופנים) אסרו, או שאסרו שלא להדליק נר ושמן וכדומה לר"מ בע"נ, או שאסרו על הגבאים ושמשים דבהכ"נ לקבל עבור ר"מ בע"נ (בעד שאר דבר מצוה) רק עבור עניי א"י, והנה אם הטילו האיסור על הנותנים א"כ הנודר לנשמת ר"מ בע"נ להדליק נר וכדומה מי שנודר כך הוא כנודר לעשות איסור אשר משפטו חרוץ בש"ע יו"ד סי' רט"ו ותליא בשיטות הרמב"ן ורמב"ם אי צריך התרה או לא, וגם לפי שיטת הרשב"א שבסוף הסי' שם א"צ התרה דהא נדרו לעבור בקום ועשה עיי"ש, והנה כיון שעל כרחך אי אפשר לו לקיים מה שנדר להדליק לנשמת ר"מ בע"נ (וכדומה) א"כ י"ל שאין צריך התרה כלל או בע"כ שיתיר לו נדרו ואז גם לבהכ"נ שנדר לא יהי' וגם לא לעניי א"י דמה להם ולו שלא נדר רק להדליק נר לבהכ"נ לזכות נשמת ר"מ בע"נ ועיקר נדרו הוא הדלקת הנרות ויהי' לזכות נשמתו וכיון שא"א לו לקיים נדרו באופן שנדר או ע"י התרה או בלא התרה עכ"פ לעניי א"י לא נדר כלום ולצד השני שכך אסרו על הגבאים שלא לקבל אפילו ממי שנודר בפירוש נ"ל לפום רהיטא דא"צ התרה כיון שאין מקבלים ממנו מה לו לעשות ואנוס הוא והוי כנודר לחבירו והוא אינו רוצה לקבל (אך אם יודע כבר בשעת הנדר שאסור לקבל ממנו יש לדמותו לנדר שוא דאיכא איסורו להוציא מפיו כדאיתא בפי' הרא"ש נדרים דף ד' ע"ב בד"ה מי שבקיה ליה) ועיין ב"י וש"ע סי' רל"ו, ולא דמי להא דכתב המרדכי ומובא בב"י וש"ע או"ח סי' קנ"ג במ' שנודר מקום לבנות ביהכ"נ עליו והכומרים מעכבים שאינו יכול לחזור בו שאני התם שיש תקוה אולי בימים הבאים יתרצו הכומרים כמ"ש המרדכי בפירוש זה טעמו ועיין טו"ז שם, אבל בנידון זה שהאיסור לעולם קיים שלא לקבל ממנו אנוס הוא ואין לו עליו עבירה כנ"ל, והרווחנו טובא שכל מי שרוצה להיות לו זכות מר"מ בע"נ ע"כ צריך לנדור לעניי א"י ויש לעיין מה הוא העיקר הנדר אם מנדר לר"מ בע"נ וממעותיו מדליק נירות או מנדר להדליק וזכות הדלקה זו יהיה לנשמת רמב"ן ולדעתי עיקר הנדר הדלקת הנרות, ויהי' (זכות) לנשמת ר"מ ב"ע טפל לו שיהיה זכות צדקה זו לו, ודלא כמו שנראה מדברי הגאון המפורסם מהר"ש קלוגר, והגאון מהר"ם, ויש לי אריכות דברים ולהיות כי פר"מ ני' דחק השעה מאוד ולכן אקצר: