כתב סופר יורה דעה קסג

והנה כבר כתבנו כי מסתבר יותר טעמא דהמרדכי דא"ש טפי הא דקודם שבא ליד גבאי שרי וכן מובן טפי הא דהלו' ר"י משום טובת העניים ואי דאסור משום חשש שירד מנכסיו ויפסידו הכל רחוק שיהי' ניחא להו לעניים משום דמעשה ומקבץ בעדם יותר ע"י הלואה, ולמרדכי א"ש טפי דליכא רק משום עיכובא שיצטרכו לשעה כה"ג ניחא להו שיעכבו לשעה כדי לקבל שכר המתנה בריווח יותר, וכ"נ דפסקינן לכולה מלתא דמרדכי בסי' רנ"ז וכן בסי' רנ"ט כ' רמ"א שאין משתכרין בשל עניים משום שמא יבואו עניים ולא יהי' להם ולא משום חשש פסידא, ואם במשא ומתן דשכיח לא חיישינן דיפסידו, כ"ש דל"ח שירד זה מנכסיו עד שלא יהי' לו לפרוע מה שלוה, לכן נלפע"ד מי שיש צדקה תחת ידו היכא דאין לחוש שמא יבוא עני ויצטרכו לשעה ע"ד שכתבנו בסמוך יכול להלוות לאנשים בטוחים נאמנים, ואם מלוה על המשכון עז"ז, ג"כ יוצאים כלהשיטות מה טוב

ונבוא לשאלתך, הנה שראית מרב האי דמקבץ לנקבציו מגבאים דבכל אתר ואתר ששולחים לידו, ומלוה לאחרים בטוחים ועל אחריותו, בל"ס טעמו ונמוקו כיון שזמן השילוח תליא באומדנא דילי' ודעתו ורצונו לשלוח אחר איזה חדשים כשיראה ויבין שכבר בא לידו סך מסוים שיש בו כדי לקיים מצות שילוח, ובנתים לוקחים אנשי א"י בהלואה עד בא השלוח, ומתנה עם הלוים שיהי' המעות מוכן לפניהם כשיודיעם איזה ימים קודם השלוח שישלח כה"ג ליכא איסור וחשש לדעת המרדכי, אבל הגבאים בכל אחר אתר כא' קבצו איזה סכום שולחים אותו ליד הגבאי אשר מידו נשלח למקום קדוש, וכיון דהם תלוי' בדעת הגבאי שעליהם וגובה להם, ואין יודעים למתי ישלח בוודאי לא שרי להם להלוות אלא עד תוך הזמן הזה עד שיקובץ הממון כדי שיהי' בכדי שילוח ליד הגבאי המשלח לא"י ועל אחריותם וגם זה בקושי דעדיין אינו דומה להתירו של הגבאי המשלח לא"י כמובן

ומ"ש שראית מעשים בכ"י כי הגבאים מלוים ולוים אין בזה טעם ולא מצאתי שום היתר עד אשר בינותי בספרים מצאתי שאהבה נפשי בפתחי תשובה בשם תשוב' חמודי דניאל כ"י, וז"ל בזמננו נהגו בזה אפשר כיון שנהגו כן לב ב"ד מתנה עליהם עכ"ל, ועיין בזה הגה' רמ"א סי' רנ"ט סעי' ב' ובש"ך שם, ועיין או"ח סי' קנ"ד במג"א סעקט"ו, ובמג"א שם הנלפע"ד כתבתי שום תשים עיניך על דברינו כי בעל נפש אתה, הכ"ד חמיך כאב אוה"נ חותם באהבה רבה פה פ"ב כאור בוקר ליום ו' לס' ויקחו לי תרומה תרכ"ז לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קיא

שלמא רבא מן שמי' לידיד ד' חביב נפשי מחותני הרב הגאון הגדול המפורסם בישראל מופת הדור חריף ובקי בח"ת בנן של קדושים נ"י ע"ה כקש"ת מוה' שלמה זלמן אולמאן ני' אבדק"ק מאקווע יע"א

מכ"ק קבלתי לשמחת לבבי, ואחר עד היום לעשות רצון צדיק כי"ב לאשר הייתי שבוע העבר בע"מ וויען, ומאת בואי לביתי אינני בבריאות, ועצור אני ע"פ צווי הרופאים בחדר, ולעת ערב אמר לי גיסי ידי"נ ני' כי מחר יכתוב למחותני הדר"ג ני' דחקתי עצמי גם אני להשיב מפני כבודו כי רב

והנה הדר"ג מחותני ידי"נ ני' עשה לי מטעמים במה דקשה לי' בש"ס נדרים דף ז' ע"א ופסקו הפוסקים להחמיר בספק יש יד לצדקה, לשיטות דסוברים דצדקה לעניים כהקדש לגבוה יחשב ומחשבה מועלת בו כמבואר ח"מ סי' רי"ב ויו"ד רנ"ח, א"כ מה הוא מקום הספק נשאל לנודר אם אמר יאמר שלא היה מחשבתו לנדר, רק לנפקותא נאמן במגו דאי בעי מתשל עלה, ואם יאמר שהי' בלבו לנדר הא מחשבה לחוד מועיל לצדקה, וכ' כי מצא קושיא זו במהרי"ט, ואני לא מצאתי בחפזי ולדידי לק"מ די"ל כמ"ש תוס' שבועות כ' ע"א לישנא דאתקיל לי' שאמר שהי' כוונתו מה שיהי' משמעות לשונו או דשכח מה היה כוונתו, וכן י"ל בזה, וכצ"ל בדוכתא טובא בספיקות כה"ג, ועוד י"ל בשאומר אח"כ שהי' בלבו נגד מה שהוציא מפיו שלא יועיל ודברים שבלב שסותר מה שהוציא מפיו לא הוי דברים גם בשבועה (עין בש"ך סעק"ב סימן ר"י מה שכתב בשם הב"ח) ואי בדבריו נדר לא מועיל מחשבתו שסותרת בשעת הדיבור, משא"כ אם אין משמעות דבריו לנדר והוא פשוט, והנה מה דפשיטא להדר"ג ני', דנאמן שלא היה כוונתו לנדר מטעם מגו דאיבעי מתשל עלה זה תליא בשני תירוצי רשב"א ביבמות פ"ח ד"ה הואיל ובידו לאתשולי ישעי"ש, ויעיין ראשונים ב"ב ס"פ גט פשוט דס"ל דאינו מגו כה"ג ויעיין ש"ך ח"מ סי' רנ"ה

ומ"ש מחו' י"נ הגנ"י ביישוב הקושיא ע"פ שיטת הרמב"ם פ"ב מנדרים בשחוזר מנדרו תכ"ד מהני, חוץ בשחוזר במחשבתו א"כ יש נפקא מינה בשאמר שחזר תכ"ד במחשבה דאם לא הי' הנדר רק במחשבה, פשיטא דמועיל חזרה במחשבה, אבל אי הוי נדר בדיבור לא מועיל חזרה תכ"ד במחשבה אלו דבריו, במח"כ לפע"ד אינו כן, מלבד אי מהני חזרה תכ"ד אפילו בפה תליא בשיטות הרמב"ם ודכוותי' דס"ל בהקדש לא מהני חזרה תכ"ד ואם צדקה כהקדש גם בזה לא מהני חזרה תכ"ד, ואפילו לדעת הש"ך ח"מ סי' רנ"ה דהשיב על שיטה זו, י"ל הסוברים דצדקה לעניים כהקדש ל"ל כרמב"ם מ"מ נ"ל דגם אם נדר במחשבתו ל"מ חזרה במחשבה דמחשבה בהקדש כמעשה כמו בתרומה דכתיב ונחשב, ובהקדש כתיב ומוצא שפתיך, וכתיב וכל נדיב לב וכו' ויעיין שבועות כ"ו ע"ב בתוס' ורש"י שם, ואין מחשבה מבטל מחשבה שנחשבת כמעשה כמבואר בש"ס פ' האומר בקדושין ובתוס' שם וכן בצדקה אי מחשב כהקדש לגבוה, לא אתי מחשבה ומפיק מידי מחשבה שנחשבת כמעשה וכסברת פר"מ הגנ"י אמרתי במק"א לענין אומדנא ודברים שבלב וכה"ג, אבל בתרומה והקדש פשוט דלא שייך מחשבה מוציא וכו'

ואחרון הכביד להקשות על שיטת הרמב"ם הלכ' נדרים, מסוגיא דנודרת איך מדירים אותה בב"ד ניחוש שבחשאי תאמר שחוזרת מנדרה, וכעין שכ' תוס' שם שחיישי' שיפר בעל בחשאי קודם שיאמר בקול קיים ליכי, הנה שערי תירוצים על קושיא תוס' שם לא ננעלו, ואכ"מ, ובאמת לתי' תוס' יש לפקפק לשיטת הרא"ש ומובא בי"ד סי' רי"א דבלחש לא מהני, ולפי דס"ל לב"ח דלא הוי אמירה עד שישמיע לאזכנ, הגם שאמת בכוונת הרא"ש כמ"ש הש"ך וזה מבואר, אבל גם דעת הב"ח נכונה לעצמו בלי השמעה לאזנו כמחשבה יחשב לכל דבר, וי"ל גם הר"ן בנדרים ס"ל כן, רק דס"ל מ"מ לא שמע חבירו כיון שלא אמר בקול ולא דקדק עליו מקודם לשמוע מה יאמר בלחש כזה וכמ"ש ש"ך שם, אבל כשעומד בפני ב"ד ועומדים עליו ומדקדקי' אחריו קשה לצייר שישמיע לאזניו, ולא ירגישו ב"ד בדיבור כזה וכן לא חיישינן שהאשה תחזור בלחש ותשמיע לאזניה ולא ירגישו בו ב"ד, אלא דתוס' ע"כ לא ס"ל כן וצ"ע, ולפום רהיטא י"ל שיכרחו אותה לומר עוד דברים מיד שאינם מענין הנדר עד שתצא מתכ"ד של הנדר ושוב אין לחוש עוד כנ"ל, ולאפס הפנאי והבריאות הקצרתי כאמור

רגע א' אעורר לבבו כלב הארי בענין זה שנתקשיתי מאז והארכתי למה בספק מתנות כהונה פטור בלא כלום יתן במתנה על מנת להחזיר ומועיל לצאת י"ח ואין בו הפסד ממון רק (מקיים) ספק מצוה, ואי משום כהן המסייע בבית הגרנות דמבואר פ"ק דקדושין אין בזה דהא (אם לא יקבלם במתנה על מנת להחזיר) לא יתן לו כלום מספק כמובן וצע"ג, והיה בזה שלום כעת, ואתו הסליחה על קיצור דברים, הכ"ד אוה"נ חותם באהבה דש"ת תמיד מחותנו

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קיב

רב ברכות, ושובע שמחות, בשורות טובות, ישועות ונחמות, לראש ידידי וחביבי הרב המאוה"ג בקי בחדרי תורה, קולע אל השערה, צדיק ונשגב שמו, כקש"ת מוה' מרדכי שלאנק ני' בשבת תחכמוני בק"ק אמסטערדאם יע"א

גי"ה קבלתי, ולעשות רצונו חפצתי, והנה הוציע לפני ספק א' משמי' דהנהו אחים צנתרא דדהבא הצדיקים הגבירים המפורסמים ני' והוא באחד שצוה בחוליו לי"נ הרב הצדיק חריף ובקי מו"ה עקיבא לעהרן ני' לעשות פדיון נפש עבורו ולחלק ארבעים זהובים למי שירצה, והצדיק הנ"ל הלך בתומו וצוה לעשרה לומדים שילמדו ויאמרו תהלים כנהוג שם וחלק להם אח"כ מעות סכום הנ"ל, ופקפק עלי' י"נ אחיו הרב הגדול החסיד מוה' צבי הרש לעהרן ני' כי לא יצא ידי חובתו בזה כי להלומדים הנ"ל צריך ליתן שכר בטלה והוי פורע חובו ממעות צדקה שהופרש לפדיון נפש והשיבו הרב מו"ה עקיבא ני' כי שכר בטילה אינו דין רק שאסור ליטול שכר לימוד וחושבים שנוטלים עבור בטילה ובסתמא א"צ ליתן ולא הוי פורע חובו ועוד אמר כי לא הוי פ"ח כיון שלומדים עבור הטובת הנאה שינתן להם חלוקה הזאת ולא יתן לאחר, (וטובת הנאה מותר בצדקה כמו מעשר עני שמחל' בביתו) כן התווכחו האחים הצדיקים והרבנים ני' ביקשו מאת כבודו ני' להציע לפני ואחוה דעה גם אני, הגם כי ידעתי כי לא לדידי צריכים מ"מ לעשות רצון צדיקי' שמתי מעט עיוני על הספק ואשיב מפני הכבוד

ואומר פקפוק של הרב מה"ו צבי הרש ני' לכאורה נכון הוא דהוי פ"ח ממעות צדקה כי צריך לשלם שכר בטילה, ומה שדחה אחיו הצדיק ני' כי שכר בטילה אינה חיוב לא ידעתי למה והלומדים בוודאי הלכו ללמוד ובטלו ממלאכתם כדי לקבל שכר המותר להם ובטילה דמוכח הוא ולא יוגרע מפועל בטל, אבל מלבד כל זאת תמה אקרא על שגגה היוצאת מלפני האחים הצדיקים ני', וגם ממעלתו ני' במח"כ אין הדמיון יפה ואינו מן המדומה שאסור ליקח שכר הלימוד שבש"ס נדרים ל"ז ע"א דשם הענין כי צריך כל א' מישראל