כתב סופר יורה דעה קסב

הגבאי יוכל לשנותו היינו להלוותו בין לו בין לאחרים משבא ליד הגבאי אסור לשנותו היינו להלוותו, ורמב"ם הלכ' מתנות עניים לא כ' דכ"ז שהוא בידו שיוכל להלוותו גם לאחרים, וכן הטור לא כתב אפילו לאחרים והקשה ב"י למה השמיטו ונדחק מאד ולבסוף הרגיש בעצמו דבסוגי' הש"ס אין מקום לדבריו, וגם לפי פירושו בכוונת הרמב"ם לא הועיל כלום ביישוב הטור, וראיתי בב"ח שכ' כיון דבגמ' סבור מינת לעצמו אין לאחר לא אמר ר"י בין לעצמו בין לאחרים אלמא דטעות הוא לחלק בין לעצמו בין לאחר לפיכך כתבו סתם עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותו ללוותו דמשמע בין הוא בין אחר, אבל הא דבין אומר הרי זו או הרי עלי הוצרכו לפרש משום דאמר ר"ז ל"ש אלא דאמר תרי עלי וכו' ומתקיף לי' רבא אדרבא איפכא מסתברא וכו' וכיון דאיכא מ"ד לחלק בין הרי עלי להרי זו הוצרכו הרמב"ם והטור לכתוב בפירוש דלא שנא ומותר כדאסיק רבא אלו דבריו ז"ל, וכשאני לעצמי נ"ל מ"ש רש"י בטעמא דסבור מינה לעצמו אין לאחר לא דלעצמו י"ל דעל מנת כן הקצה לצדקה, אבל לאחרי' לא אסיק אדעתי' נראה דמאן דסבר הכי הי' ס"ל דיש קדושה בסלע זו שהפריש לצדקה כעין הקדש, אלא דלעצמו אסיק אדעתי' וכאלו התנת וכהא דאמרינן במק"א דלב ב"ד מתנה עליהם אבל לאחרים אסור דלא היה בדעתו ולא התנה על כך, וטעות הוא בידו דאין בצדקה משום הקדש כלל רק משום נדר וכדאסיק שם מברייתא צדקה אינה כהקדש, שוב אין מקום לטעות ולחלק בין לעצמו בין לאחרים דאין בו נדנוד הקדש שיהי' אסור בתנאה בשום צד, והא"ש כיון שכ' הרמב"ם בה' מתנות עניים הלכ' ה' שהצדקה אינה כהקדש ומותר להנות בו שוב פשוט שאין לחלק בין לו בין לאחרים מטעם אחר, לכן הטור שהעתיק לשונו של הרמב"ם שהצדקה אינה כהקדש לא צריך לפרש דכ"ז שהוא בידו מותר אפילו לאחרים דממילא מובן מטעם שכ' שאם יש הנאה מותר לגבאי להלוותה משום דאין צדקה כהקדש, ומובן דאפילו לאחרים שרי דמ"ש, ה"ה כאן שלא בא ליד הגבאי דליכא חילוק כנ"ל נכון וברור

ורי"ף ורא"ש פ"ק דב"ב כתבו מפורש בין לו בין לאחר משום דלא כתבו כלל הא דר' ינאי דכל שיש הנאה לעניים מותר לגבאי להלוות ולא כתבו דאין צדקה כהקדש דמותר בהנאת לכן הוצרכו לפרש דליכא חילוק בין לו בין לאחר כנ"ל

והנה באמת תמוה מאד למה השמיטו הא דר' ינאי ומאי דמסיק ש"ס דלהנאת עניים מותר ומהתימא שלא הרגיש הב"י בזה, אבל ראיתי כי הב"ח עמד ע"ז, ונדחק דס"ל דווקא ר"י הי' ניח' לי' לעניים וליכא בזה"ז כמוהו ורמב"ם ס"ל לאו דווקא ר' ינאי, ודחוקים ורחוקים דבריו במח"כ, ולפע"ד נראה ליישב ואקדים

הנה הטו"ז סי' ר"ץ סעי' ד' הקשה על ר' ינאי דהלוה כיון שלהנאתו של העניים הוא הא מבואר במתני' דשקלים פ"ד דס"ל לר"י דאין משתכרין בשל הקדש אף לא בשל עניים ובש"ס כתובות כ"ז ע"א מבואר הטעם שמא יבואו עניים ולא יהי' לו ליתן להם, ואיך תלוה ר"י לטובתם וכי עדיף מלהשתכר דאסור, ועיין סי' רנ"ט ס"ק ב' ומה שתי' שהי' ר"י בטוח מאד מיד כשיבואו העניים שיוכל לגבות מן הצבור לחלק בלי מניעה, וזה תי' דחוק מאד וכי אפשר שיהי' בטוח בדבר דתליא בדעת אחרים, וגם עד שיקבץ ויגבה הא קיימו עניים ומה לי עיכוב הרבה או עיכוב קצת והקושיא צע"ג לכאורה

והנלפע"ד דהנה בירושלמי דשקלים פ"ד איתא על הא דאמר ר"ע במתני' אין משתכרין בהקדש אף לא בשל עניים, קאמר סתמא דש"ס ירושלמי אלא אם רצה יהי' ההפסד שלו ושכר להקדש וקאי על תרווייהו של הקדש ושל עניים דטעמא דר"ע מחשש שמא יפסידו ההקדש והעניים, וכ' המפרש שם אבל בבבלי כ' הטעם בהקדש משום אין עניו' וכו', ובשל עניים דלמא אתרמי עני וליכא למיתב לי' ולפי טעם הירושלמי משום הפסד היינו דחיישינן שמא יפסיד במו"מ לק"מ על ר"י הך מתני' דווקא היכא דאיכא למיחש להפסד שיפסידו העניים שלהם אסור לו שאין העניים מרוצים שישתכר במקום שיש לחוש לפסידא ואם לא יהי' להם ואכלו המקובץ יקובץ עוד על ידו ומוטל על הציבור ליתן כבתחילה, אבל הא דאסור להגבאי להלות כתב המרדכי פ"ק דב"ב משום שמא יבאו העניים ולא יהי' לו מה ליתן להם עיי"ש היטיב ואמד ר"י דעתא דעניים כיון שיש להם בזה ריווח שיש להם עי"ז יותר רוצים העניים שילוח מעותם הגם שאפשר שיהי' מעוכבים עי"ז לשעה עד שיגבה כנ"ל, וגם לפמ"ש תנמק"י בב"ב הטעם שלא ילוה דלמא ירד מנכסיו, ג"כ י"ל דווקא דרך מו"מ אסור כיון דדרך התגרים ומצוי הוא שסבור הוא שישתכר ומפסיד ולא ניחא לעניים בהא, אבל לחוש בהלואה שמא ירד מנכסיו עד שיגיע זמן לחלק לא מצוי כ"כ ותשכר דאית להו הנאה והרוחה עי"ז ניחא להו שילוה ועיי'

ובזה נתיישב לי הרמב"ם בפי' המשניות פ"ו מעירוכין במשנה אחד המקדיש את נכסיו וכו' שהמתיק שם חשש שיפסיד במו"מ לפי שהשבח הזה אינו בוודאי אבל הוא על ספק ולפעמים אינ' משתדלים להוסיף במה שאנו עושים ויהי' מעשינו סבה לחסר מדמים, וסיים ולפיכך עלה בידינו עיקר אין משתכרין לא בשל הקדש אף לא בשל עניים עכ"ל, ועיין הרע"ב ותוי"ט שם ובמתני' פ"ד דשקלים בהרע"ב ובתוי"ט, וצל"ע למה הניח הרמב"ם טעמ' דש"ס דילן בכתובות, ונקט לעיקר טעם דירושלמי דשקלים וצע"ג, ולפמ"ש מצאנו לו מקום יישוב, דקשה לי' לש"ס עירוכין דמקשה ומפרק לר"י משום דניחא לעניים כקושית הט"ז, ומזה הוכיח דר"י ס"ל כטעמא דירושלמי ומעשה רב נקוט לעיקר כנ"ל נכון

והא"ש ליישב שיטה זו של הרי"ף ורא"ש דלא הביאו להא דר"י דס"ל עיקר כסתמא דש"ס דילן בכתובות ק"ז משום שמא יבוא עני ול"ל למיהב להו ממילא ליתא לדר' ינאי ולכן שבקי', ורמב"ם דנקיט לדר"י משום דמעשה רב, ובאמת כתב בפי' המשניות טעמא דירושלמי לעיקר ובהא פליגו הרי"ף והרא"ש, ורמב"ם כנ"ל לבאר ועיין

ובדברינו סרה תלונת המל"מ הלכו' מ"ע על מהר"י טראני דכ' דמותר להלוות בשכר על המשכן, והקשה עליו דהוא נגד ש"ס כתובות דאין משתכרין בשל עניים שמא יבואו עניים ולא יהי' לו מה ליתן להם, להמעיין במהרי"ט כ' מפורש דכל עיקר הטעם דאסור להשתכר משום שמא יפסיד ואפילו בשדות דשמא ישתדפו ולא שרי רק במשכן תחת ידו, ונ"ל לא מדעת עצמו אמר מלתא בטעמא אלא דראה כן בירושלמי ונקיט האי טעמא לעיקר כמו דנקיט לי' רמב"ם בפי' המשניות הנ"ל, אלא דהא גופא קשיא עליו ועל הרמב"ם למה שבקו לטעמא דש"ס דילן, וכבר מצאנו לו לרמב"ם מקום יישוב וא"ש גם שיטתו של מהרי"ט

והנה הב"י סי' רנ"ט מביא בעה"ת שמביאו מל"מ שאין נושאים ונותנים בצדקה רק כסף בכסף וכיוצא בו, נראה דס"ל כטעמא דש"ס דילן בכתובות ולשיטתו ליתא לדר' ינאי לדינא, אלא דצל"ע (תמיהת הט"ז סעק"ב) על הב"י שמביא הא דבעה"ת והרמ"א קבעו להלכה, וכ' מלתא בטעמא שמא יבואו עניים ולא יהי' לו לחלק, והא המחבר קבע להלכה הא דר"י כשיטת הרמב"ם, והרמ"א שתק לי' ואיך כ' אח"כ דאסור להשתכר רק כסף בכסף וציין על בעה"ת וצ"ע

וליישב שיטת הרמ"א נ"ל דיש לחלק בין לעשות במו"מ להשתכר בו ובין הא דר"י כדי לעשות לאחרים ליתן עוד, לעשות מו"מ לקנות ולמכור כדרך התגרים אין זה ענין לגבאי לגבות צדקה כ"א לקבץ על ידו או לקבל מה שנותנים לו ואם לא יהי' לו יקבץ או יכופם שנית כמו שעשה בראשונה ולכן אסור לעשות לו מו"מ במעות עניים דלמא יבואו עניים ולא יהי' לו לפי שעה לתת להם ולא ניחא להם בהרווחה זו דרך מו"מ כי החיוב מוטל על הציבור וכל מי שאפשר לו לפרנס, אבל ר"י שעשה כדי לתרוויח לקבץ יותר לעשות כשיאמר שאין לו, וזהו ענין הגבאי לעשות כל מה שאפשר, בזה אמדינן דעת עניים שניחא להו בהמתנה זו כדי שיעשה הגבאי ביתר שאת ויתר עז לטובתם באותו ענין ובמלאכתו מלאכת ה' אשר הוא עושה, כנ"ל והוא חילוק נכון, מ"מ הרמב"ם לא נכנס לחלק בזה, ולכן הוכיח דעיקר כטעם דירושלמי, ורי"ף ורא"ש ג"כ לא נחתו לחלק כהנ"ל, ולכן השמיטו דר"י כדכתיבנא לעיל ועיין

המורם מדברינו להלוות משל עניים על המשכון דמתיר מהרי"ט תליא בטעמא דירושלמי וש"ס דילן ולדינא לפי שיטת הרא"ש ורי"ף דס"ל טעמא דש"ס דילן אסור אפילו על המשכון ולרמב"ם דנקיט טעמא דירושלמי מותר, ופסק הרמ"א כבעה"ת רק כסף בכסף משום טעמא דש"ס דילן

והנה בטעמא דאסור לגבאי להלוות כ' הנמק"י פ"ק דבב"ב מחשש שמא ירד מנכסיו, וצ"ל מ"ש עד דלא אתי ליד גבאי שרי לי' להלוות לעצמו ולאחרים ול"ח שמא ירדו מנכסיהם וצ"ל דעד דלא זכו העניים ואין עליו רק משום בפיך זו צדקה וצריך לקיים נדרו משו"ה לא חיישינן כ"כ דילמא ירד מנכסיו ולא יוכל לקיים נדרו, דאז יהי' אונס בדבר, ואפשר שיקיים פעם אחרת כאשר יצליח בזמן מן הזמנים, (או יוכל להתירו כשירד מנכסיו דצדקה דין נדר יש לה) אבל כשבא ליד גבאי כבר זכו העניים, ואם ירד מנכסיו יהי' גזל בידו או ביד מי שהלוה לו והוא גרם לזה לכן אסור כצ"ל, אבל יותר מסתבר מ"ש המרדכי דמשו"ה כשבא ליד גבאי אסור לו להלוות שמא יבוא עני ולא יתי' לו ליתן, ועד דלא בא ליד גבאי שרי דאינו עובר בבל תאחר עד שיתבענו הגבאי ומדלא תבעו ש"מ דליכא עני דצריך להם ומזה עצמו דיש חילוק בין אתי ליד גבאי ודלא אתי הוכיח דאינו עובר על ב"ת עד דתבעו הגבאי עיין בו היטי' ועיין בטוש"ע סי' רנ"ז, ויש נ"מ לדינא לטעמו של נמק"י מותר להלוות על משכון בטוח, אבל לטעמא דמרדכי אסור שמא יבאו עניים דכ"ז שלא נחלט לו המשכון אחר זמן הלוואתו אסור לו למכרו כדי לתת לעניים, ויש ג"כ קולא לטעמא דמרדכי וחומרא לנמק"י, לטעמא דמרדכי כשמלוה לזמן שלא יבואו עניים בתוך הזמן הזה כי יש לו די והותר לחלק בעדם או שיש זמן קבוע לשלח המקובץ או סך קצוב כשיהי' הסך מסוים בכדי לקיים בו מצות שלוח דבכה"ג אין חשש שיחסר המזג כש כשיצטרכו עניים לשעתו מותר להלוות אבל לטעמא של נמק"י שמא ירד מנכסיו גם כה"ג אסור: