כתב סופר יורה דעה קס

שריא בעוד שלא זרק, וה"ה וכ"ש שיוכל לתובע בב"ד דליכא בזיון, שלא יהא לו ההפסד וע"כ דס"ל דגם לתובעו בב"ד איכא בזיון ובמקום דליכא פסידא רק מניעת ריווח וכדומה אסור למתבעי' בב"ד וקמ"ל במקום הפסד הגם שכבר עשה מותר לו לתובעו, ויותר נ"ל לדייק מדכ' הא דבארנקי של בן מצי לאכלומי דווקא מקמי דשדי וכו' ושוב כ' דשרי לאתבועי בב"ד ואי בב"ד ליכא בזיון למה שרי' לי' לבזותו קודם שזרק הלא יכול לתובעו בב"ד וע"כ דגם לתובעו בב"ד איכא משום אכלומי כן היה נ"ל

עד שראיתי מ"ש הב"ח הנ"ל דרי"ף ורמב"ם איירי ביש לו ויוכל לתובעו בב"ד לכן אסור לו לבזות כיון שאפשר בלא"ה ש"מ דס"ל דכל בב"ד ליכא בזיון וקלון, וכ' עוד שם הא דר"י מתיר אפשר דס"ל דא"צ לשתוק משום זה שיכול לילך לב"ד דטריח' לי' מלתא וזה דחוק ורחוק דבא להוסיף עוד קולא משום דטריחא לי' מלתא הא שרי לבזותו ודי כשנאמר במקום פסידא דממון, והא צריך לבטל ממלאכתו לטרוח עבור אביו לפרנסו כ"ש שאסור לו לבזות משום טרחא, לכן היותר נראה דס"ל להרמ"ה דגם לתבעו בב"ד איכא זילותא

ומצאתי לי חבר בתשובת מהרמ"ל סי' קל"ו שכ' דרמ"ה דכ' דשרי לתובעו בדינא משום דס"ל דמותר להכלימו בשביל הפסד ממון, אבל לרמב"ם הה"נ דאסור לתובעו בב"ד, וכ' דכן משמע ליה מדלא הביא הרמ"א דמותר לתובעו בב"ד רק שהביא דעת י"א דס"ל דשרי לצערו ולבזות משום הפסד ממון, ושמחתי כי כוונתי לדעת גדול מהרמ"ל ז"ל, והוא לא הביא ראי' מהימנא לזה רק ממשמעות הרמ"א, ובקל לדחות' דמביא שיטת הרמ"ה כמו שכתובה בטור, אבל ראיות שכתבתי המה ראיות מוכרחות, ובמל"מ הלכ' ממרים הביא תשובת מהרמ"ל וסיים ואין דבריו נראים בעיני ודו"ק הנה לא גילה לנו למה לא נראים בעיניו

ולפע"ד איכא ראיי' דאפילו לרמב"ם מותר לו לתובעו בב"ד ממ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכ' ממרים מי שנתחייב שבועה לבנו כך ראינו בו תמיד שאינו משביעו בשבועת האלה, מזה נראה דמותר לתובעו בדינא ואפי' להשביעו משום פסידא דילי' ורחוק לומר מ"ש מי שנתחייב שבוע' היינו שלא ע"פ ב"ד רק שיודעי' הדין בעצמם שח"ש דמי שנתחייב משמע בב"ד וגם ממ"ש כך ראינו תמיד וכו' נראה לעין דבב"ד משביעי' אותו, וגם בלא"ה להשביע להאב איכא יותר קלון מלעמוד בדינא ודייני וע"כ דס"ל לרמב"ם דלא דמי לתובעו ולהשביעו בב"ד לבזיון וצער דלהכלימו והי' נ"ל דאפשר כל שיש לו תביעה עליו ויודע בנפשו כי מעכב שלו שלא כדין וגזל הוא בידו הוי כאינו עושה מעשה עמו (כיון שהאב יודע שגזל בידו ובסגנון זה מיירי הרמב"ם לתובעו בב"ד משא"כ בשאר דין ודברים דסוי. האב בדעתו דהדין עמו) וא"צ לחוס ע"כ, ועיין תוס' קדושין ל"ג בזרק ארנקי דמיירי שעושה למירמא אימתא אאינשי ביתא דאל"ה הוא אינו עושה מעשה עמו, (דמאבד ומשחית וקאי התוספו' כמקשן ותרצן דסבירא ליה משל אב ואיננו גוזל מהבן) אלא הא הרמב"ם ס"ל דחייב לכבדו כשאינו עושה מעשה עמך ועיין טור וש"ע סי' רמ"א ואפשר דמודה הרמב"ם באותו דבר עצמו שהוא מרשיע א"צ לכבדו ולא ס"ל לרמב"ם דצריך לכבדו רק כשהוא רשע בעבירות אחרות, אבל באותו דבר א"צ לחוס על כבודו ובזה י"ל מה שהשיגו על הרמב"ם מש"ס ב"מ ס"ב גבי ריבית, ותי' ב"י סי' ר"מ דחוק וכבר השיגו הט"ז ריש הסימן, ולמ"ש י"ל שם באותו דבר שעבר אין לחוס ע"כ ולכן משני בשעשה תשובה דווקא ויש לעיין בזה לעת הפנאי

הדרן לדברינו דמרמב"ם עצמו מוכח דס"ל דמותר להעמידו בדין ולהשביעו, וכן ס"ל לב"ח כמ"ש וכן פשיטא לי' למל"מ הנ"ל, ואם כי כתבנו דמרמ"ה שבטור נראה דס"ל גם להעמיד בב"ד איכא קלון וכ"ש להשביעו, מ"מ יצאנו ממ"נ ידי כולם, לרמ"ה ודעימיה מותר להכלימו בשביל הפסד ממון ולרמב"ם דאסור ס"ל דווקא לבזותו ולצערו אבל להעמידו בב"ד ואפי' להשביעו מותר, וכן עיקר לדינא לפע"ד

ויש לי מקום ספק אם מותר להעמיד האם לפני ב"ד דבאשה מצינו בדוכתא טובא בש"ס דאיכא בזיון שתבוא לפני ב"ד ופליגו תנאי אם אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד, ולכ"ע בזיון איכא ואין למדין לאשה מאיש דאשה כל כבודה בת מלך פנימה ועיין ר"פ שבועת העדות, ולזה אפשר נהי דלהאב מותר להעמיד בב"ד אבל אם לא דאיכא בזיונא רבא והיינו לפי שיטת הרמב"ם, ולמ"ש לעיל דנ"ל טעמא דרמב"ם דאינו עושה מעשה עמו בדבר הזה אין צריך לחוס על כבודו ה"ה האם והדבר צריך תלמוד אצלי לפום רהיטא, ועיין מהרי"ק שורש נ"ח

ולפענ"ד דאם האב נתבע וזילא ליה לילך לב"ד עם בנו ישלחו ב"ד לו סופרי דיינים ויטען בפניהם כמו בנשים יקרות ות"ח שתורתו אומנתו שבטוש"ע סי' קכ"ד ואם הבן רוצה שיטען בפניו דווקא יהי' בשעת עריכת הטעמים עיין סמ"ע שם ס"ק ג', הגם שלא עשו תקנה זו רק לנשים יקרות משום כל כבודה בת מלך פנימה, ולת"ח שתורתו אומנתו ואין דרכו לילך ועיין סמ"ע ס"ק י"ח נ"ל באב נגד בנו דחייב הבן בכבודו ומשום הפסד ממונו שרי ליה וכל דאפשר למעט הורדת כבוד האב ע"י הבן עדיף, וגם יש לחוש שמא יבוא לבזות האב ע"י טענותי ויבוא לכלל כעס ואיכא זילותא יותר בב"ד, נראה דבכה"ג אין לכוף האב לבוא לב"ד דווקא, ולא מצאתי לי חבר בדבר זה ואין לי ראי' אלא דמסתבר לי כן על פי שכל ויושר

ונבוא לנדון שלפנינו לתבוע רבו לדון בפני ב"ד נ"ל דהדין כמו בן לאביו הגם דעדיף כבוד רבו דאבידת רבו ואבידת אביו של רבו קודמת כבמתני' ב"מ סוף פרק אלו מציאות כל זה בליכא פסידא לתלמיד, אבל להפסיד שלו משום כבוד רב לא לשתמיט שום א' מהפוסקים דיאמר הכי, ודבר שיש בו משום בזיונא תליא בשיטת הפוסקים אם חייב לוותר נגד האב או לא, והה"נ נגד רבי דכבוד רבו עדיף מכבוד האב שאיננו ת"ח, אבל במקום פסידא לא מצינו ואין לנו להוסיף מדעתינו כרצונינו והא דש"ס פ' חלק ק"י ע"א ופסקו בטוש"ע יו"ד רמ"ב דהחולק או עושה מריבה או מתרעם על רבו כאלו עושה כל אלו עם השכינה ועיין רש"י שם מריבה תגר לפטפט נגדו בדברים, מתרעם אומר על רבו שנוהג לו מדה כבושה ומדת אכזריות והיינו כל זמן שאין נוגע להפסיד ממונו, או גם בדבר שבממון אל יהרהר אחריו שעשה לו שלא כדין ועול בחיקו, אבל כשיודע וברור לו לפי דמיונו כי יש עול בחיק רבו בוודאי מותר להתרעם עליו היינו במקום הראוי' בב"ד ששם מקומו לתבוע עלבונו דמשום כבוד רבו א"צ להפסיד ממונו, או יכול להוציא לאור משפט כשאינו יודע הדין עם מי, אבל לא לדבר מזה ולספר לאחרים שאין לו בו תועלת ממון בוודאי עוונו ישא האיש ההוא וגם בב"ד כשידבר דברים כבושים ובזיונות נגד רבו או רק כנגד כבוד הרב גדול עונו מנשוא

וכבר כתבתי לעיל לתבוע בב"ד לכל השיטות שרי אלא דכתבנו ג"כ דטוב שישלחו לו לאב סופרי הדיינים לשמוע ולכתוב טענותיו, וכ"ש וקו"ח בנדון שלנו נגד רבו ואב"ד שתורתו אומנתו שלא יכפוהו ב"ד לבוא לפניהם ואפי' הב"ד גדולים ממנו, ואם יתחייב שבועה בב"ד ישביעוהו בב"ד או ע"י שלוחים כמבואר בסי' קכ"ד

וכ"ז כתבנו לפי עיקר הדין הנלפע"ד, בכ"ז טוב שלא להכניס ב"ד עצמן לזה כי אם אפשר לדבר על לב התלמיד ולכופו בדברים בתוכחת מוסר שישמור נפשו וירחק מכ"ז פן יכשל בדברים ויאשם ח"ו ואם בדברים לא יוסר טוב לשמוע ממנו תחלה אם יש ממש בטענותיו שלא יהי' הורדת כבוד התורה והרב על מגן וישמע מטענותיו א' שאינו מן הב"ד אשר ישפטו בדינו עיין סי' י"ז סעי' ה'

ומול התלמיד הנני קורא בקול קן קולמסי ישמור נפשו וירחק מכזה וכיוצא בו לפגוע בכבוד רבו שלמדו תורה ורוב ככל חכמתו ממנו כ"ש לפי שהבנתי כי יש בו תרתי כבוד רבו וכבוד חותנו שחייב בכבודו כמבואר סי' רמ"א, הגם לעיקר הדין אין חילוק כל שיש בו פסידא דממונא בין אב או רבו לבד או בהצטרף שניהם יחד ואין לנו לבדות מלבינו חילוקי דינים שלא נמצאים בענינים כאלו, מכ"מ בוודאי בעצמותו חמיר טפי היכא דאיכא תרתי ועונשו יותר, וי"ל בזה מה שדקדקתי לעיל בבריית' דר"א דפתח בתרתי עד היכן כבוד או"א ומסיים בחדא כדי שיטול ולא אמר כדי שיטלו ארנקי דהו"א דווקא בשנים אב ואם רוצים לזרוק ארנקי שלו אסור לבזותו דאיכא כבוד ומורא אב ואם יחד קמ"ל רבותא אפי' נוטל א' מהם אסור לבזות ולצער בשלהם, ובשלו שרי, אבל ירחק, ועיין בב"י סי' ר"מ שכ' פי' א' ברמב"ם הגם דאיסור ליכא מ"מ מצוה איכא ועיין ט"ז סי' רמ"א ס"ק ב', ובדור הזה יש חילול השם גדול אם ישמעו קרובים ורחוקים מה יאמרו ראו זה שלמד תורה מבזה ומוריד כבוד רבו וחותנו, וכתיב ואהבת אה"א שיהי' ש"ש מתאהב ע"י, יכנוס בפושרים בינו לבינו ואל יכווה בחמי חמין ר"ל, אקוה כי יעשו דברי רושם ויכו שורש והשומע יונעם ותבוא עליו ברכת טוב, ויאמר לרבו המובהק טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף, וכל חפצים לא ישוו בה הכ"ד אוה"נ דש"ת באהבה רבה פה פ"ב כאור בוקר ליום ו' עש"ק לסדר אלה המשפטים תרכ"ז לפ"ק: הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס זצ"ל: תשובה קח שלום תנינא לי"נ הרב הגאון הצדיק וכו' כש"ת מהרא"י ני'

בעש"ק שלח המעתיק מכתבי עב"ד ובל"ס בא לידו הרמה, ולהיות כי לא מצאתי בענין זה דבר ברור בינותי כאור בוקר ש"ק באמתחת ספרים שלי, ומצאתי מ"ש בשיורי כנה"ג סי' ר"מ וזה לשונו באות ד' אב שיש לו תביעה על בנו צריך הבן לילך אחר אביו לדון בב"ד שבעירו אע"פ שהוא נתבע מהרי"ק שורש נ"ח, ויראה לי דה"ה תלמיד אחר רבו, ומכאן דלכבוד אביו לא ימנע מלשאול תביעותו והוא