כתב סופר יורה דעה קנט

הכתיבה בלא ניקוד מפורש ושום שכל כמו הדיבור ומה שמהרהר בלבו פירושו הוי דברים שבלב ובהרהור הרי לא יצא, (ואם לבו ופיו שוין רק שאינו מפרש היטב באמת הוי שבועה מצד יד לשבועה ודווקא אם יכול לפרשו לשני דברים לא הוו ידים מוכיחות ול"ה ידים ומותר אבל אי רק איננו מפורש לגמרי הוי שבועה משום יד דכתיבה כדיבור דמי)

ג) קריאת המגילה אינו יוצא ע"י כתיבה אפי' מעתיקה ממגילה הכתובה לפניו אם לא יקרא תחלה הפסוק ממגילה כשירה ואפילו מנקד הכתיבה שכותב דהוי קורא בע"פ, ולא מקרי קורא מתוך הכתב עד שיביט בשעה שקוראה בכתב שקורא ממנו וזה א"א בכתיבה

ד) אבל כותב פ' ק"ש יוצא בכתיבתו כשמנקד הפרשה בקריאתה, (ומנקד מיד על כל אות ואות דאם כתב תחלה הפרשה או פסוק אחד הוה כאלו כבר קרא אותו בגמגום בלי הבנה וכשאח"כ מנקדו הוה כמפרש פירוש הקרא שקרא ועל אופן זה בקריאה וודאי לא יצא) ואפשר מ"מ לכתחילה לא לדעת התומים ואא"ז זצ"ל מה דתליא בשמיעה כתיבה לאו במקום דיבור הוא ובטלה דעתנו נגד דעתם, (ורק לכתחלה לא דהא פסקינן אם לא השמיע לאזניו בדיעבד יצא) ואפשר בפ' ק"ש דכתיב ושננתם צריך שיהי' משוננים בפיו וכתיב למען תהי' ת תורת ד' בפיך דווקא בהוצאת הפה תלי' דע"י כתיבה לאו משוננת ומורגלת בפיו כמובן

ה) הגם דשבועה בכתב מהני בין בשבועת ביטוי בין לענין שבועת ממון, מ"מ לא יאות שישבע בכתב במקומו וישלח כתב שבועה לב"ד מתרי טעמא דצריך שיהי' הב"ד מאיימים עליו וגם צריך שיהי' בפני התובעו או העד שמעיד נגדו כמבואר

ו) לענין עדות בכתב יצא לנו מתוך דברינו דרמב"ם ורש"י נקטו שיט' ר"ת במקצתו דכל שיוכל לדבר וכותב בפני ב"ד מהני, וכן יש להסכים פסק הש"ע שאינו מתנגד לזה, אלא נגד זה שדיתי בי' תנאי מתוך דברינו דווקא כשמנקדי' הכתיבה שאז מעשה הכתיבה כדיבור דמיא ואין בו חסרון רק לענין עדות, ומטעם שכתבתי שיתאמתו הדברים ע"י שמתירא שישאלו עוד העדות מפיו וכל שמעיד בפני ב"ד מעיד על פה מקרי כמ"ש באורך, ד' ירחיב דעתינו, ויאיר עינינו, בזכות אבותינו, אחיך אוה"נ בלונ"ח חותם בברכה יום ה' לסדר וכל העם הזה על מקומו יבוא בשלום שנת בכת"ר לפ"ק פה פ"ב יע"א

הק' אברהם שמואל בנימין בה"ג מהרמ"ס וצ"ל: תשובה קז

שובע שמחות, ורב ברכות לראש צדיק י"נ חביבי הרב הגאון מעוז ומגדול גל אגוזים גן ההדסים כקש"ת מהרא"י ני'

גי"ה קבלתי, ודחק עלי השעה להשיבו במוקדם האפשר, וידוע כי עד סוף השבוע' שאול אני ביותר לתלמידים בני ישיבה גדולה לאלקים מלבד טרדות רבות מענינים שונים ומשונים ולא היה באפשרות למלאות רצון כבודו עד היום, אתמול שמתי עיוני על שאלתו והפסיקוני טרדות רבות ועוד לא אעכוב, לכן הנני בא בדרך קצרה כל האפשר ונפשו היפה בשאלתו ע"ד תלמיד א' שלמד אצל רבו כעשר שנים והוא רבו מובהק ויש לו דין ודברים עמו אם רשאו לתבעו בב"ד לדין תורה ואם הב"ד רשאין להזדקק לדון בהם כמסייע ידי עוברי עבירה

לברר ולבאר דבר זה נקדים תחלה איך הדין בבן נגד אביו, ומשם נלמוד לנדון שלנו כיד ד' הטובה עלינו, הנה בב"י ס' ר"מ הקשה על הרי"ף פ"ק דקידושין דף ל"ב דכ' עד היכן כבוד או"א עד שיטול ארנקי שלו ויזרקנו לים וכ"כ הרמב"ם פ"ו הלכ' ממרים אפי' נטלו כיס זהובים שלו וכו' והא פסקו כמאן דס"ל כבוד משל אב דווקא ובגמ' מתרץ הא דר"א בשל אב ואיך כתבו ארנקי שלו, והטור מביא שיטת הרמב"ם אפי' זרק כיס של הבן לים, וצריך להבין למה לא הביא שכן שיט' הרי"ף רבו, ונ"ל דס"ל די"ל מ"ש הרי"ף ארנקי שלו היינו של אב, ולכן הוסיף הרי"ף על הברייתא דלא קתני שלו, דבבריית' יש לפרש ארנקי של הבן או של אב דסתמא קתני וזורק ארנקי ולכן דייק הרי"ף וכ' עד שיטול ארנקי שלו היינו של האב הזורק וקאי שלו על הנוטל וזורק, אבל ברמב"ם א"א לפרש כן דהא כ' עד היכן כיבוד או"א אפי' נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו וכו' מדכ' אפי' נטלו לשון רבים אב ואם וכ' כיס של זהובים שלו ולא כ' שלהם של נוטלים ש"מ דשלו דכ' על הבן קאי ולכן השמיט הטור שיט' הרי"ף דלא מוכח מתוכו אם כוונתו שלו של הבן, אבל מרמב"ם מוכח שפיר כדכתיבנא

והמחבר פסק אפילו בשל הבן משום דדייק מלשון הרי"ף דג"כ הכי ס"ל ובכ"מ פוסק כרי"ף ורמב"ם אפי' רבים החולקים ורמ"א מביא י"א כדרכו בכ"מ, ולפמ"ש דאין מרי"ף ראי' וכן מוכח מדלא הביא הטור שיטת הרי"ף א"כ רמב"ם יחידאי הוא אם לא שנאמר מאחר דכוונה הרמב"ם שכ' שלו קאי על הבן מסתמא כן כוונת הרי"ף כמ"ש ארנקי שלו כי ע"פ הרוב שיטת הרמב"ם כשיטת הרי"ף רבו דרבו

והעלה הב"י יישוב לקושיתו על הרי"ף ורמב"ם דנחתי לחלק בין כבוד לצער וזלזול דאסור אפילו מפפסיד שלו והמקשן לא נחית לחלק והתרצן השיב לו לפי דבריו וכ"כ במהרי"ק שורש קס"ו בסופו דרמב"ם ע"כ מחלק בין כבוד לצער ולא כ' מאי ס"ד דמקשן ולא באר דבריו ליישב המקשן ותרצן כמ"ש הב"י, ובאמת מ"ש הב"י דהמקשן לא ס"ד לחלק והתרצן השיב לפי דבריו דחוק מאוד כיון דהמקשן לא ס"ל לחלק מנ"ל לרי"ף ורמב"ם לחלק מעצמם מה דלא ס"ל למקשן, ונ"ל להוסיף עפמ"ש הר"ן חילוק זה על האי מעשה שבדף ל"א ע"א מעשה בנכרי א' שכ' הר"ן הגם דכבוד משל אב דווקא לכבדו אבל לצערו אפי' בשלו, וי"ל דהמקשן לא שמע ולא ידע מהאי מעשה וממה שאמר ר"א ולא ס"ל מסברא דנפשי' לחלק בין כבוד לצער, והתרצן משיב לו לפי דבריו, אבל אנן דידעינן מהאי מימרא דר"א מוכח ע"כ לחלק בין צער לכבוד, והרי"ף מביא ב' מימרות דר"א להדדי דממעשה ראשון הוכיח דכל שהוא משום צער אפי' בשלו ומביא אח"כ מימרא דר"א שבדף ל"ב דאפילו זרק ארנקי שלו אסור לו לצערו ולבזותו

וראיתי אחרי רואי בב"ח העלה דבר שכלי' ביישוב קושי' ב"י שהקשה לפי גרסתם ארנקי שלו איך ס"ד דמקשן דבשל אב קאי ומקשה מה נפקא מיניה והתרצן היכי ס"ל דבשל אב קאי הא קתני ארנקי שלו, וכ' למ"ד משל אב יוכל אח"כ לתבעו שישלם לו מחיר הארנקי שהפסידו וכיון שיוכל לתבעו פשיטא ואצ"ל דאסור לו לצערו כיון שאין לו פסידא והאב נהנה לשעה כמ"ש תוס' למרמא אימתא על אנשי ביתו והיינו דמקשה אי משל אב וע"כ חייב לשלם לו אח"כ מה נ"מ לבן פשיטא שאסור לבזות ומתרץ נ"מ לירושה ומפסיד גם אם ישלם לו, וכ' דזהו כוונת הרי"ף והרמב"ם דהעתיקו משלו שכן הי' להם הגרסא בבריית' ודווקא ביש לו לשלם ויוכל לתבעו, אבל כשאין לו לאב לשלם לא, אלו דבריו ז"ל

ויש קצת דוחק גם בדבריו, ויישובו אין מיישב הדעת כ"כ דברייתא סתמא קתני משמע אפילו אין לו לשלם, ונ"ל להוסיף דברים כי מוכח כל דינו מן הברייתא דקתני עד היכן כבוד או"א וכו' עד שיטול ארנקי וכו' ויש להרגיש דפתח בתרתי כבוד אב ואם ומסיים עד שיטול ארנקי והול"ל עד שיטלו וזה דקדוק עצום דבעי יישוב, ונ"ל דבדיוק נקיט הכי נטל היינו האב שמחויב לשלם כשיש לו אבל אשה תחת בעלה סתמא אין לה דעבד ואשה פגיעתן רעה, ואין לצפות לתשלומין רק כשתתגרש או תתאלמן וכה"ג נפסד הוא (הגם שתוכל למכור כתובתה בטובת הנאה מ"מ טובת הנאה מועטת לשלם ארנקי של זהובים ויש לו הפסד המותר) ומותר לו לבזותה, חוץ אם היא גרושה או אלמנה ויש לה לשלם, או באופן דבש"ס פ"ק ב"ק סוגי' דתק"א, ולכן נקיט ונוטל ארנקי היינו האב שיש לו לשלם וכמו כן האם דומיא דאב, כשהיא גרושה ואלמנה, אבל כשאב ואם יחד והיא נוטלת וזורקת אין צריך לשתוק כן נ"ל להוסיף על דברי הב"ח, אלא דזה א"ש לפמ"ש הרי"ף כלשון ברייתא שלפנינו נוטל, אבל הרמב"ם כ' נטלו או מפני שהי' לו הגרסא בברייתא כך או שלא דקדק בלשונו ש"מ דלא דייק בברייתא כמו שדייקנו ולרמב"ם יישוב הב"ח דחוק קצת ועיי'

והנה מדהביא הטור שיטת הרמב"ם סתם דאפילו של הבן ולא חילוק בין יש לו לאב לשלם נראה דס"ל דבכל ענין אסור לו לצערו וכן משמע מסתימת הרמב"ם, דאין רמז ורמיזא בדבריו דנדוק דווקא ביש לו לאב אבל בשיטת הרי"ף יש להעמיס כן דדייק וכ' כלשון הברייתא שלפנינו ממש נוטל הארנקי וכו', ולמ"ש דייק ותני הכי אם דומיא דאב דיש לו, ואפשר משו"ה מביא הטור רק שיטת הרמב"ם ושביק שיטת הרי"ף דאין מוכח דס"ל לרי"ף דצריך להפסיד שלו אבל מרמב"ם מוכח יותר כדכתיבנא, וכן נראה במהרי"ק שורש קס"ו דמביא שם שיטת הרמב"ם אפי' של הבן, ולא הזכיר כלל משיטת הרי"ף דהכי ס"ל ש"מ דס"ל מרי"ף אין מוכח או משום מ"ש לעיל די"ל שלו קאי על האב או משום די"ל דווקא ביש לו לשלם ואין נפסד הבן ועיין

ובתחלת הרעיון עלה במחשבה לפני לפי שיטת רמב"ם כמו דצריך להפסיד משלו שלא לצערו ולבזותו כן צריך להפסי' משלו שלא לתובעו בב"ד לדוון עמו דצערא ובזיונא הוא לאב, (זילותא דבי דינא) והא דכ' הטור בשם הרמ"ה אבל למתבעי בדינא שרי לאתבועי הוא לשיטתו דס"ל כשיטת ר"י במקום הפסד אפי' לבזות שרי אלא אחר שכבר זרק אסור לו לבזוי' משום מה דהוה הוה לזה כתב דשרי לתובעו בב"ד, אבל לרמב"ם גם זה אסור דיש בו בזיון וקלון, וכן הי' נ"ל לדייק ממ"ש רמ"ה וה"מ לאכלומי' אבל לתובעו בב"ד שרי ואי לתובעו ליכא בזיון פשיטא דשרו דהא אפי' לבזותו